**אמר להם הממונה.**פירש הרע"ב כרש"י שהוא הסגן. והתו' במנחות דחו פי' זה עכ"ל התי"ט:

ונפלאתימאד שהרי גמרא ערוכה היא בפ"ב דסנהדרין [דף י"ט ע"א] ש"מ ממונה היינו סגן. ואי לאו לאסבורי לן בדדמי. לאגמורין דכל היכא דתנן ממונה סתמא היינו סגן. למאי נ"מ קאמר תלמודא דש"מ ממונה היינו סגן ודוק. ולא תיקשי מהא דאמרינן בגמ' דריש פ' משוח מלחמה. ע"ש בתו' ותראה משם שהם ז"ל מסכימים שם לפירש"י דהכא. ודחיית התו' במנחות איני מבין. כי מה שכתבו מהירו' מדלא חשיב להך דהכא בהדי הנהו מילי דסגן. הרי על כרחך צריך שתאמר בלאו הכי דהירו' תני ושייר. דהא לא קחשיב נמי ההיא דסנהדרין דהממונה ממצעו. ושהוא הולך לימינו כשמנחם אחרים כו'. ולא מני התם דסגן בימינו אלא דגורלות דיוה"כ. ותו שייר נמי הא דסגן מקבל ס"ת ונותנו לכ"ג דפ"ז דמכילתין. משו"ה ליכא למידק מניה מידי. דשייר נמי הך:

משנה לחם מתתיה בן שמואלעמ"ש רפ"ה דשקלים בס"ד.

**אין אדם נכנס לעזרה ולעבודה אפי' טהור עד שיטבול. ה' טבילות טובל כה"ג וכולן בקודש חוץ מזו.**הביא בתי"ט מהתו' בשם הירו' לא סוף דבר לעבודה אלא אפילו שלא לעבודה אינו רשאי להכנס לעזרה בלא טבילה:

ומכאןאני תמה על לשון הרמב"ם בפ"ב מהל' עי"כ שכתב על טבילה זו הראשונה שרשאי לטבול בחול. ומפשט המשנה כאן נראה שהוא חיוב. כיון שאינו יכול ליכנס לעזרה עד שיטבול תחלה. (וכן יש לתמוה על לשון התו' הובא בתי"ט בסמוך. שכתבו דסברא הוא שיטבול בחול כיון שעדיין לא נתקדש בבגדי קודש ע"כ). אולי אין כוונתו ז"ל אלא לומר שאין הכתוב ורחץ בשרו במקום קדוש דמניה ילפינן שצריך לטבול בקודש. מחייבו גם בטבילה זו הראשונה במקום קדוש. (ועכ"פ הך טבילה מעלה דרבנן בעלמא היא):

וגםבגמרא דילן (דיט"א) צל"ע גדול בהא דאיתא התם דאי אמרת לשכת פרהדרין בצפון ואזיל לדרום וטביל. באיזה דרך הלך לו. אבל אמאי דסלקא אדעתין למימר דפרהדרין בדרום קאי. לא קשיא לי איך עמד שם בלי טבילה. די"ל שהיתה פתוחה לחול כלשכת הגזית. ותדע שהרי היא היתה בית דירה לכ"ג. ואין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד [גמ' ד' כ"ה ע"א]. וא"כ איך ישב ושכב שם. וכן משמע ג"כ מדתנן הביאוהו לבית הפרוה ובקודש היתה:

ועודנ"ל שאפי' לא היתה פתוחה אלא לעזרה. ונתקדשה קדושת עזרה. מ"מ יש הפרש בין עזרה עצמה ללשכות שבה לענין זה. שאין ללשכות העזרה מעלה זו של טבילה לטהור הנכנס להם. שלא עשו מעלה זו כי אם לעזרה עצמה מקום הראוי לעבודה דווקא. דהכין דייקא מתניתין דלהכי תני לעבודה. אע"ג דלא בעינן שיעבוד. כדאייתינן לעיל מהירו'. אלא על כרחך משום דמיהת עזרה דכשרה לעבודה בעינן. דאלת"ה לעבודה למאי תני לה וניסמייה. והוא דבר ברור ונכון לע"ד:

ומתיישבגם לשון הרמב"ם שנתקשינו בו למעלה באמרו שיכול לטבול בחול. דה"ה בקודש על גג בית הפרוה נמי מצי טביל. אף זו הראשונה. דלענין זה אינה קדושה בקדושת עזרה. וא"כ רשאי היה אלא שהכתוב לא חייבו בזו במקום קדוש. ומיהא עבדינן ליה היכירא בטבילה זו. דאע"ג דרשאי לעשותה בקודש. לא היה טובל אלא בחול. ודייק לישניה דהרמב"ם שפיר:

אלאלהך לישנא דפרהדרין בצפון קאי. ובעי מיזל לדרום לטבול טבילה ראשונה שעל שער המים. הא ודאי קשיא היאך הלך ועבר כל העזרה מצפון לדרום בלתי טבילה. ואין נראה לומר שהיה מקיף מחוץ לעזרה והולך לו בארוכה עד שמגיע לשער המים. דכולי האי ודאי לא מטרחינן ליה. אפילו למאי דבעינן למימר התם דעבדינן ליה טריחותא כדי שלא תזוח דעתו:

ועודתדע דטובא לא אטרחוה. דטבילה ראשונה על שער המים למה. למאי דלא חיישת לטירחא ופרהדרין בצפון קאי. לטבול בבית הטבילה שהיה שם בצפונה של עזרה. במערבית דרומית של בית המוקד כמו ששנינו בתמיד משם יורדין לבית הטבילה. שהוא מתוקן לטבילת השומרים. אלא ודאי לפי שהוא צריך לירד למסיבה ולילך בארוכה. במחילה ההיא שתחת העזרה כדאיתא פ"ק דמדות. לא רצו להטריחו כל כך. ואולי י"ל מחילה היתה שם שיכולין לילך ביושר מצפון לדרום. או כעין גזוזטרא ועלייה היה בנוי בגובה אויר העזרה שדרך שם יכול לילך הכ"ג לטבילה של חול. ועליות ומחילות לא נתקדשו:

משנה לחם ס"פלע"ד. נ"ב (בדעת הירושלמי. אמנם תמיהא לי טובא דלא אשתמיט תלמודא דידן לאשמועינן כי הא בשום דוכתא. ואדרבה איפכא שמעינן בגמרא רפ"ב דזבחים (דיט"ב) דלביאה ריקנית. לא צריך קדוש. ולא אשכחן נמי להר"מ דחייש להך דהירו' בחבורו. ובה"ל ביאת מקדש העתיק משנתנו כצורתה. ועזב זה התוספת של הירושלמי. ש"מ דלא חש ליה. וס"ל דפליג אתלמודין. ואי הכי לא קשיא עליה מידי).

