**הזורע תרומה שוגג יופך.**לשון הרמב"ם ז"ל בפירושו מותר לו להפוך האדמה ויפסד הזרע. משמע דרשות הוא ולא חובה. ובפי' הר"ש מוכיח ע"פ הירו' דחיובא הוא. משום קנסא ע"ש:

ואיבראמאי דכתב הר"ש דקנסו חכמים שתהא השדה בטלה ובורה.   ושוב לא יחזור ויזרענה לשנה זו עכ"ל. דמשמע דר"ל שאסור לו שוב לזרעה עוד באותה שנה. לא ידענא מהיכא נפקא ליה דהא ממתני' לא משמע מידי. אלא שמהפך הקרקע כדי שלא תצמח התרומה. והא הוא דקנסו שתהא השדה בורה. כשאין לו זרע אחר. או שכבר עבר זמן הזרע. אבל ודאי אי בעי למיזרע אחר שהפך. מסתברא דמצי זרע חולין באותה קרקע כך נ"ל וצ"ע:

ולפמ"שהר"מ ז"ל יראה מלשונו דודאי מצי עביד הכי. דאל"ה למאי אצטריך לאשמועינן דמותר לו להפוך ולהפסיד הזרע. אטו בשופטני עסקינן שרוצה בהפסד הזרע בחנם שיתירוהו לו דבר זה. אלא על כרחך ר"ל בשצריך לאותה קרקע לזרוע במקומה חולין שדמיהן יקרים. התירו לו שיהפוך הזרע של תרומה. שאין בו משום הפסד תרומה. משנזרע בשוגג. מיהת בצריך למקומה עסקינן וק"ל:

משנה לחם ובפשתןקשיא לי טובא. דהא כלל אמרו במעשרות כל שהוא אוכל. לאפוקי אסטיס וקוצה. אע"פ שהן אוכל ע"י הדחק. פטורין. אטו פשתן עדיף מנייהו. אע"גדזרע פשתן ודאי איכא דאכלי ליה לרפואה. כדמוכח בהמוכר פירות. מ"מ ודאי לאו אוכל כל אדם הוא. ואע"פ שגם מה שאינו אוכל אדם. אם עשאו תרומה. הרי הוא קדוש. כדמשמע שילהי מכלתין ושלהי מעשרות ופ"ב דמ"ש. מיהו גדוליו ודאי אינן תרומה. כדתנן התם בהדיא. שאע"פ שאביהן תרומה. הרי אלו יאכלו. ומה התם דלמיכל קיימי. פטירי. הכא דזרע שאינו נאכל הוא. ואכתי לאו גדולין נינהו. מאי שייך למקנס בעצי גדולין. הא מילתא תמיהא טפי. וצריכא רבה והמפרשים שתקו. ולא ידעתי למה.

משנה לחם יופרעיין ר"ש בשם הירושלמי דקנס חכמים הוא כדי שתהא שדה זו בורה כו'. שכבר עבר זמן הזרע. צ"ע כי לא עבר עדיין זמן הזרע מהו.

א"כלא ילקטו אלא טהורים. נראה מלשון המשנה דאפילו לר"ט טמאים מצי למילקט. ואע"ג דבאמת ס"ל לר"ט דאסורה לטמאים כדין תרומה ממש. (ואפשר שגם ר"ע מודה לו) אפ"ה לא חייש דילמא אתו למיכל מניה. כי היכי דחייש בזרים:

וטעמאנ"ל אליבא דר"ט איכא למימר כהנים זריזין הן. דבכה"ג נמי אמרי' הכי אפילו בשמירת קדשי הגבול. שהרי התירו מפה לאוכלי תרומה. ולא התירו לאוכלי חוליהן בטהרה [חולין ד' ק"ז ע"ב]. ור"ע לית ליה הך סברא והכי קא"ל אי חיישת דילמא אכל מניה. אי הכי בכהנים טמאים נמי ניחוש דילמא שדו לפומייהו ואכלי לה בטומאת הגוף. ולפ"ז לנגיעה אליבא דכ"ע לא חיישינן. וצ"ל משום דהפירות לא הוכשרו עדיין. לפי שהיו עד עכשיו במחובר:

ואכתילפמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' ט"א [הל' א'] דתבואה שנעקרה ומעורה בשורש. אינה טהורה אא"כ יכולה לחיות ממנו. הא לא"ה הרי היא כתלושה. דכמאן דמנחא בכדא דמיא. משנגמרה ואינה חיה מהשורש. ומקבלת טומאה והכשר אע"פ שעודה מחוברת. מיבעי לן לאוקמה למתניתין בשעדיין צריכה צריכה לקרקע והיא חיה מן השורש. דאל"ה ליחוש דילמא אתכשרא במי גשמים ובטל שירדו עליה. והוו דניחא ליה כיון שהניחם שירדו עליהן גשמים. וצ"ע במס' מכשירין:

ועודלפעמים משקה טופח עליה בשעת לקיטה והוא מכשיר אף על פי שנפל על התבואה במחובר. כדאמרינן בי"ח דבר גבי בוצרין בטהרה [שבת ד' י"ז ע"א] ועיין במכשירין דוק ותשכח דכוותה טובא. וא"כ פשיטא בתרומה דחמירא טפי. דאם נפל עליה משקה לרצונו אף במחובר שמכשיר כשנשאר עליה טופח בשעת לקיטה. ולכן צ"ל דמיירי בגוונא דאמרן שנזהרין ללוקטה מיד סמוך לגומרה. ושלא יגעו בה הטמאים כשעדיין משקה טופא עליה:

ואוליי"ל דאע"ג דס"ל לר"ט דאסורה לזרים מדרבנן. לא גזרו לאוסרה לכהנים טמאים. ואנכי לא ידעתי טעם לחלק בכך:

משנה לחם בלח"שס"פ שיפרטו לך. וקרא נמי כתיב כי את מעשר ב"י אשר ירימו לה' תרומה. וה"נ איתא בהדיא בגמרא פ"ט דבכורות. עיין פי' רע"ב ותי"ט.

משנה לחם שםמעשר שני. נ"ב (וכי היכי דמעשר תרומה קרייה רחמנא. עפ"ט דבכורות מ"ז).

**וחייבת במעשרות.**פשוט ששם מעשרות כולל התרומות בכל מקום. כמו שהיא הכוונה בכל מסכת מעשרות. כגון שארז"ל כלל אמרו במעשרות [פ"א מ"א] מבואר הדבר שהכלל א' הוא גם לתרומה. וכן מאימתי הפירות חייבים במעשרות. [שם משנה ב']. ודכוותה בכולא תלמודא תרומה בכלל מעשרות עד שיפרטו

ועודתדע שכן הוא בבירור. ממס' דמאי שכל מקום ששנינו שם ע"ה שאינו נאמן על המעשרות. הלא לא נתכוונו כי אם על תרומת מעשר ומעשר שני. והעיקר שחששו בדמאי משום התרומה שהיא במיתה. וקורא אותן מעשרות. הרי פשוט מאד שכ"ה בלי ספק. על כן אין צריך להטריח עצמנו מ"ט לא שנה כאן תרומה. שכיון ששנה מעשרות. כל המתנות בכלל. ולא הוצרך לפרוט אלא מ"ע דקבעי לאשמועינן דצריך למוכרו לכהנים כמ"ש הר"ש. ודיוקו של הר"ש כאן (במ"ש ומיהו מ"ש וכו') ודאי אינו כלום:

אמנםמ"ש בתי"ט עמ"ש הר"ש דמעשר שני אינו נמכר. ואפי' למ"ד ממון בעלים [קידושין ד' נ"ד ע"ב]. טעמא דאינו נמכר משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. ועוד טרח בהבאת פסק הלכה אם מ"ש ממון גבוה אם לאו. כל הטורח הזה למה ומה ענינו לכאן. דודאי אף למ"ד ממון בעלים הוא ונמכר. מ"מ לא דמי למ"ע דתנן הכא דנמכר לכהנים. דפירושו שחייבים למוכרו לכהנים:

וזהושרצה הר"ש באומרו ומיהו מ"ש אינו נמכר וקתני. דמתחלה תירץ דלא אצטריך לאשמועינן תרומה שאין בה חידוש. ולא חש להזכיר אלא דבר חידוש. דקבעי לאשמועינן שניתן לזרים כדי למוכרו לכהן. והדר קשיא ליה מיהו אכתי לא ניחא. דהא מעשר שני ג"כ אין חובה למוכרו. ואע"פ שרשאי. מ"מ הרי לא הצריכוהו למוכרו כאן בגידולי תרומה. שא"כ היה שונאו במשנתנו גם בסיפא כדין מ"ע. אלא ודאי שאני מ"ש נענין זה. אי משום דממון גבוה הוא. ואי משום דכיון דכל עיקר דין גידולי תרומה תרומה. אינו אלא מדרבנן [שבת ד' י"ז ע"ב] לא החמירו בו אלא במ"ע שהוא חולין לכל דבר. ולא החמירו להקל ע"י כך במעשר שני שהוא קדוש מד"ת. לזלזל בו ולמעט אוכליו ודוק:

