בצלאם שלם מותר. ז"ל הרע"ב ומיירי כגון שנתנו בעדשים אחר בישולו ויצאו ממנו מימיו עכ"ד:

ונפלאתימאד מאין יצא לו זה. כי בירו' שממנו למדנו פי' משנתינו לא נזכר דבר זה כי אם אצל העדשים. דהיינו דאי' התם בד"א כשהוציאו העדשים מימיהן שהעדשי' צופדות אותן. וכ"ה בירו' גם בפרקין דלעיל וכן העתיקו הר"ש:

לכןנ"ל ברור דט"ס יש כאן. וצ"ל לשון הרע"ב אחר בישולן ויצאו מהן מימיהן ר"ל של עדשים. וזה מוכרח מאד אע"פ שגם בפי' הר"מ   ז"ל כתוב כלשון הזה. ונראה שממנו הועתק לשונו זה של הרע"ב בלי השגחה. מ"מ אי אפשר לנטות ימין ושמאל מדרך האמת. והפלא מבתי"ט שלא הרגיש בזה כלום. גם הר"מ ז"ל בחבורו [פ' ט"ו מהל' תרומות הל' ז' ח'] לא זכר זה החילוק כי אם אצל העדשים:

משנה לחם וחמצהעמ"ש בס"ד מ"ח פ"ב דפסחים.

משנה לחם תלתןצ"ל שהוא מאכל אדם. או עשאו תרומה.

**זיתי חולין שכבשן עם זיתי תרומה.**היאך הוא דינן. וכללא גרידא נקט והדר מפרש להו כל חד כדיניה. ודכוותה איכא טובא במשנה. והכי נמי לקמן מ"ח דג טמא שכבשו עם דג טהור ר"ל מהו דינו. ומפרש ואזיל כל גרב. דוק ותשכח תו כה"ג דלא נצרכה למידי אלא להתחלה ושאלה:

והאדאית' בירו' הכא הדא אמרה לא לשבח ולא לפגם אסור. עמ"ש בס"ד בי"ד סק"ג.

**דג טמא.**כבר כתבתי לעיל מ"ז דאין כאן לא איסור ולא היתר בבבא זו אלא התחלת הדבר. ואידך בבא דכל גרב פירושא דרישא הוא. וזהו לפי' הרע"ב במשנתנו צ"ל כך:

אמנםלהר"ש ד"א בזה דהך רישא דין בפ"ע הוא. אלא שהיא משנה אסרה ולא פירשה את הדבר (דכוותה אשכחן בהחולץ דל"ח ע"ב מה יעשו בכתובתה ושבקה) עיין מ"ש בסמוך:

**אם יש בו משקל עשר זוז.**שהוא אחד מתתק"ס. ומצאתי חבר לשיעור זה של ביטול איסור במקואות ספ"ג [משנה ד'] דקיי"ל בג' לוגין הפוסלין את המקוה מכלי א' משנים ומשלשה מצטרפין. מארבעה אין מצטרפין. דבעינן עכ"פ לוג אח' מכלי אח' דהוא א' מתתק"ס בשיעור מקוה ארבעים סאה. שאם חסר אפי' קרטוב ממנה ונפלו לה שלשה לוגין בזה אחר זה. לא אמרינן קמא קמא בטיל. אלא מצטרפין לפוסלה. כיון שלא נתבטלה כל כלי בתתק"ס. אבל מארבעה דבציר ליה שיעורא דלוג ואם המקוה אינה חסרה אלא מעט. נמצא שיש בה תתק"ס כנגד כל כלי וכלי לבטלו. משו"ה אין מצטרפין ודוק:

**צירו אסור.**פסק הרע"ב הילכתא דציר בטל ביותר מאלף ואם לאו הכל אסור. מה מאד נפלאתי על פסקו זה:

ותמהעל עצמך היאך הלכה זו מקופחת ולא שמענו כן לא' מפוסקי הלכות. ואפילו למאן דמפרש למתני' כוותיה. אפ"ה ליכא מאן דס"ל הכי דהאיכא ר"י דנימוקו עמו. ומלבד הכרח כמה ראיות הסותרות פסק זה כמבואר בפוסקים. א"א לי לצייר איך יעלה על הדעת להחמיר כל כך בציר דרבנן:

ועל כרחנואנו צריכין לפירושו של הר"ש ז"ל במשנתנו דשיעור תתק"ס לענין ביטול בריה איתני. ומתני' תלתא בבי אינון. קמייתא לענין כבישה וחסורא מחסרא ולא אתפרש דינה במשנתנו. ובירו' פירשוהו. מציעתא לבטל גוף הדג מיירי. (והיא ג"כ חסרה דה"ק כל גרב שמחזיק כו' אם יש בו דג טמא א' מתתק"ס בדג טהור הכל נאסר. והדר תני דין הציר שמתחיל דג טמא צירו אסור:

ואפשרלומר דאף לדרך זה א"צ לפרש הבבא הראשונה חסרה. אלא שהיא התחלת ענין כנ"ל. ור"ל דג טמא שנכבש עם דג טהור היאך הוא דין ביטולו. וקמפרש כל גרב וכמ"ש לפי' הרע"ב. ואע"ג דבביטול הבריה מיירי נמי נקט כבישה משום דהכי אורחא וק"ל). בתרייתא בביטול צירו איפליגו ביה ר"י ור"י. ורבי יהודה דמחמיר במאתים אע"ג דמדרבנן הוא. משום דס"ל בעלמא מין במינו לא בטיל [מנחות ד' כ"ב ע"ב]. ואנן לא קיי"ל כחד מנייהו אלא בס' משערינן. וכך פירשה הרשב"א ז"ל בתשובותיו סי' ר"פ.

והפליאהנשגבה על בתי"ט עם שדרכו לדקדק אחר פסקי דדינא ולמצות מדותיו של הרע"ב כמה לא חלי ולא מרגיש כאן לגמרי. כאילו מיתניא גבי הילכתא פסיקתא ולא חשש כלל לפירושו של הר"ש. ואף שדוחק גדול לפרש המשנה חסרה. ההכרח לא יגונה וכבר הראיתיך דוגמתה גם בעלי הכללים מצאו לה חבר:

ולעניןששיערו חז"ל לבטל הבריה באלף. ובירו' הורה ר' בון בעכברא א' לאלף. לא ראיתי לא' מן המפרשים שדיבר בזה מאומה. לבאר זו מנין להם לחז"ל מן התורה דכל שיעורי דרבנן אסמכינהו אקראי. והרשב"א ז"ל בכמה מקומות מתשובותיו הודיע לנו צערו שחתר למצוא שורש דבר זה ולא יכול. ונראה כאלו סתומים וחתומים הדברים ואין פותר עד יבא מורה צדק לנו. מ"מ אמרתי אני בלבי הואיל ודבר זה מונח בקרן זוית אובין ואדון לתת טעם לדברי חכמים. ומהפקירא זכינא ביה. אולי מקום הניחו לי ושיירו פאה לעני כמוני. ומן השמים יסייעוני למצוא דברי חפץ מאין יצא להם ז"ל זה השיעור. שבלי ספק לא במקרה נפל דבר זה בפיהם. וליכא מילתא דלא רמיזא באורייתא:

והנראהאלי בזה הוא שהוציאוהו ממה שמצינו ששיער הכתוב בבעלי חיים תרומת ה' לאלעזר הכהן מן המלקוח של מדין אחד מחמש המאות [במדבר ל"א]. וכמו שעשו ז"ל בביטול התרומה שלמדנו שיעורה ג"כ מתרומת מדין מן האחוז א' מן החמשים [ירו' תרומות פ' ד' הל' ב']. וכפלו השיעור בביטולה רצוני שתעלה במאה. וסמכו על הכתוב את מקדשו ממנו כלומר שאם חזר מקדשו לתוכו יתבטל בכפלו [פ' ד' הל' ו']. אע"ג דלענין תרומת מעשר לא הוי כפל. אעפ"כ אינו נמלט מכפל ואין להאריך בזה. ועוד זכר לדבר הסימן שנתנו לדבר שאמרו שלכן נקראת תרומה שהיא תרי ממאה לרמוז על הכפל וק"ל:

הנהכמו כן בבע"ח שמצאנו שיעורן הגדול בתרומת ה' א' מחמש המאות. הדין נותן שיתבטלו בכפל שיעור זה שהוא אלף והרי זה מכוון:

וגםלמ"ד שבטלין בתתק"ס יש לי להתלמד בו עד"ז. דכיון דקיי"ל תרומה עולה בא' ומאה ולא חלקו בה. דאע"ג דאיכא תרומה דבצרא משיעורא דאחד מחמשים. דעין רעה א' מששים. וכי הא דתנן פיחת עשרה או הוסיף עשרה תרומתו תרומה [פ' ד' משנה ד']. שנמצא לפעמים תרומה חוזרת ומתבטלת בפחות מכפל חולין שלה. כיצד הרי שתרם ועלה בידו א' מששים כשנוסף עליהם עוד ארבעים. נמצאת תרומה בטלה בהם כשחזרה לתוכן. שיש כאן מאה להעלותה. אע"פ שלחשבון הכפול היו צריכין עוד עשרים לבטלה. וכמו שבתרומת הפירות לא הקפידה תורה על עשרה הן חסר הן יתר. ככה נאמר גם אנו שאולי בתרומת הבע"ח שהיא משיעור גדול לא הקפידה בעשרים. נמצא לפ"ז שאם יחסרון מהכפל ארבעים ישארו תתק"ס שבטלין בהם:

ואעפ"ישדיברתי כאן בדרך אומדנא נראין הדברים קרובים והגונים לכשיבחנו. ודיינו שקירבנו קצת מה שהיה רחוק מאד. ואלהי אמת אל יצל מפינו דבר אמת עד מאד:

ואגבצל"ע במה שדחה הרא"ש דברי הסוברים דבריה בטלה באלף בסומכם על הירו' הנזכר. וכתב הוא ז"ל די"מ עכברא שם מקום (כמ"ש בב"י י"ד סי' ק') [בסוף הסי'] והוא האמת בודאי כי א"א לומר שעכבר ממש יתבטל. שהרי ניכר הוא כל זמן שהוא שלם שתורת בריה עליו. אך לא ידעתי עדיין במה נדחה פירושו של הר"ש במשנתנו דנראה מוכרח כנז'. ואיברא הירו' משתעי עובדא דהוה במקום עכברא והורה ר"ב בבריה דבטלה באלף. כגון דג בין הדגים כענין משנתינו דעלה קאי. דאיכא מינין טמאין דלא מינכרי בין הטהורין לאחר שנתבשלו וניטלו קשקשיהן. א"נ בשרצים קטנים שאינן ניכרין כאותה שאמרו באברומא של אותו מקום אסורה (סוכה די"ח) ודילמא בהכי הוה מעשה דהורה ר"ב דבריה בטלה באלף וכן פסק הרשב"א:

משנה לחם משקל עשר זוז עיין ברכות הורי.

משנה לחם בלח"שבציר דרבנן. נ"ב (גם סותר דברי עצמו. כמ"ש מ"ה פ"ז דחולין. ע"ש. וכמו ששנינו בפירוש הרוטב בנ"ט).

משנה לחם שםבפיסקא ואפשר כו'. מין במינו לא בטיל. הכא בציר דקיל. במאתים סגי ליה.

**כל הנכבשים זה עם זה מותרים.**הרב תי"ט הקיף למשנתינו זאת תשובות חבילות שאין בהם ממש והניחם בתימה ובצ"ע. ולענ"ד כמה תשובות יש לתמיהותיו. והנה יעברו לפנינו א' לאחת. ועם הראשונה יסתלקו כולן והיא כפורחת. תחלה תמה הרב הנז' דבסוף פ"ו דשביעית תנן ורד חדש שכבשו וכו' שמעינן מינה דכבוש אוסר עכ"ד:

ונפלאתיעל זה דהא איהו ז"ל מפרש התם כהר"מ. דשאני ורד ישן דחזק הוא ונ"ט. משא"כ בורד חדש דלא מיתסר ע"י כבישה. וכמ"ש שם באורך ועמ"ש בס"ד. א"כ אדקשיא ליה מסיפא דורד ישן ליסייע לן מסיפא דורד חדש אינו נאסר בכבישה. הא קמן דהתם נמי ס"ל לתנא דכבוש אינו אוסר. כמו בעלמא. אלא על כרחך שני לן בין דברים חזקים וחריפים דאסרא בהו כבישה. כמו הכא בחסיות. והתם בורד ישן דכוותה. משום דיש לו כח חזק כנז' שם. משא"כ בדברים אחרים. לעולם אימא לך כל הנכבשים מותרים כסתמא דהכא.

עי"לדשאני ורד בשמן דאוסר ע"י כבישה משום דלטעמא וריחא עביד ולתקן את השמן. דומיא דתבלין בקדרה דלא בטלי כדאי' פ"ק דחולין [ד' ו' ע"א]. וביו"ד סי' ק"ב בהגה דמידי דעביד לתקן זא"ז. הוי מין במינו ולא בטיל. ואפי' אינו דבר חריף. אלא כמים ומלח גבי עיסה. דכיון דצריכים זה לזה לא מבטלין זא"ז. הוא הדין לורד בשמן שכל עצמו לתקן השמן הוא עשוי שיקלוט ריחו וטעמו. לכן בדין הוא שלא יבטל בו אפי' באלף. והיינו דלא יהיב ביה שיעורא. דמשמע דאפי' ורד א' בשמן הרבה מאד לא בטיל. כיון שעשוי לתקנן בכך. ומשו"ה אוסר נמי ע"י כבישה. אע"ג דבעלמא אין כבישה אוסרת. דמכל מקום לא בציר מטעם כל שהיא. והאיתא גם בכבישה והיינו נמי טעמא דחסית דאוסרת ע"י כבישה ואפי' כל דהו נמי. אבל בנכבשין שאין צריכים זה לזה אין כבישה אוסרת:

עי"לדלא דמי דהתם וורד ישן בשמן ודאי יהיב טעמא ע"י כבישה. אבל הכא בירקות ופירות הנכבשין זה עם זה שלמים עסקינן. דפולטין ואינן בולעין כדלעיל מ"ז. והכא נמי בשלמין קאמר דמותרין משום דאיידי דטרידי למיפלט לא בלעי ויש לתמוה על בתי"ט שלא הביא גם זאת המשנה. דאית מנה נמי תיובתא וסייעתא. וע"כ משום דראה החילוק בין שלמים לפצועים. א"כ מהו המונע לפרש משנתינו בשלמין. ולא כל שכן הוא מזתים. דאע"ג דהוו דבר חריף כדכת' הש"ך בי"ד סצ"ו ואפ"ה שלמין לא בלעי. מטעם הנז'. וק"ו לשאר הנכבשין. שאין בהם חריפות. שאם כובשן שלמי' שאין בולעין:

עודיש לחלק בין כבישה לכבישה ובשיעורה. דיש כבישה בלתי חזקה שאנה רק שרייה במשקין בלי שום חריפות. ובכבישה זו בעינן יום שלם דווקא. ולדעת ר"ת לא פחות משלשה ימים. ויש כבישה במלח הרבה או בחומץ חזק ושאר דברים חדים. דשיעורה כדי שיתננו על האש וירתיח כמו שנתבאר בי"ד סי' ק"ה. א"כ איכא לאוקמי תו ההיא דורד בשכבשו עם דברים חדים. והכא בנכבשין במים או עם מלח מעט. ומותרין דתנן הכא היינו שאינן נאסרין כשאר הכבושין בדבר חריף וכחסית. שנאסרין מיד ששהו כשיעור שיתננו על האש וירתיח וההיא מתוקמא דנאסר מיד:

אי נמיההיא נמי בכבישה שאינה חריפה מיירי. ונאסר בששהה כשיעורה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה. ונכבשין דהכא דמותרין בשלא שהה רק כדי שיעור שירתיח הנז'. ולאפוקי חסיות דמתסרי מיד בשיעור קטן זה אגב חורפייהו הרי כמה דרכים ישרים לפניך בישוב תמיהותיו של הרב בתי"ט ז"ל. וסרה הראשונה מעיקרה ומושכת השנייה עמה דדא ודא אחת היא:

והכי נמילא תקשה מה"ט ממתני' דלעיל בדג טמא שכבשו וכנז'. ועוד דשאני דגים דרפו קרמייהו:

וכןנתיישבו ג"כ התמיהות הגדולות שזכר הרב על השני סוגיות דבבלי. דהשתא ניחא דלא מייתי תלמודא מהני משניות לא סייעתא למר ולא תיובתא למר וק"ל:

ואיבראמש"ע ותו ר' יוחנן דבירו' דמגיה נשלקים דכבוש ה"ה כרותח. הוא דלא כבבלי [חולין ד' קי"א ע"ב] דרבין אר"י כבוש אינו כמבושל עכ"ל. מלבד דלק"מ מהני טעמי דכתיבנא דאיכ' לשנויי ולפלוגי בינייהו בכמה גווני. בר מכל דין לא ידענא מאי קשיא ליה דהא איכא למימר דל"פ הבבלי והירו' לגמרי. אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא. דהירו' לא קאמר אלא כרותח דאינו אוסר אלא כדי קליפה. והבבלי אומר שאינו כמבושל לאסור עד ששים. אבל הרי הוא כרותח:

ותודמסקינן התם דליתא לדרבין מההיא פינכא דר"א. דש"מ דס"ל לר"י דמליח ה"ה כרותח [שם]. ומדהא ליתא הא נמי ליתא דבכבוש נמי כשמואל ס"ל. ואיך שיהיה כבוש לכ"ע עדיף ממליח. וכיון דלמסקנא ס"ל לר"י דמליח ה"ה כרותח. כ"ש לכבוש שהוא כרותח. הרי בבירור שדברי הירו' והבבלי אחת הן והושוו ממש בדבר זה:

ומעתהשסילקנו מעלינו טורח קושיותיו של הרב תי"ט. נשוב לדברי הר"ש שהכניס הרב בדבריו דכתב ע"פ הירו' דכולה מתני' היכא דתנן כבושה תנינן שלוקה במקומה. דכבוש ה"ה כרותח ואוסר לדעתו. וצ"ל דשלוק פחות מבישול והאריך בזה לברר אם השליקה יתרה או פחותה מבישול. והתי"ט העיר ג"כ בזו. ואני תולעת ולא איש מתיירא אני להכניס ראשי בין הרים גדולים שמא ירוצו את גולגלותי. וביותר מרתע כולי גופאי מפלפוליה דהר"ש:

ואילאו דמסתפינא מנזיהותיה דמר מטיבותיה אמינא. דלא"ה פי' הירו' הנז'. דקשיא לי טובא היכי מצינן למימר דשליקה גריעה מכבישה. משום דכבוש הוא כרותח. וכי שליקה אינה בכלל רותח. ודאי דלא הויא בציר מרותח. וזה דבר ידוע ומוחש:

ותודלמאי תנן בכולהו כבישה אם צ"ל שליקה. דלא משמע דמשבש לה. ואין זה הלשון מורה לענ"ד אלא ביאור ותוספת על המשנה. דאמרה נכבשין דלא תידוק מדנקטה כבישה דדווקא הוא. ובכבושין הוא דמותרין ולא פסלו צירן. אבל בשלוקין דעדיפי טפי. סד"א דאסורין. להכי קאתי תלמודא לפרושי לית כאן נכבשין. כלומר לא סוף דבר נשנו כאן נכבשין בדווקא. אלא נשלקין שאף הן ככבושין. לפי שהכבוש הרי הוא כרותח ממש בלי שום חילוק. ולכן לא אמר לית כאן נכבשין אלא אפי' נשלקין. משום דסבר הירו' דלא עדיף כלל. ולית ביה רבותא לגמרי בשלוק יותר מבכבוש. כי היכי דלא נידוק מ"ט שביק ליה. ולא אשמעינן רבותא טפי וק"ל:

אבללא שיהא סבור הירו' שהכבוש יהא חמור מן השלוק מה שהוא נגד הדעת. אפילו אי מיירי בכבישה חריפה. מ"מ הרי אין שיעורה אלא בכדי שיתננו על האש וירתיח [יו"ד סי' ס"ט סעיף י"ח]. והא ודאי דשלוק הוא המרתיח ממש על האש. ואין שלוק פחות מזה. ופשיטא דרתיחה בפועל עדיפא:

והשתאאצ"ל שהשלוק פחו' מבישול כדדייק הר"ש דמהירו' לא מוכח מידי לפמ"ש. אלא חומרא נקט לאשמועינן דאף נשלקין דחמירי לכאורה דינן ככבושין ולא יותר. אע"ג דהוו טפי מבישול אפ"ה לא אסרי טפי מנייהו:

ומ"מאני אומר דגם למ"ש הר"ש ז"ל מהירושלמי דשליקה פחות מבישול לא קשי' עליה ההיא דפכ"ה דשלוקה אוסרת. דנ"ל דפשטא דמילתא כך הוא ששלוק הוא בישול קל ואינו כי אם רתיחה ששולטת בדבר השלוק בכולו ע"י האש. ואע"ג דמהני ראיות דמייתו הר"ש ותי"ט ליכא למשמע מידי. וכן ליכא למידק מההיא דתנן פרק כ"ש [פסחים ד' ל"ט ע"א] ואין יוצאין בהן כבושין שלוקין ומבושלין דאיכא למימר זו ואצ"ל זו קתני. א"נ לא זו אף זו:

אבלמדתנן התם ובמבושל שלא נימוח. ש"מ דהמבושל סתמו נימוח הוא דאצטריך לפרושי. אבל השלקות הן המבושלין שלא נימוחו. והכי איתא בהדיא בגמ' פכ"מ [ברכות ד' ל"ח ע"ב]. והכי משמע נמי מדאמרינן בתורמוס דשלקי ליה שבע זמנין. הרי שאין השליקה רק רתיחה בלבד. ואי איתא דפירושא בישול הרבה יותר מבישול סתם ואין אחריו בישול עוד. מאי שייך למימר דשלקי ליה ז' זימנין. הלא השליקה האחת היא תכלית הבישול שאפשר. אחר שהיא יתרה מבישול. והבישול ידוע שהוא גמר תיקון ריכוך המאכל כפי הצורך. ואם השליקה עליה הוראתה על הקרוב להיות נימוח ודאי דדי בשליקה אחת. ולא יתכן לומר ששולקין דבר אחד ז"פ אלא ע"כ השליקה פחותה מן הבישול:

ואעפ"כלא כל השלקות שוין. דיש דבר שאינו צריך כי אם שליקה א' ונתקן בכך להיות ראוי לאכילה. כגון ירקות והיינו שלקות דכ"מ דבפ"א סגי להו. שהן נגמרין ברתיחה א' בלבד. וכן השלוק דמעשרות. איירי בפירות ששולקין אותך רק פ"א להסיר קליפתן. ובכך הן מתוקנין לאכילה. ויש דברים שצריכין לשולקן פעמים רבות כמו התורמוס כנז'. עד שנגמרה מלאכתו שמתוקן בז"פ להיות ראוי לאכילה. אע"פ שעדיין אינו קרוב להיות נימוא. שלא הגיע למדרגת הבישול שיהא יתרה עליה. שנותנת צורת הריכוך ביותר:

וכללושל דבר שלוק קרוי כל דבר שנגמרה מלאכתו ומתוקן לסעודה. ע"י שליקה מרובה או מועטת כל דבר כפי הראוי לו. אלא שלא הגיעי עדיין לצורת הבישול שהיא למעלה ממנה. שבה נעשה כל דבר כנימוח. והכבד ג"כ אינה ראויה לאכילה ע"י שליקה א' או ב' כירקות. אלא צריך לשולקה פעמים רבות עד שתהא מתוקנת וראויה. ועכ"ז לא באה עדיין לכלל בישול. ובהא קאמר התם ר"י בנו של ריב"ב דשלוקה אוסרת ונאסרת. דר"ל אפי' שלוקה ולא מבושלת נמי. אע"ג דמודה מיהת דאינה אוסרת ונאסרת ע"י בישול קל. דהיינו רתיחה מועטת שאינה מספיק לה. וכמ"ש עוד לקמן בס"ד כך נ"ל בזה:

וחזרנולענין שזכינו נדין שמשנתינו זאת הלכה היא מכל צד. ואפריון נמטי להרמב"ם ז"ל שהעתיקה כצורתה שאין הכרח להעמידה בשלוקה ופירש הירו' כפירושינו:

**כל הנשלקים עם התרדים.**לפום מאי דכתיבנא לעיל דסתם כבוש פחות מסתם שלוק ונכבשין דווקא תנן במ"י. צ"ל דלא פליג ר"י אמתני' דלעיל אלא פרושי קמפרש. דאף על גב דאמרן לעיל דכל הנכבשין זע"ז מותרין. קמ"ל דהני מילי בכבישה. אבל בשליקה אפי' כל שאר ירקות מלבד חסית. נאסרין כשנשלקין עם התרדין:

אי נמיאיכא למימר דתרדין מין חסית הוא וחריף מכולן. והשתא ר"י לקולא אתי ופליג אתנא דלעיל דאוסר אפי' בכבושין ובכל החסיות. ופליג עליה בתרתי דס"ל דאין נאסרין אלא ע"י שליקה. ועם תרדין דווקא:

ואפשרדאף לפ"ז לחומרא פליג. ומודה בכבישה דאוסרת בכל החסיות. מיהא בחסית של חולין עם ירק של תרומה. שמעיה ר"י לת"ק דמתיר ולא שני ליה בין חסית לחסית. וקאמר ליה ר"י בכולהו מודינא לך. לבר מתרדין דאלימי טפי. דלא שנא תרדין של תרומה. ל"ש של חולין עם תרומה. אוסרין ונאסרין שבולעין ופולטין. וא"צ להאריך בפי' מחלוקתו של ר"י לשטת הר"ש ע"פ הבנתו בירושלמי. כי מובן הוא מאליו ע"פ מה שכתבתי. וישמע חכם ויוסיף לקח. וי"ל על הרב תי"ט כאן שתפס לו בפשיטות דשלוק הוא בישול יותר מדאי. וזה בהיפך ממ"ש לעיל מדברי הר"ש. וכמו שהוכיח הוא ז"ל עצמו ממס' מעשרות. ודעתי כבר ראית למעלה שהשלוקה דכבד היא גמר תיקונה ופחות מבישול גמור. ולא מוכח מידי לענ"ד מהא דאיתא בפרק כ"ה שלוקה אוסרת דמידי גבי מבושלת תניא וק"ל:

כלהמתבשלין. לדידן ניחא טפי הך סידורא דכל חד לטפויי אתי. ונקט תנא חומרי חומרי. דקאמר ת"ק אפי' כבישה אוסרת. ואתא ר"י למימר דאינה אוסרת אלא שליקה עם תרדין. ואתי ר' יהודה לאשמועינן דאפי' שליקה נמי לא. אלא בישול לחוד הוא דאוסר. ואפ"ה כל מין עם מינו אינו נאסר אלא עם הבשר:

**הכבד אוסרת ואינה נאסרת.**איכא לאוקמה בשליקה גרידא. ואנשלקים דלעיל קמהדר. ולא קאי אמתבשלין דקמיה:

והאדאמרינן פכ"ה [ד' קי"א ע"א] שלוקה אוסרת ונאסרת. אפשר דמודה בה ר"י ב"ן. לפום מאי דכתיבנא דתרי גווני שליקא נינהו. והכא בבישול קל ורתיחה מועטת עסקינן. דקרויה שליקה במשלתינו. והתם בשלוקה כל צרכה מיירי כנז'. ואב"א בבשולה מיירי הכא. ומ"ד בגמרא שלוקה אוסרת ונאסרת פליג עליה. וס"ל דאפילו שלוקה אוסרת ונאסרת. וכ"ש מבושלת. ולעולם שליקה פחותה מבישול: