**ירקבו.**כתב הרע"ב והא דלא תנן ידלקו וכו'. אטמאין הוא דקשיא לי' הכי. דאטהורין לק"מ דתרומה טהורה אסורה בהדלקה. והסאה שנפלה בטלה ברוב דבר תורה. לכן ודאי אסור להפסידה בידים [עיין רש"י סוכה דף ל"ה ע"ב]:

**ואם למעשר ראשון.**ז"ל התי"ט ומש"ע הרע"ב יבקש מן הלוי שיחליפם לא הבינותי וכו'. מ"מ הכא אין צריך לכך וגם אינו רשאי להחליף דהא הכא במעש' ראשון מחוייב לתתו ללוי משא"כ לעיל דהן חולין הטבולין למעשר:

עייןמ"ש לעיל מ"ה פ"ד דודאי דברי הרע"ב שם תמוהין מאד לפי פשטן. ומאי שנא התם דלא מחוייב לתתו. הא ודאי מחוייב ומחוייב הוא. שהרי באמת נותנו ללוי בעד מעשר. והלוי עושהו ת"מ. ואם לא היה לו דין מעשר לא יוכל הלוי לעשותו ת"מ וזה פשוט מאד. לכן לא אוכל לרדת לסוף דעת הרבתי"ט בזה מהו הענין המחלק בין הנושאים הללו. דלעיל ניחא ליה והכא קא קשיא לי':

ועלכן הנראה בעיני ביישוב דברי הרע"ב שבלי ספק לא טעה בכך. ודבריו דלעיל ודהכא אחת הן. והיכי דמי כגון שהטבל והמעשר גם היא של הלוי עצמו משדהו. או בישראל שירש מאבי אמו לוי טבל ומעשרות בהכי קמיירי התם והכא:

וההיאדלעיל מיירי כה"ג דהמעשר הוא של בעלים בן לוי המפריש התרומה ומרבה בשיעורה. עד"מ שיש לו מאה סאין של טבל. והפריש י"א סאין לתרומה. נמצא בתרומתו זו סאה א' של חולין הטבולין למעשר. והוא אין לו מעשר טבל אחר שיוכל לעשותו ת"מ עליו. כיצד עושה הולך אצל לוי חבירו שיש לו מעשר טבל. ומזכה לו כל התרומה ההיא. כדי שיזכה גם בסאה היתרה. שהיא עולה לו לבע"ה למעשרו. והוא שלו. לכן הלוי מחליף לו אותה יתר במעשר. מתוקן או בחולין מתוקנים שנותן לו בעדו:

וכןכאן בלוי שהמעשרות שלו או שהורישן לבן בתו עסקינן. שמפריש תרומה מן המעשרו' והן שלו. וקמ"ל תקנתא למי שא"ל טבל אחר דהולך אצל לו שיש לו מעשר טבל. ומחליף לו זה המעשר המדומע (שיכול לעשותו ת"מ) בחולין דהיינו חולין מתוקנים או מעשר מתוקן דהיינו הך. ובזה מתיישבים דברי הרע"ב היטב למעלה ובכאן. ואע"ג דנקט הרע"ב חולין לאו דווקא הוא. דה"ה למעשר ומשום שהכל א' לא קפיד בהכי. ותו דמעשר לגבי תרומה נמי חולין קרי להו וכדבעינן למימר בסמוך בס"ד:

מעתהדברי הרע"ב מובנים ומכוונים היטב. אע"פ שעדיין צריך לתקן לשונו באומרו בסתם שיחליפם לו בחולין. משמע דכולהו מחליף בחולין והא ודאי לא סגי דלא יהיב הת"מ לכהן דהא מיירי במעשר טבל. וצ"ל דלאו דווקא קאמר. אלא סתמא דמילתא בחולין הראוין לו לפי חשבון מעשר מתוקן שבו משתעי. אי נמי אפשר לאוקמי נמי ביורש מכהן ודוק:

ואם טמאין היו אותן החולין. כ' בתי"ט דלגיר' זו קשיא אמאי נקט חולין לחוד. ואי משום הא לק"מ לענ"ד דגם המעשר נקרא כאן חולין. בערך התרומה המעורבת בהן שעושה אותן דימוע. ושנה התנא דרך קצרה שכולל הכל בסוג א'. ויתכן שם חולין למעשר בבחינת התרומה. לפי שכולן חולין אצלה שכן מחפ"ז דחמירי טפי. דכוותה אשכחן דקרי לתרומה חול אצל קדשים בגמ' דריש האיש מקדש. ובזה יש מקום לגירסא הישנה ואין צורך למחוק הספרים:

משנה לחם בלח"שדבר תורה. והויא לה כטהורה. ע"ל מ"ב. ופרק ב' דערלה לכן כו'.

משנה לחם תירום ותשרף ערע"בואינו מוכרח. אלא חלופי גרסאות הן. כמ"ש בתו' והר"ש. ולפי זאת הגרסא דבני מערבא. ודאי אתי שפיר כפשוטו דקמ"ל שיש לו לכהן להנות ממנו להסיק תחת תבשילו. וניחא נמי דצריך להרים. וא"צ לדחוק כלל.

**אם ידוע.**מ"ש התי"ט בד"ז הוא מהירו ועיין בהר"ש:

**אם שוגג מותר.**עיין בי"ד סי' צ"ט [סעיף ה' ברמ"א] אם אפי' כשנודע התערובת קודם שנפל התוספת מותר כמו כן. או דווקא בשנפל בהעלם א' יע"ש:

משנה לחם בתי"טד"ה. כך פחתה תרומה. ציון הלז טעות הוא. וצ"ל ואם ידוע כו' מותר.

משנה לחם בלח"שסד"ה אם ידוע (ועיין בפיר"ש) נ"ב ומכללא קאמר לה הרב תי"ט מ"ש לתרוצי רישא. אבל לא ברירא לי כולי האי. דהא על כרחך לאו היינו טעמא דמתניתין. דאי הכי. מאי איריא דתני רישא כשם שפחתו חולין כך פחתה תרומה. תיפוק ליה בלא"ה נמי. אפילו לא פחתה תרומה מחמת פסולת. ופחתו חולין בלבד. מחמת פסולתן המרובה. הא ודאי דמותר. לפי שטנופת חולין מצטרפת. משא"כ בתרומה. והרי החולין מאה כשהיו. והתרומה אף אם לא פחתה. הרי לא הותירה. ובודאי לא סגי דלא פחתה נמי מידי. דלא אפשר בלי פסולת. והוא אינו מצטרף לאסור. אלא אדרבה להתיר מצטרף ג"כ. לפי פירוש הירו'. אלא לאו ביפות ועומדות על שעורן הראשון מיירי והכא במאי עסקינן ביפות. והותירו על מדתן שקודם טחינה. כגון שלאחר טחינה סאה מוציאה קמח מרובה. ועמדה על סאה או יותר. מלבד פסולתה. דיקא נמי. דהא דכוותה בסתמא. דלא ידעינן דחטי חולין יפות יותר. אמרינן כי הדדי נינהו. וכשם שהותירו חולין. הותירה תרומה ואסור. ואע"ג דמיהת בציר ליה שיעורא דפסולת. והשתאאפילו ידעינן ודאי דשוין הן. מ"מ לא סגי דלא הותירו חולין פורתא. ואמאי פסקה תנא למילתיה דמסתמא לעולם אסור. הא אי אפשר דלא שבחו חולין במדתן אחר טחינתן. אף בשוין חטי תרומה להן. מ"מ הפסולת מצטרף לחולין. ולא לתרומה. אלא מאי אית לך למימר לאו היינו טעמא דמתניתין. ובהדי פלוגתא לא מחית נפשיה. ודילמא ספוקי מספקא ליה. אי פסולת דתרומה שאני מדחולין. ומשו"ה לא אשכח היתירא בסתמא. עד שיוודע שחטי חולין מתרבות במדה לאחר הטחינה. יותר משל תרומה. אם קמח בערך קמח. ואם קמח ופסולת מעורבין. בערך תערובת הנטחן האחר. שזה מותיר על שעורו הראשון. וזה עומד. אז מותר (ובסתם אומרים שוים הם. כמות זה הטחון. כמות זה). וכה"גדידוע שחטי תרומה יפות ומותירות ודאי. פשיטא דאסור. לאו ק"ו הוא. אם אמרו להקל. לא יאמרו להחמיר. הילכך לא אצטריך למתני ברישא. אם ידוע שחטין של תרומה יפות. זה פשוט בעיני. ואף לפי דברי בתי"ט. מי ליכא לאשכוחי יפות לאחר טחינה. מלבד חסרון הפסולת. וליתנייה. אלא ודאי כדשנינן. דלא צריך לאשמועינן כה"ג ברישא. מידי דאתי בק"ו.