ועכ"פאיך שיהיה ודאי דהכי הוא דס"ל לתנא דמתני'. דמ"ש אין חיוב למוכרו לכהנים בדמי תרומה. ואם כן אין בו חידוש יותר מבתרומה. ואפ"ה קתני לה בכללא דמעשרות. זוהי כוונת הר"ש בלי ספק (אע"פ שכבר כתבתי דלק"מ). ודברי התי"ט כאן המה למותר:

ולאהבנתי לגמרי מה שאמר ז"ל בטעמא דמילתא דאינו נמכר. משום דסתם זורע תרומה כהן הוא. משמע דאי הוי הזורע ישראל. אין הכי נמי דצריך למוכרו למ"ש כמו כן לכהנים. חלילה לומר כן ולא לשתמיט תנא מניה. ותו אי בהכי מיירי ע"פ הבנתו בהר"ש. א"כ מאי קשיא ליה מעיקרא מתרומה דלא תני לה וק"ל. ועוד מנ"ל להר"ש להקשות ולהניח בקושיא מכח סתם זורע. דלא איתמר בהדיא דכהן הוא. ע"כ הם דברים של מה בכך אין כדאי להאריך בהם:

והאמתהברור בכוונת הר"ש כמו שכתבתי ע"פ הנוסחא של תי"ט. והלשון בר"ש שלפני משובש וצריך לתקנו. ואי לאו דמסתפינא להגיה מדעת עצמי. אמינא דכצ"ל בלשון הר"ש ומיהו מעשר נמכר ולא קתני ליה. וזה מסכים במקצת עם נוסחא שלנו בהר"ש. והוא מוכרח לענ"ד. דמלבד מ"ש לעיל דלק"מ דקתני מעשרות דמעשרות כולל תרומה כמו מעשר שני. קשה לי טובא על דבריו דטפי הו"ל לאקשויי ממעשר ראשון. אלא ודאי היינו דקשיא ליה ודוק היטב:

גדולי תרומה תרומהאפי' בדבר שזרעו כלה. הכי מוכח בפכ"ש וכ' פירש"י בהדיא. וכאן חומר בזרעו כלה. משאין זרעו כלה. דבזרעו כלה כל הגידולין תרומה. ובאין זרעו כלה אין אסור משום תרומה אלא עד שיגום האוכל ואח"כ הרי הוא כחולין למ"ד לק' במ"ז אסורים לזרים ואפשר אף למ"ד לכהנים ע"ש:

**וגידולי גידולין חולין.**היינו דווקא בדבר שזרעו כלה. אבל בדבר שאין זרעו כלה. לא גרע מטבל דאע"ג דגידוליו חולין בדבר שזרעו כלה. אפ"ה בדבר שאין זרעו כלה אפי' גידולי גידולין אסורין. כ"ש לתרומה הכי מפרשינן בפ' כ"ש [פסחים ד' ל"ד ע"א]. והכי איתא נמי להדיא בירו'. ופירוש גידולי גידולין אם חזר וזרע אותן גידולין כ"פ הרע"ב והוא דעת התו' והר"ש:

אבלרש"י ז"ל פירש שם בגמרא דהתוספת שמוסיף הזרע או השתיל בעצמו שגדל ומתרבה הוא נקרא גידולין. ומה שמוציא בדין חדשים או כגון הבצלים שמאחד הנזרע נוספות עליו ומתחברות אליו ה' או ו' חדשים. אותן נקראים גידולי גידולין:

ונ"לשרש"י ז"ל רצה לפרש שתילי תרומה כמשמעו שהן של תרומה אפ"ה חשיב התוספת גידולי גידולין:

ועי"לדקשיא ליה אי איתא דפי' גידולי גידולין כמ"ש התו' מאי דוחקיה דתלמודא. אכתי נימא אסורים לזרים. וקמ"ל דגידולי גידולין אסורין אפי' בדבר שזרעו כלה   ודוק. וגם יש לו סעד לפירושו בגמרא ספ"ו דנדרים עיין היטב:

ודעדהא דאמרן דגידולי גידולין אסורין בדבר שאין זרעו כלה. היינו דווקא בשלא רבו גידולין על העיקר. אבל רבו גידולין שניים על עיקרן מותרין. והרי הן כחולין לכל דבר אפילו בדבר שאין זרעו כלה. הכי הוא מסקנא דגמ' דסופ"ו דנדרים:

**לגנה.**עיין בר"ש דמפרש המלה בשם הערוך מלשון לגין. שהוא כמו הכד וידוע במשנה עבמ"ס ט"י והיא מדה בלח. והושאל השם למדת ארץ ידועה כערוגה. ובא כאן השם בתוספת ה"א מורה על הנקביות. או בא למשך בלבד. כדי להבדיל בין הענין הנרצה כאן ובין הנז'. וככה עשו ז"ל במלת עצה ס"פ כלל גדול ודומיו:

**כולן מותרין בדבר שזרעו כלה.**משום דאיכא חדא דחולין מעורבת ביניהם דמתירתן. דהוי ליה מדומע דהקלו בו בכל מקום. הא לא"ה אף בדבר שזרעו כלה. הוו להו גידולין כתרומה וכדאמרן לעיל מ"ד. כל זה פשוט ומבואר מן הגמרא ועיין לקמן מ"ז:

**שתילי תרומה.**פירש"י וכן רע"ב כגון כרוב וכרישין. דוגמא בעלמא הוא דה"ה לבצלים ושומים וכל דבר שזרעו אינו כלה. קרויין שתילין. שהדבר שאינו נפסד בארץ אלא מוסיף בגידולו שייך בו שתילה:

ונ"להא דנקט שתילין דווקא. יש לומר בדבר להקל ולהחמיר דאיכא למימר משום דבעי לאשמועינן תקנתא דשרו באכילה אחר שיגום האוכל. והא לא שייך כי אם בשתילין הנז'. דאחר שחותכין העלין או הבדים החדשים חוזרין וצומחין מעיקרן. משא"כ בתבואה ושאר הנזרעים שאם חותכין האוכל אינן חוזרין וצומחין דלית להו תקנתא (והא דפריך תלמודא אי בדבר שזרעו כלה תנינא כו'. ולא קאמר מאי עד שיגום האוכל דתנן. הוי מצי לאקשויי הכי אלא דבלא"ה פריך שפיר). וזוהי ששנינו גידולי תרומה תרומה. והשתא אצטריך ליה למתני בשתילין מילתא חדתא דמשתרו אחר שיגום. ואינן אסורין בהחלט כשאר גידולי תרומה. ונקט שנטמאו לרבותא. (זהו להקל בשתילין בצד א'). והיינו אליבא דמ"ד אסורין לזרים:

והוייודע דהכי הוא פשטא דמתני' דשתילי תרומה כמשמעה תרומה עצמה ופירושה כדכתיבנא. והיינו בין למאן דמפרש בגמרא מאי אסורים לזרים. ובין למסקנא דתלמודא דאסורין אף לכהנים משום מעלה [שם בפסחים ד' ל"ד ע"א]. מ"מ בתרומה גופה איירי. וקמ"ל לעיל דגידולי תרומה תרומה. ואסורה לזרים לעולם. והכא אשמעינן איסורא אף לכהנים עד שיגום. ודווקא בשתילין שנטמאו אחמירו בהו אף לכהנים מטעמא דאמרן. (והוא הצד להחמיר) אבל בדבר שזרעו כלה ונפסד בארץ אפי' היה טמא וזרעו. שרי ודאי לכהנים. וליכא למימר שיאסרו עד שיגום. זה נ"ל פשוט וברור מאד:

ואליבאדכ"ע לא איירא מתני' מגידולי גידולין כדס"ד בגמרא. ודחינן לה ומשנינן דאסורין לכהנים משום מעלה. והשתא דאתינן להכי שפיר מיתוקמא מתני' בגידולי תרומה עצמה:

אבלהר"מ ז"ל בפירושו כתב כלשון הזה. ומ"ש מותר לאוכלו (ר"ל מה שצמח שנית) הדבר חוזר לדין הנקדם והוא שאם אלו השתילים מדבר שזרעו כלה. שמותרין באכילה לכהנים או לזרים. ואם הם דבר שאין זרעו כלה אסור לזרים ומותר לכהנים אחר חתיכת האוכל.

ואיןדברים הללו מחוורים אצלי שהדבר ברור שלא נזכר חילוק זה שבין דבר שזרעו כלה לאינו כלה שזה חולין וזה תרומה. כי אם בזורע תרומה מדומעת כדלעיל. או בגידולי גידולין. ובהני גווני ליכא לפלוגי בהו. בין קודם חתיכת האוכל. לאחר חתיכתו. שהדבר שזרעו כלה. אף קודם שיגום מותר אפי' לזרים בדברי' הנזכרים. משא"כ במה שאין זרעו כלה. שאפי' אחר שיגום אסור מכל מקום לזרים. אמנם בגידולי תרומה ממש. אין חילוק ביניהם רצוני בין זרעו כלה ובין אינו כלה. שבשניהם יש לגדולין דין תרומה גמורה והכא הוא דאיכא לפלוגי בין קודם לאחר חתיכת האוכל. בדבר שזרעו אינו כלה דווקא. ולהתירו לכהנים. אבל בדבר שזרעו כלה אין חילוק בזה ואיפכא הוי דלזרים לעולם אסור ואין לו תקנה. ולכהנים שרי אף לפני חתיכת האוכל כנז'. והבן:

ונראהשכסבור הר"מ דלפי המסקנא בגמרא דאסורין לכהנים נמי מיתוקמא מתני' בגידולי גידולין. ולא תקשי אי הכי מ"ט נייד משינוי' דאסור לזרים. נימא לעולם מאי אסורין לזרים. ומאי קמ"ל. הא קמ"ל דמותרין אחר שיגום האוכל. הא לאו מילתא משום דודאי לא עדיף מטבל. דגידולי גידולין שלו אסורין לעולם אפי' אחר שיגום האוכל. כיון דסתמא תנן אפי' גידולי גידולין שלו אסורין. א"כ על כרחך הא דתנן הכא גבי שתילי תרומה דמותרין כשיגום האוכל. לאו לזרים קאמר אלא לכהנים כדמסיק תלמודא:

ברםהשתא דאתינן להכי דמשום מעלה נגעו בה לאוסרן אף לכהנים. איכא למימר כדסברוה מעיקרא דמיירי בגידולין ראשונים. של התרומה עצמה. דאסורין לכהנים משום דעבוד בה רבנן מעלה. אבל גידולי גידולין שרו לכהנים אפי' האוכל עצמו אינו צריך לגום. וזה בין בדבר שזרעו כלה ובין בדבר שאין זרעו כלה. לעולם גידולי גידולין מותרין להם. ואפי' היו טמאין קודם זריעה:

ובגידוליןשל תרומה עצמה דעבוד בה מעלה. לא שייך דינא דמתני' דיגום את האוכל. אלא דווקא בדבר שזרעו אינו כלה כדאמרן. אבל בדבר שזרעו כלה ליכא למימר הכי. וצ"ל אחת משתים אם כשתמצי לומר אסורין לגמרי ולית להו תקנתא כנ"ל. וא"כ מצינו חומר בדבר שזרעו כלה משאינו כלה. ואת"ל במידי דזרעו כלה לא אחמירו ביה כולי האי. מאחר שנפסד בארץ. ואין התרומה ניכרת בעין. ומותרין לכהנים אפי' גידולין עצמן. ונמצינו למדין ג"כ לזרים שאסורין בגידולי גידולין לעולם. ולא מהניא בהו לגום האוכל. וכל זה שלא כדברי הר"מ ז"ל דוק היטב. והעמק בדבר זה מאד להעמיד דבר על בוריו שלא תשגה:

**טהרו מלטמא.**כתב הרע"ב וא"ת וכו' וי"ל דתרומה נמכרת בזול כו'. וכתב על זה בתי"ט אבל למסקנא דמעלה בעלמא הוא. ואף לכהנים אסורים לאכול. אין כאן קושיא כלל דכיון שאסור לאכול עד שיגום ודאי לא משהי ליה כלל. עכ"ל:

וקשיאלי אי הכי מ"ט אמרו גידולי תרומה תרומה לעולם. לא היה להם כי אם לאוסרן באכילה עד שיגום האוכל בלבד. ואח"כ יהיו מותרין אפי' לזרים. כיון דודאי לא משהי בשביל זה ודוק. אלא ודאי אפ"ה חיישינן. דודאי משהי נמי בשביל כך. כדי לאוכלן אחר שיגום האוכל:

ואמאילא ניחוש. כיון שצומח אח"כ מחדש. ואי אמרת דהוי חולין ומותר אף לזרים. ודאי אית ליה רווחא טובא. משו"ה עבוד רבנן דליהוי תרומה אף אחר שיגום האוכל. והשתא עכ"פ צ"ל כמ"ש התו' ורע"ב דמשום תרומה לא משהי גם לפי המסקנא וזה ברור: