**מזכירין.**כתב תי"ט מדלא תני זוכרין ותני מזכירין וכדדייק הר"ן גבי השני מתקיע נ"ל דאשמעינן הא דירושלמי אסור להזכיר עד שיכריז ש"ץ עכ"ל:

ונ"לשאינו דיוק שענין הזכירה הוא במחשבה בלבד בכל מקום. כמו זכור את יום השבת וכל חבריו הנמצאים מהקל. משו"ה איבעי ליה למיתני לשון הזכרה לומר שהיא בפה. שכן הוא מטבע הנוסף בזה השורש. כמו לא תזכירו לא ישמע על פיך ואחוזת מרעיו:

ולאדמי למתקיע. דהתם ודאי שפיר דייק ר"ה גאון. דיותר טוב לומר תוקע מהקל. דודאי משתמע תוקע בפועל:

ותדעדהא בשאלה משמע נמי דבעיא הכרזת ש"ץ. דחד טעמא אית להו. שלא יעשו אגודות וכדאיתא בטור (סימן קי"ז) בשם אבי העזרי ודוק (אף שאין נראה כן מדברי האחרונים ז"ל. ועמ"ש בס"ד במו"ק (סימן קי"ד) לטא"ח) ואפ"ה לא תני משאילין. ועוד בסמוך קרי לה שאלה להזכרת גשמים. לפירושא קמא דכתב הרע"ב במ"ב:

ותוהתם בפ' א"ע דתנן נמי מזכירין גבורת גשמים בת"ה [ברכות ד' ל"ג ע"א]. מאי איכא למימר לדידן דקיי"ל דמכריזין קודם התפלה. א"כ לא הו"ל למיתני הכי. דהא לא בת"ה מזכירין. אלא ודאי ליתא לפירושא דתי"ט:

וע"קמ"ט תני מזכירין לשון רבים. אי בש"ץ לחוד איירי ליתני מזכיר. כי אידך לישני דמתני' הראשון מזכיר. וכן העובר לפני התיבה. ועיין עוד לקמן מ"ב. ומיחוורתא כדכתבינן:

**העובר לפני התיבה.**עתי"ט שכתב ז"ל ומיהו לשון מזכירין דלעיל הוא בלשון רבים. כבר מיושב במה שכתבתי שם. ותדע דהא תו בכולה מתני' דלעיל תני נמי בלשון יחיד עכ"ל:

ולאהבנתי איך נתיישב. אם במה שאמר שם דלהכי תני מזכירין שכל ש"ץ וש"ץ מזכיר. במ"כ הוא דבר בטל דאם הדין כן בש"ץ א'. פשיטא שכך בכל ש"ץ וש"ץ. (אע"ג דתני בעלמא נשים דעלמא ל"ד להכא):

ותדעדאיפכא הוא. שהרי בכל מקום ששונה התנא דין הש"ץ. שונאו בלשון יחיד. דיקא נמי דקתני הכא העובר לפני התיבה. ולא קתני העוברים לפני התיבה. וכן בכל מקום כיוצא בו. על כן ברור הדבר בהפך. כמ"ש שם דמזכירין דלעיל לאו אש"ץ לחוד קאי. אלא אכולה ציבורא משמע. וניחא דנקט לשון רבים:

האחרוןמזכיר. פירש הרע"ב המתפלל מוסף. וכתב תי"ט קצת יש לדקדק אמאי קרי ליה התם (בר"ה) השני והכא קרי ליה האחרון עכ"ל:

וי"לדלא דמי להדדי. דהתם שחרית נמי ראוי לתקיעה. ובתחלה בו היו תוקעין. וקבעוה במוסף מן הסכנה ואילך. שייך טפי לישנא דשני שאין חילוק ביום. אבל כאן כאילו היום חלוק. ששחרית אינו ראוי להזכרה כלל. לישנא דאחרון עדיף דמשמע כאילו הוא עובר לפני התיבה ביום אחר:

ועי"למילתא אגב אורחה קמ"ל. דאפילו לדידן האידנא דעבדינן תרי יומי. כיון שהתחיל במוסף שוב אינו פוסק במנחה כדס"ל לרב משו"ה נסיב לישנא דאחרון. דביה כייל נמי תפלת המנחה שהיא אחרונה. וגם זה נכון אע"ג דלא מייתי מנה סייעתא לשמואל:

**כדי שיגיע אחרון שבישראל.**שלפעמי' מתעכבין קצת בירושלים עד שיעבור החג כולו עכ"ל תי"ט:

ונתעלמהממנו הלכה שתלמוד ערוך הוא בידינו (סוכה דמז"א) דשמיני טעון לינה בירושלים. והוא מכלל פז"ר קש"ב לפי' התו'. דשמיני רגל בפ"ע הוא. הרי על כרחך בכל זמן הכל צריכין להיות בירושלים בשמיני עצרת. שטעון ראיית פנים כמו החג עצמו. ולכן לעולם ולכל אדם העולה לרגל. אין רק ט"ו ימים אחר המועד. עד ז' במרחשון:

**לנהר פרת.**עבתי"ט שחשב חשבונו' לכוין מדת ט"ו יום מירושלים. לקצה צפונה של א"י שהוא נהר פרת:

וצ"עשהרי פרת אינו הולך בצפונה של א"י ביושר אלא באלכסון על פני קרן צפונית מזרחית. נוגע ואינו נוגע כנראה במפת העולם:

ואףשהכתוב הגביל את פרת בתחומי א"י. לא זכו שתתקיים להם אותה הבטחה. שהיתה על תנאי. וכן כתב הרמב"ם בספרו שכל יד נהר פרת לסוריא תחשב. ותנא בבית שני קאי. (עמ"ש בס"ד בחי' פ"ק דפסחים) ועוד באלכסון מתרבה הדרך כי אע"פ שירושלים קרובה לקצה מזרחה של א"י. ואינה רחוקה מן הירדן שהוא גבולה רק יום א' מ"מ אין שם מהלכו של פרת כנגד הירדן. אך רחוק בינו ובין פרת מהלך רב כי כל ארץ הארא"ביאה מפסיק ביניהם. כי פרת הוא ההולך קדמת סוריא וערב אל בבל ועובר בים הפרסי ונופל באוקיינוס הדרומי הנקרא הערבי. ועל כרחך אתה צריך לדברינו שכבר כתבנו והוכחנו בעזה"י בחי' הנז' באריכות. שבאמת מהלך שלשים יום הוא כי ליכא שיירתא. איברא כי שכיחי דאזלי ביממא וליליא. הוא דלא הוי אלא ט"ו יום כדתנן הכא. ונסתייע מ"ש שם שגם שוכני ח"ל חייבים לעלות לרגל כל שאינם רחוקים יותר ממהלך ל' יום. ע"ש.

משנה לחם בלח"שעל תנאי (אלא שלפעמים איזה מלכים אדירים בבית שני הרחיבו גבול א"י. וכבשו הסוריא תחתם לזמן מה. אך לא התמידה בידיהם).

**היחידים.**פירשו הרע"ב והרא"ש ת"ח שמיוחדים במעשיהם. והתי"ט השיג עליהם. מדאמר בגמרא איזה יחיד ואיזה תלמיד. ש"מ דיחיד עדיף מתלמיד והאריך בזה. וסוף דבריו וא"כ לא שפיר עביד הרא"ש שכתב ת"ח עכ"ל:

ואניאומר אטו לא שני ליה בין ת"ח לתלמיד סתמא. וכסבור הרב תי"ט שמלת חכם הסמוכה אצל תלמיד. איננה תואר. ומלת תלמיד דבוקה ופירושה תלמידו של חכם:

אבלהנר' אלי מוכרח בכמה מקומות. שגם החכמים נקראים ת"ח. ושם התואר הוא כך. ואין מלת תלמיד דבוקה. אבל הרצון בו תנמיד שהוא חכם. והיה ראוי לפי זה נומר בריבוי תלמידים חכמים. אבל לפי רוב השימוש בשם זה קצרו אותו. וחסרו ממנו המ"ם כאילו מלת תלמידי דבוקה. ואינה אלא כמו שאמרנו. שגם החכמים המובהקים קרויים ת"ח. וזה לענווה להם. לפי שנחשבים כולם תלמידים זה לזה. כדברי האומר הרבה למדתי מחבירי יותר מרבותי. ועוד שאין מחזיקים את עצמם שלמים בחכמה. אכן כמו שלא הגיעו לתכליתה. וכל ימיה' יצטרכו למלמד ילמדו ממנו. וא"כ אזיל ליה דיוקיה על הרא"ש והרע"ב ז"ל:

**ממעטין באירוסין ובנישואין.**כתב תי"ט משם התו' ר"ל שלא יהיו ששים כלל. וחמירי מט"ב שמארסין בו עכ"ל:

ואניאומר לענ"ד אין זה מוכרח. דודאי מי שאין לו אשה ובנים מותר לארס. מדקתני אירוסין דומיא דמו"מ ובנין ונטיעה. וממעטין נמי אכולהו קאי. דלא אסרו גם כן אירוסין ונישואין. אלא למעט בהם:

ומעצמומבואר השיעור מה שהוא קורא ממעטין. דהיינו כשיש לו אשה ובנים. שאז אינו אלא רשות. דומיא דבנין של שמחה. וגם בט"ב נ"ל שלא הותר לארס בו. אלא בהאי גוונא במקום מצוה:

ודצריכינןלטעמא שלא יקדימנו. (ובאמת בגמרא ליתא אלא לענין ח"ה. מ"מ הפוסקים שהזכירוהו הוצרכו לו) הוא מפני שאינו אלא יום א'. והו"א אע"ג דמצוה עביד. אית ליה לשהוייה בתר ט"ב. אבל פשוט שאין אירוסין מותרין בו לשמחה בעלמא. בשכבר יש לו אשה ובנים. אלא כדאמרן. דחדא דינא אית להו לימים הללו עם ט"ב. ועיין בב"י הל' ט"ב דמשמע דחמירא ליה אבילות ט"ב. משל ימים אלו שאמרו בהן ממעטין כשעברו אלו ולא נענו:

**יצא ניסן.**מ"ש הרע"ב וכל הדינים האלו בא"י אבל האיים הרחוקים כו' כל א' וא' שואל הגשמים בזמן שצריך להם. עמ"ש בזה בס"ד בחיבורי לטא"ח (סימן קט"ז):