**פשט ירד וטבל.**ור' מאיר פליג נמי בהא. ומצריך תרי קידושי ללבישה עיין מ"ו דלקמן. ונטר תנא מלאשמועינן פלוגתייהו. דר"מ ורבנן עד התם. דאתי לעיקר עבודת היום:

**קידש ידיו ורגליו.**פירש"י וכן הרע"ב ז"ל מן הכיור. והשיג עליהם בתי"ט וכתב ז"ל ולא דייקא דהתנן לקמן והיום מן הקיתון של זהב. ולכאורה תימה גדולה היא וקשה עלי להחליט המאמר שיהא טעות בדבר משנה. ח"ו לאבות העולם אבירי הפרשנים שיטעו בכך. והוא דבר שגור דאיתא במכילתין. לכן חוששני מחטאת אם לא אטרח בישוב דבריהם:

והנראהאלי בזה דאיברא שמעתיה דמרן רש"י ז"ל דייקא טפי. ועל כרחנו הוצרכנו כאן. לפירושו הלז. עם שנראה לפום ריהטא הוא יתר לגמרי. דמאי אשמעינן. ולא כתב דבר לבטלה ללמד לתינוקות אשר לא ידעו עדיין הכתוב שמקדשין מן הכיור. וכבר פירש כן גם למעלה במ"ב ולא היה צריך לשנותו. אלא ודאי בכוונה כתב דבר זה להשמר מפירושו של בתי"ט. ולהוציא מלב הסוברים שאף זו בקיתון של זהב. מאחר שנשתנה יוה"כ לענין הקידוש מהקיתון. דהא ליתא:

וטעמאמאי נראה לי משום דכמו שמשונה טבילה ראשונה מכל טבילות היום. שהן בקודש והיא בחול. דאע"ג דיכול לעשותה בקודש כדכתבינן לעיל. אפ"ה עבדי ליה היכירא בראשונה. לפי שאינה לצורך חובת היום. תקנו שלא ישנה בה ממה שנוהג כל השנה. ולהודיע חיבת חובת היום להראות שינוי טבילותיו ביחוד. לכן מטעם זה גם הקידוש נשתנה. וקידוש ראשון בחול אי אפשר כמו שנאמר בסמוך. ואוקמוהו נמי במילתיה לקדש קידוש ראשון מן הכיור. כדרך קידושו בכל השנה להבחין בין עבודת היום וזולתו:

וגםאפשר לומר כדי שלא יטעו להביא לו בגדי לבן מיד בפעם הראשון מתוך שכבר פירסו סדין של בוץ בינו לבין העם לכדי שיכיר. ואחר זה לא היה צריך כל כך היכר וסימן לשלא יטעה:

ועודנ"ל כיון דקיתון של זהב היום אינו אלא להראות חשיבותו וגדולתו של כ"ג אין נכון שהוא ילך אחריו שאין כבודו בכך. אלא כשהוא כבר בעזרה. שיכולין להביא הקיתון אליו לקדש מיד. באופן שלא יצטרך לטרוח ולילך אל הכיור. דמשו"ה מקדש מהקיתון. ואיך ילך הוא ויחזר אחריו. וכדרך ששנינו הביאו לו בגדי לבן הביאו לו את התמיד. ולא שיהא הוא מחזר אחריהם. ועל כן הגון הדבר לומר שקידוש ראשון לא היה מקיתון. לפי שלהביאו אצל כ"ג למקום שהוא עכשיו בשעת לבישה לא אפשר. שלשכתו בחול היתה כמ"ש לעיל. ולאו מתניתין היא וכולן אין מקדשין אלא בקודש. וכיון שאין המים מקודש' בקיתון חוץ לעזרה. איך אפשר לו לקדש שם. והכי איתא נמי בהדיא בתלמודין רפ"ב דזבחים [ד' כ' ע"ב] קידש בכלי שרת בחוץ ועבד עבודתו פסולה. שאפילו נתקדשו המים בפנים איפסילו להו ביוצא. וכיון דלא סגי דלא בעי מיתי לעזרה בשביל הקידוש אין זה כבודו. ולפיכך אין באה לו להשתמש בו אלא כשכבר עובד בעזרה. שמוצא הקיתון מזומן לפניו ומובא אליו. משא"כ כשבא מהחוץ אל העזרה לקדש:

ועודאפשר לומר בזה וקרוב לשמוע שאם תאמר גם בראשון מקדש מן הקיתון. יש לחוש מתוך גודל מעלתו וחשיבותו של כ"ג. שמא יוציאו הקיתון מן העזרה להביאו אל מקום חול. ללשכה שהוא שם הכ"ג עתה. כדי שלא להטריחו. ונמצא שאין קידושו כלום ועבודתו פסולה. ואיך שיהא הנה כל עיקר מציאות הקיתון שבו ביום חידוש הוא. ואין לך בו אלא חידושו דדוקא לעבודת היום בלבד הוא בא:

וששנינווהיום מן הקיתון. היינו לעבודת היום. כדרך שאמרו [ד' ל"ב ע"ב] כל עבודות היום. אינן כשרות אלא בו. ואעפ"כ הוציאו מכללן. קצת עבודות שהיו להן פייס. כמ"ש לעיל פ"ב:

עודאפשר לי לחפש זכות למאיר עינינו רש"י ז"ל. ולומר שאע"פ שביוה"כ כ"ג מקדש מן הקיתון מ"מ היו לוקחין המים מן הכיור. דקרא כתיב ורחצו ממנו אהרן ובניו. ובהכי לא עקרינן לקרא מפשטיה לגמרי. (כדאמרינן גבי קנס דיתומה) כדבעינן למיעבד ליה יקרא לכ"ג ע"י הקיתון. וכן נראה ג"כ מדבעינן מים בכיור כדי לקדש ממנו ד' כהנים:

ולאמסתברא למימר דכי מרבינן שאר כלי שרת לקידוש. דכוותיה מרבינן. ר"ל נמי כה"ג דווקא דהיינו במחזוק מים הרבה כשיעור הנ"ל. דאין נראה שיהא הקיתון מחזיק כל כך מים. שהוא כלי קטן כדתנן בכלים [פ' י"ד משנה א'] קתונות כדי לקבל פרוטות. אלא ע"כ לא קפיד קרא אמים דמקדש מהם. אלא שיהיו מקודשין כשיעור כדי לקדש בהם ד' כהנים. ואפילו פירשו מהם לכלי שרת אחר. ואין בו אלא כדו קידוש לאחד. הקידוש כשר. ובהכי מיתוקם קרא שפיר. ועל כרחך צ"ל כן אליבא דר"י דאית ליה כל יום כ"ג מקדש מהקיתון. והיכי מקיים ר"י קרא דורחצו ממו משה אהרן ובניו. ואין סברא לומר דלר"י איצטריך קרא לאשמועינן דמהכיור אין מקדשין אלא א"כ יש בו כדי לקדש ד' כהנים. ולעולם כשמקדש מקיתון לא בעי שיעורא כלל. ולא דליתו ממי הכיור דנפישי. דאי הכי מנא ליה לר"י קיתון כלל. דילמא לא אכשר רחמנא אלא מי כיור דווקא. ודוק. את כל זה ראיתי ונתון את לבי להעמיד דברי רבינו מאור הגולה ז"ל. בדרכים שונים כולם נכוחים למבין וישרים. וכמה יש להעמיק בדברי הראשונים ז"ל בטרם נשליכם אחר גווינו. וכ"ש בדברי אבי המפרשים ז"ל שכל הפורש ממנו כפורש מן החיים. ורוכב שמים בעזרו יראנו בעבודת בית הבחירה ונדע האמת. ואיך שיהיה אני אמרתי לא לריק יגעתי. להעיר אוזן המעיין בכמה פנים שונים. אף אם אינן מכריחות אותו. על פני עקשותו. מ"מ לא נמנעתי מלהורות דרך תשובה לטענה. ונבון תחבולות יקנה. להשיב חמת משיגי גבול היושבים ראשונה בפירוש המשנה:

**הביאו לו את התמיד.**אע"פ שעד כאן בחול היה הכ"ג. כבר בא לו לעזרה לעבוד עבודה אחר טבילה.

ודילמאנקיט הך לישנא לאשמועי' דלא היה נשחט בו ביום על קרן מערבית צפונית. על טבעת שנייה כדרכו בכל יום בשחר. דמשו"ה תני הביאו לו את התמיד. לא שהיה הולך אחריו לבית המטבחיים כסידורו של תמיד בכל יום. אלא מביאין אותו אצל כ"ג. בין אולם ולמזבח כמו בפרו דלקמן. וילמד סתום מן המפורש. והכי נמי מסתברא לכאורה דהא חד טעמא הוא דשייך בתרווייהו. דהיינו משום חולשא דכ"ג כדאמרינן בפרו. ומ"ט לא נימא בתמיד נמי כה"ג. והא דלא פריש הכי גבי תמיד ברישא. היינו משום דעבודת היום חביבא ליה. וניחא ליה טפי לפרושי בה כל מה דצריך. (כדאשכחן בדוכתי טובא) וניגמר מנה לעבודה שאינה מחמת היום כנלע"ד:

אבלאין נראה כן בדעת הרמב"ם ז"ל שאין דרכו לסתום אלא לפרש בכיוצא בזה. ומדשתיק בסידורא דיומא בחיבורו. ומסתם קסתים בעבודת התמיד של יוה"כ שהוא כסדרו של כל השנה. כלשונו פ"ד מהלכות עיוה"כ. ולא מפליג בשחיטתו דתמיד ולא מידי. שמע מנה בהדיא דס"ל גם במקום שחיטה דתמיד לא משנינן מידי משאר יומי. ונשחט גם היום כדינו. של שחר על קרן מערבית צפונית. ושל ערב על מזרחית צפונית ובטבעת שנייה. וצ"ע אי קרא דליום דמני' ילפינן לשחיטת התמיד נגד השמש לעיכובא הוא. וקצת לא משמע הכי:

פירושטבעת שנייה עיין ברש"י בגמרא דפרק שני שעירי ובתי"ט פ"ד דתמיד באורך:

**קבל את הדם.**במזרק. וזרקו כמצותו במזרק שתי זריקות. על שתי זויות המזבח באלכסון. מחצי המזבח ולמטה. אחת על קרן מזרחית צפונית. ואחת על קרן מערבית דרומית. ומתכוין כשיזרוק הדם על הקרן. שיהיה הדם מקיף על הזוית כמין גאם. כדי שימצא הדם של שתי מתנות על ארבעה כותלי המזבח. עד כאן לשון הזהב מהרמב"ם פ"ה ממעשה הקרבנות:

**ואת האיברים ואת החביתין.**תימה דלא תנן והסולת עכ"ל תי"ט:

והואדבר פשוט לדעתי הקלה. (עם שבאמת לפום ריהטא גם בעיני יפלא. ועמדתי עליו אחר עיון. ובשכר טרחי ועמלי האירו עיני מן השמים. על דבר אמת הנמצא למבקשיו עשרת מונים. ומחפשיו כמטמונים. שכן נאה לתנא. ולשונו מרפא לעצם הבנת הענינים הנרמזים בלשונו הברור והמקוצר במקומות. לצורך ולטעמי' רשומים) דחביתין בלי ספק שם כולל (בכל מקום ששנויין בסדר הקרבה) גם למנחת נסכים של תמיד. ששניהם שוין בעשרון סולת ושמנו. ונקראי' על שם כלי השרת שהיא המחבת. ולכתחלה מערבין אותן. אע"ג דבהעלאה היו חולקין אותן. משום ברוב עם הדרך מלך. ומשום דנפיש במשוי ואיכא טירחא יתירה. לכן הוצרכו לשני כהנים. אבל בהקרבה מתערבין ונקטרין יחד:

ואתיאכהא דתנן פ"ט דמנחות [ד' פ"ט ע"א] מערבין נסכי כבשים בנסכי כבשים (דשוין נינהו) של יחיד בשל צבור (והכי נמי. אף על גב דחביתי כ"ג דיחיד נינהו. אפ"ה מערבין אותן עם של צבור. ולכתחלה שפיר דמי כדדייק לישנא דמערבין. וגם ר"י דפ"ג דמנחות כה"ג מודה):

וכןהיין דתנן בתר הכי במתניתין גם הוא שם כולל ליין של חביתין ושל צבור. ותדע שהרי אינו קרב עם המנחה. כאותה ששנינו פרק י"ב דמנחות [ד' ק"ד ע"ב]ביין שכן קרב חובתו בפני עצמו. א"כ אינו נכלל בחביתין. וצריך לומר שנכלל ביין השנוי בסוף. ומאותו טעם הנז' בעצמו כך יפה לו. לפי שגם היינות של נסכים ושל חביתין היו מתערבין. דהכי נמי קיי"ל ביין דנסכים שוים. וילמד סתום מהמפורש דגלי יין אחביתין. דפירושו נמי חביתין של שני עשרונות:

**והיין.**הוצרך לפורטו לטעם שאמרנו. לפי שאינו קרב עם הסולת. ואינו נקרא בשם חביתין מחמת זה. להיותו קרב חובתו בפני עצמו. אבל לסולת. שם אחד הוא לשניהם. כמו ששם יין אחד הוא להם. וזה דבר ברור מאד בעזה"י. ועיין בסמוך מ"ה:

**בין איברים לנסכים.**כאן נסכים שם כולל. למנחה. לחביתין. ונסכיהם. דזימנין מלת נסכים כיילא כל הני. דכולהו נסכים מיקרו. ומעשה המנחה והחביתין שוה. כדפרישנא לעיל. ע"כ שניהם נכנסין בשם נסכים. ועיין פ"ז:

אם היה כ"ג זקן כו' מחמין לו חמיןדייקינא בחי' דווקא כה"ג מדוחק התירו. אבל בבריא לכתחלה לא. [עיין תוס' סוכה ד' נ' ע"א ד"ה שאינו] דשבות שאינה צריכה לא התירו אפילו במקדש. ולרש"י דל"ג בגמרא הא דמשום שבות. צריך לומר דטעמא אחרינא איכא במילתא. דלא שרינן אלא מדוחק ובקושי כה"ג. משום דלכתחלה לא אריך לטבול בחמין. אפילו פושרין משום גזירת מרחצאות. למאן דאית ליה הכי. ועמ"ש בחידושי שם ביררתי ענין זה בס"ד:

משנה לחם אם היה כ"ג זקן צ"ע מאי שיאטיה הכא. ושמאי"ל בזה. שלא הותר דבר זה אלא במקדש דווקא. מטעם שאמרו. שאין שבות במקדש. משו"ה לא תני לה לעיל מ"ג. דבחול היתה אותה טבילה. וע"כ היה צריך להתאזר כח וגבורה. לכוף טבעו ולהכריח אסטניסותו בטבילה ראשונה. ושומר מצוה לא ידע דבר רע. משא"כ עכשיו שבא אל הקודש. שלא חלה עליו גזרת שבות לשום דבר. לא ראו להטריחו בחנם. ואין לו לסמוך על הנס. דשכיח היזיקא באדם זקן וחלוש. אם יטבול כמה פעמים ביום אחד בצונן. לכן כראוי הקדים כאן מעשה החמין להפשירן שקודם בהכרח למעשה הטבילה. שרוצה לשנות מיד. ודומה שהוא דבר הגון. ומסייע לגרסת התוספות.

**אלו משל צבור.**כתב תי"ט וממשנה זו למד הרמב"ם דבגדי כהונה מתרומת הלשכה. וס"ל דאין בין בגדי כ"ג לבגדי כהן הדיוט לענין זה עכ"ל:

ואינהראיה גמורה דאיכא למימר דווקא כ"ג ביוה"כ שעובד רק עבודת צבור. הוא דבגדיו באין משל צבור. דלעבודת צבור פשוט דצרכי קרבן כקרבן דמי. ואפילו שומרי ספיחים בשביעית לעומר. נוטלין שכרן מן התרומה. כדאיתא רפ"ד דשקלים (ועיין בגמרא דר"פ שני דייני [ד' ק"ו]) ואם איתא דאין בין בגדי כ"ג לבגדי כ"ה לענין זה. מהתם שמעינן לה. ואין צורך לדקדק ממשנתינו זו שהדבר מוכרח במקומו:

אבלנ"ל שממה שאמרו בגמ' כהן שעשתה לו אמו כתונת לובשה ועובד עבודת יחיד ובלבד שימסרנה לצבור יפה. ש"מ דכל בגדי כהונ' ואפי לצורך עבודת יחיד. ודכוותייהו בגדי כהן הדיוט. ודאי לא גרעי מכתונת דעובד בה עבודת יחיד. דהא עבדי בהו נמי עבודת צבור כל יומא. בתמידין ומוספין ושאר קרבנות צבור כל השנה. עיקר מצותן משל צבור. וקמ"ל דמתנדב נמי משלו ומוסרה לצבור. ויוצא בה אליבא דמ"ד מתנדב שומר חנם כדאיתא בשקלים [פ' ד' משנה א']. ומצאתי ג"כ בתו' שהביאו ת"כ דדריש מדכתיב בגדי קודש לומר שצריכין להיות משל קודש:

והאדנקיט תלמודא עבודת יחיד. נ"ל דלאו למעוטי עבודת צבור. דהא על כרחך הך מימרא אליבא דר' יוסי מיתוקמא. דאית ליה מתנדב. (וכדמוקים בירו' לעצי מערכה דבאין נדבה. כמ"ש בתי"ט לעיל. איברא לשינויא דשאני לן בין קרבן עצמו למכשירי קרבן. איכא למימר הכא נמי דאתיא כי כולי עלמא) וא"כ מאי שנא בגדי כהונה מקרבנות עצמן. אלא רבותא אשמעי' דבקרבנות עצמן פשיטא ליה דלא חיישינן לשמא לא ימסרם לצבור יפה. מאחר שהדבר ידוע שצריכין להיות משל צבור. אבל בעבודת יחיד מהו דתימא ליחוש דילמא לא ימסור יפה יפה קמ"ל ודוק:

משנה לחם פרומשלו הוא מביאו. לא משל צבור כעולת העם. ופר העולה ושאר המוספין. כבר עשאם עם תמיד של שחר. כמדת ר"ע מ"ג פ"ז דמכלתין.

משנה לחם השםעתי"ט שכתב ומדתנן לפני ה' תטהרו. ש"מ דבלשון הכתוב לא בעי לשנויי. ותסייע לסברת הרי"ץ ע"כ. ולא ידענא מאי סייעתא. אינהו נמי בגירסא הוו קמיפלגי. וקצת משמע מלשון הריצא"ג גופיה. דמודה לרס"ג. דלכתחלה שפיר טפי למעבד כוותיה. ולא פליג עליה אלא בדיעבד. ולפ"ז צ"ל דגרסת משנתנו כך היא שומה בפיהם ז"ל מאז. ובספרינו מאן מפיס. אחר שקיצרו בלשון הכתוב ולא סיימוהו כלל. איבראמסתברא דשפיר דמי לתפוס לשון הכתוב. כמו שהוא דרך קריאתו. וזה בין בסדר עבודה. בין בגרסא דמשנה. אין לשנותו. עמ"ש בס"ד בשי"ע (ספ"א דק"ד) ולעיל מ"ד פ"ד דברכות.

משנה לחם שםס"פ ותו לא מידי. נ"ב ועמ"ש בס"ד במו"ק א"ח (סמ"ח).

משנה לחם בלח"שודוק. נ"ב (גם נודע ליודעים חן. כי כמו שעונש המקצץ בנטיעות גדול מאד. כנרגן מפריד אלוף. ככה הוא בהפך. המחבר ומייחד הנפרדים. אין קץ לענשו ר"ל. כי לתאוה יבקש נפרד. ונשלל החבור מהפר"ד. כי חטאת קסם הוא ומרד. המ"י).

משנה לחם היה יודע פרק בשיר בגמרא מכניס גודלו בין הנימין. פירש"י נימת הפה. נגד מחיצת החוטם. וא"תוהרי אמרו בעומד בתפלה. שלא יניח ידו על סנטרו. י"ל כמ"ש הרב"י (סצ"ז) דסנטרו הוא לחי התחתון. וזהו שאסור. ולא כמו שנוהגין חזני אשכנז ופולין. ואף לפי גירסא אחרת שם. לק"מ. אי נמי לבסומי קלא שרי בכל גוונא. וכן כתבו האחרונים ז"ל שם. ולא ידעתי טעמם. והרי מכאן סמך יפה. אע"פשעדיין י"ל כהנים על הדוכן מילתא אחריתא. דבעי למחדי למיהוי בחדוותא. ושאני תפלה דרחמי היא. וצריכה הכנעה וכובד ראש. ולזה דעתי נוטה באמת. שראוי להחמיר ולאסור. ולא ילפינן ממקלקלתא. אי איישר חילי אבטליניה.

**שנים עשר דד לכיור.**הקשה בתי"ט בשם כף נחת שלא מצא מקום פנוי כל כך בין האולם ולמזבח לזה הבור. שלא היה כי אם ג' אמות:

ועייןמ"ש בתי"ט בישוב הקושיא. שהוא דבר זר ורחוק מאד מן השכל. שמלבד הדוחק שיהיו הכהנים המקדשין. עומדים כל כך צפופים בקידוש. וגם נסבול הזרות שהיה מקום הכיור מלוא כל הרוחב. שבין מעלות האולם ולמזבח בצמצום. מה שלא נשמע בשום מקום. עוד עדיין אי אפשר ולא הועיל מאומה. שהרי מכל מקום לא היו יכולין לעמוד הכהנים המקדשין בבת אחת בהיקף סביב הכיור. דמשתי רוחות לא אפשר. אם מרוח מערב של הכיור. לפי שא"כ יצטרך שיעמדו על מעלות האולם לקדש. ותמה על עצמך היאך נכנסין לשם בלא רחוץ ידים ורגלים. דהא מסקינן בפרק טרף בקלפי [ד' מ"ד ע"ב]. אולם ובין אולם ולמזבח חדא קדושה. ואפילו בין האולם ולמזבח אין ליכנס בלא קדוש. כמ"ש התו' בפ"ק דמכילתין. שאפילו כ"ג הנכנס בין האולם ולמזבח בלא רחוץ ידים מפציעין מוחו בגזרין. ואם לרוח מזרחית מנועים היו. מפני המזבח המעכב עליהן. שהרי לפ"ד התי"ט לאותו צד היה א"כ הכיור נוגע בקיר המזבח. ויאמר נא שעמדו על גבי המזבח ח"ו. ע"כ ישתקע הדבר ולא יאמר. ותו לר' יהודה דמדות לא היו כי אם שתי אמות פנויין בין המזבח ובין מעלות האולם. והיכא משכחת ליה דוכתא להך בור:

אבלבמחילת כבודם נדחקו שלא לצורך שיש ריוח הרבה מקום פנוי לכיור. לפי שלא בין האולם ולמזבח מכוון עמד הכיור. אלא משוך כלפי דרום היה. כדתנן פ"ג דמדות [ משנה ו']. ודתנן התם בין האולם ולמזבח. פירושו כבין האולם ולמזבח. ר"ל כנגד האויר שבין האולם למזבח. וכן פירש שם המפרש. והכי איתא בהדיא זבחים (דנ"ט) שלא היה כיור מפסיק כלל בין האולם ולמזבח. אלא אותו חלל פנוי מכלום שלא יהא דבר חוצץ בין המזבח והאולם. והכיור משוך כולו לצד דרום. ועומד לרוח דרומית מערבית. מכוון כנגד המרחק שבין האולם למזבח. ושם עמדו שלא בדוחק שלא עכב המזבח. וקרא לא קפיד אלא אמקום כיור שיהא בין אולם למזבח. אבל כהנים פשיטא דמצו קיימי לבר. וגם אם היה הכיור עצמו משוך מעט לצד מזרח. אף על פי כן נתקיים המקרא בין אוהל מועד ובין המזבח. מאחר שרובו ככולו מכוון כנגד אותו אויר שבין אוהל מועד ובין המזבח:

ושמאלא היו כלל מעלות לשתי הרוחות מצדדים. כי אם ממש בין אולם למזבח דווקא. כלשון המשנה במדות. והיו המעלות לאולם רק על פני רוחב המזבח. ומשם והלאה לצפון ולדרום היה מקום פנוי בלי מעלות. וכותל אולם עשוי בשוה עם קרקע ההר. שקדרוהו והחליקוהו ועשאוהו זקוף ביושר מלמטה למעלה ודומה כמין כותל. וזה יותר נראה. כי לאיזה צורך יהיו שם המעלות. שאינן עשויות אלא לכניסת האולם. ודיין בהיותן על פני פתח האולם בלבד:

ואףשנראה מפירש"י ז"ל בגמרא דפ"ק דמכילתין גבי מעלות העזרה. שהיה ארכן של מעלות על פני כל רוחב ההר. זהו דווקא בעזרה שהיתה חצר פרוצה אין חומה. ופנויה מבלי כותלים. אבל האולם שהוא בנין סתום בפני עצמו. לאיזה טעם יצטרכו מעלותיו פנות קדים. לכותל הסתומה וכ"ש שכך היה צריך להיות שם בלי מעלות כנז'. כדי להבדיל ולהפריש העם ממנו מפני רוב קדושתו והוא נאה יותר משנניח מעלות האולם על פני כל רחבו. ועכ"פ אין המקום צר ודחוק לכיור. וניחא נמי כיון דלדרום קאי ולא הפסיק בין האולם ולמזבח. אותו מקום ג"כ אינו בכלל אותה מעלה. שלא ליכנס שם בלי רחוץ ידים ורגלים ודוק:

**של בית גרמו לא רצו ללמד על מעשה לחם הפנים.**כתב הרע"ב שלא היו יודעין שאר אומנים לרדותו מן התנור שלא יהא נשבר. לפי שהיה עשוי כמין תיבה פרוצה עכ"ל:

קיצרקצת דהא משמע דכולהו משום הידור מצוה אית בהו. ולמצוה מן המובחר בלבד. ואם שאר אומנין לא היו יכולין לרדותו שלא יהא נשבר. א"כ לא היה בזה משום מצוה מן המובחר בלבד. והיו צריכין להם על כרחם. שהרי אי אפשר בענין אחר:

אבלבגמרא מבואר יפה שאומנין אחרים היו אופין מבחוץ. לפי שיראים שלא ישבר אם ירדוהו מבפנים. וא"כ כבר אפשר למצוה שתתקיים ע"י אחרים שיאפוהו מבחוץ. ולכן מתחלה לא השגיחו בבית גרמו. ושלחו חכמים אחר אומני אלכסנדריא. לעשותו כמנהגם. ולא היו חוששין על האפיה אם היא מבחוץ. דמאי נפקא מנה. עד שאח"כ ראו שפתן מתעפשת. מפני שלא היו יודעין לרדות כבית גרמו. ובזה אין כי אם משום הידור מצוה. דכל פעל ה' למענהו. ולכך חזרו לבית גרמו:

**של בית אבטינס לא רצו ללמד על מעשה הקטורת.**ז"ל הרע"ב מכירין היו בעשב מעלה עשן וכפירש"י ז"ל:

ובגמראששלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא ולא היו יודעין להעלות עשן כמותן. ופירש"י כמו כן שלא היו מכירין בעשב מעלה עשן. עמ"ש בחי' במה שיש לתמוה בזה איך חסרו עשב המעלה עשן:

והרבהגדול בב"י בא"ח סי' קל"ג למד ממשנתינו ומהך עובדא דמייתי תלמודא עלה דמעלה עשן לא מעכב כלל. ואישתמיטתיה גמרא דפרק הוציאו לו דאיתא התם בהדיא [ד' נ"ג ע"א] שאם חיסר מעלה עשן חייב מיתה. וכבר תפסוהו האחרונים ז"ל על כך:

וברממאי דכתיבנא כבר במ"א ליישב את זה. אמינא השתא דלק"מ דאע"ג דאמרינן התם דמעלה עשן מעכב. היינו דוקא כי איתיה קמן. אבל בדליתיה דלא אפשר שאני. דמכל מקום לא הויא לה קטורת חסרה מחמת זה. ותדע דהא מיחייב עלה במפטם כמוה באחד עשר סממנים לחוד. ש"מ דחשיב במתכונתה אפילו בלא מעלה עשן. וקאי עלה בכרת ובשוגג מביא חטאת קבועה. דדווקא י"א סמנים הילכתא גמירי להו דמעכבין זה את זה. ולא איצטריך למיתנינהו גבי הני דתנינן במנחות דמעכבין זא"ז. דמילתא דפשיטא דבעינן במתכונתה כדכתיב. ואתיא הילכתא לגלויי מילתא בעלמא הי נינהו סממניה:

אבלמעלה עשן דלא בסממני הקטורת נאמר. ולא נפיק אלא מקרא אחרינא. דלא כתיב בההוא ענינא דקטורת סמים. אלא מריבויא דקרא כתיב בענן וכסה ולא בכלל חשבון סממנים הוא. אם איתא דמעכב את הי"א סממני' אחרים. שלא יוקטרו כלל. אם לא מצא מעלה עשן. ודאי דהוה מיבעי ליה לתנא למיתנייה. ולאשמועינן נמי כי הא דסממני קטורת ומעלה עשן מעכבין זא"ז. וזה מוכרח מאד. אלא פשיטא לא נאמרו דברים במעלה עשן לעכב אלא כשישנו. שלא לחסרו במזיד. לענין זה שנה עליו הכתוב לעכב. אבל לא מצא מעלה עשן. בשביל זה לא יהא מזבח בטל שאינו מעכב אם איננו. ואולי אפי' ישנו אינו מעכב אלא דוקא כשהוזקקו לו. כדרך שאמרו בלחם וכבשים שזיקה מעכבתן ודוק. ואלה דברים נכוחים למבין:

ואכתיפש גבן לברורי מה דכ' בב"י תו בהך ענינא. אגב אורחין הואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא. (וממילא נשמע ג"כ התנצלות אחר להשגה הנ"ל) וז"ל הרב"י עוד שם אחר שהביא משם מהרי"א וא"ח שיש לומר פטום הקטורת מתוך הכתב שלא יחסר א' מסממניה ויהא חייב מיתה. כתב ז"ל ואם לדין יש תשובה דהא בחיסר סממניה חייב מיתה. פירש"י [כריתות ד' ו' ע"א] כי עייל ביוה"כ דכתיב ולא ימות בזאת יבוא אהרן. וכי מעייל קטורת שלא כהילכתא ביאה ריקנית היא. אלמא שאינו חייב מיתה מפני שחיסר אלא מפני שנכנס שלא לצורך. ואפילו לדעת הרמב"ם ז"ל שכתב חייב מיתה שהרי נעשית קטורת זרה. איכא למימר דטעמיה כיון דקטורת זרה היא הו"ל ביאה שלא לצורך. ואפילו את"ל אעפ"י שאינו נכנס לפני ולפנים כו'. חייב מיתה משום קטורת זרה כדאשכחן בבני אהרן שנתחייבו מיתה מפני שהקריבו באש זרה. איכא למימר דהיינו כשמקטיר ממש עכ"ל:

וישלהפליא מאד כמה הפריז על המדה במה שרצה זכרונו לברכה לומר אפילו בחיסר סממניה. אין חייב מיתה גם בלפני ולפנים רק אביאה ריקנית. הא בהדיא אמרינן [יומא ד' נ"ג ע"א] אפילו שגג בביאה והזיד בהקטרה. (איברא דאיכא שינויי אחריני טובא התם. אלא דמשמע דכולהו איתנהו ולא חלק אדם בדבר) חייב. ומפירש"י בכריתות אין להוכיח כלום. דלא נחית להכי ולא חש למכפל ולפרושי כה"ג דמיירי דשגג בביאה והזיד בהקטרה. דממילא משמע הכי. וטעמא לחוד אשמעינן טעמא מאי חייב גם בשגג בביאה. דהיינו נמי משום דרחמנא שויה כביאה ריקנית במזיד. כשהזיד בהקטרה. משום דאיסורא דתרווייהו מקרא דלא יבוא בכל עת ילפינן להו. כמ"ש בסמוך בעזה"י. להכי פריש כנז'. ומילתא אגב אורחיה נמי קמ"ל דכל שישנו במיתה משום ביאה ריקנית. ישנו במיתה גם בהקטרה חסרה. ולאפוקי היכל דליכא חיוב מית' בביאה ריקנית דידיה. בהקטרה נמי ליתא לחיוב מיתה. ע"כ הוצרך רש"י להעמידה ביוה"כ דווקא. דבקטורת דכל השנה לא משכחת לה חיוב מיתה בחיסר מסממניה. וכמו שאבאר עוד בסמוך דעת רש"י ז"ל. דלא ס"ל כרמב"ם ז"ל בהא:

ובזההיינו יכולין להעלות ארוכה למבוכה. ולהתנצל בעד הרב"י ז"ל דאף על גב דמחייבינן גם אהקטרה לחוד. היינו דווקא ביוה"כ בקטורת דלפני ולפנים. דמיירי בה התם בפרק הוציאו לו. משא"כ בהקטרה דהיכל דהוא קטורת דכל יום דעסיק בה הרב"י השתא. לא מיחייב אהקטרה. והיה מוצל מהשגה זו (גם הראשונה סרה מעיקרה לפ"ז. דלא אמרו שמעלה עשן מעכב ואם חיסרו חייב מיתה. אלא ביוה"כ דכתיב ביה וכסה ענן. ובאמת לא נזכר זולת זה בשום מקום. ולא רמיזא לגמרי לחייב על חסרון מעלה עשן. בקטורת דכל השנה) הנז':

אלאשהוא ז"ל נעל בפנינו דלתי עזרה ושערי הצלה כי מי הכניסו בצער הזה ללמדה מהקטרת פנים דקה"ק. עד שהיה נבוך להוכיח מפירש"י שאין חיוב מיתה בהקטרה בלתי זדון ביאה דמאי איכפת ליה לרב ז"ל בהא. דאפילו תימא דחייב אההיא הקטרה. מ"מ בהקטרה דהיכל מיפטר. ובהאי גוונא הוה קאמר שפיר. אלא שהוא ז"ל ראה דברי הרמב"ם ועמדו בפניו כחומה. שלדעתו שוה ההיכל עם קה"ק בזה. לחייב על קטורת חסרה. וכסבור שגם רש"י מודה בכך. ע"כ דחק הרב ז"ל עצמו לתלות החיוב בביאה ריקנית. ואין זה מחוור כי דעת רש"י חלוקה ורחוקה בזה מדעת הרמב"ם כרחוק מזרח ממערב כמ"ש בסמוך בעזה"י. (גם האחרונים ז"ל שהשיגוהו בזה לא דקדקו היטב ולא ירדו לחלק בכך. דשתיקתם הויא הודאה דסבירא להו נמי כוותיה בהא. דהקטרה שוה בזה להיכל ולפני לפנים שאל"כ יש להתרעם עליהם שלא מצאו לו זכות. דאע"ג דאיהו ז"ל לא טעין אנן טענינן ליה. כה"ג צריך לאודועי):

ואיבראדעכ"ז אכתי לא ניחא לגמרי. ולא מהניא תפיסתו של הרב"י על מהרי"א דאע"ג דליכא חיוב מיתה בהקטרה חסרה דהיכל. מיהא חיוב מלקות ודאי איכא מתרי לאוי. חדא משום לתא דביאה ריקנית דהיכל שהיא בארבעי'. ותו איכא נמי משום קטורת זרה:

ובאמתאחר המחילה הראויי' מכבוד הרב הגדול קדוש ה' זצ"ל. כל דבריו הללו מתמיהים מאד. ולא ידענא מאי אידון בהו דכתב בדעת הרמב"ם דמשום ביאה שלא לצורך מחייב. ותמה על עצמך היכן מצינו חיוב מיתה בביאה שלא לצורך דהיכל. והלא אינו אלא בלאו בלבד והוא מוסכם מהכל:

וכ"ששהוסיף תימה על תימה במה שרצה לסמוך דעת הרמב"ם בזה שלמדה במה מצינו מבני אהרן. ואין למדין מהוראת שעה. הרי הם עדיין לא הוזהרו בלא יבוא. גם לא נתפרש עונם וכמה נחלקו בדבר מה היה חטאם. ובספרי איתא דנכנסו לפני ולפנים. ואיך א"כ יתכן שילמוד משם הרמב"ם חיוב מיתה. לנכנס להיכל בקטורת חסרה. והרי אלו דברים שאין הדעת מכילתם. ואיך נתפייס הרב ז"ל בכל אלו הדוחקים והריחוקים העצומים:

ופשוטשהרמב"ם סמך לו על אותה דפרק הוציאו לו [שם] דמוקמינן חד קרא   לשאר ימות השנה. ומשמע ליה לרמב"ם ז"ל דלהך שינויא קאי נמי במיתה בשאר ימות השנה. והיינו קטורת דהיכל. ולא משום ביאה ריקנית דודאי לא אשכחן חיוב מיתה אביאה ריקנית דהיכל. אמנם באמת אין שיטת הרמב"ם בענין זה מחוורת לחייב מית' אהקטרה חסרה דהיכל בקשנו להעמידה ולא מצאנו:

ולאזוהי שיטתו של רש"י ז"ל זאת מצאנו שעלתה בידינו כהוגן אחר העיון. ולדידיה הכי הוא עיקרא דמילתא תרי קראי כתיבי בעונש. ותרווייהו באל פני הכפורת כתיבי. דהתם הוא דאיכא חיוב מיתה. ויצא בזה שאר הקודש. לא ימות קמא מוקמינן לביאה ריקנית דלפני ולפנים. ולא ימות בתר' להקטרה דלפני ולפנים. ואזהרתייהו מלא יבוא נפקא. דרחמנא שוינהו כי הדדי. ואתרווייהו מיחייב משום ביאה ריקנית נמי (והיינו בין ביוה"כ בין כל השנה. לעולם חייב בשני אלו. אך בקה"ק בלבד). ולאזהרה אתרבי נמי היכל. דכתיב בה אל הקודש דכייל נמי היכל דקודש מיקרי ובין להקטרה בין לביאה ריקנית. למלקות לחוד אתרבי. דלהכי ודאי אהני אל פני הכפורת. ואתה המעיין התיישב והשב הדברים אל לבך. והעמד הכתובים על בורים. ודוק בגמרא ופירש"י בפ' הוציאו לו ובכריתות. ותמצא שהוא המחוור. ולא באתי להטריח באריכות דומה למשא. אבל ישמע חכם ויוסיף לקח:

ונקוטכללא בידך דבעינן ודאי תרי קראי לחיוב מיתה דפנים. חד לביאה וחד להקטרה. והכי נמי להיכל צריכי תרי קראי. דביאה ריקנית מכללא דאזהרת ואל יבוא בכל עת אל הקודש שמעינן לה. וקטורת חסרה בהדיא כתיב לא תעלו עליו קטורת זרה. והני תרווייהו בלאו גרידא נינהו. דמנ"ל לחייב מיתה בקטורת דהיכל. דלית לן אלא חד קרא לגופיה. לאזהורי אהקטרה דשאר ימות השנה. שלא תהא חסרה. וביאה ריקנית דידיה אע"ג דמאל הקודש אתרבייא כנז'. מסתיי' לרבוייה למלקות. מיתה מהיכא ילפת לה. דאל פני הכפורת ודאי מיעוטא הוא. למימרא דהתם הוא דאיכא חיוב מיתה. ושאר הקודש באזהרה. בין בביאה ריקנית בין בהקטרה חסרה. והכא נמי נ"מ להזיד בהקטרה. אע"פ ששגג בביאה. ולענין מלקות. ואם הזיד בשניהם לוקה שמונים משום אל יבא בכל עת אל הקודש. ומשום לא תעלו עליו קטורת זרה. דהכי הוא ודאי שאם חסר א' מסממניה. נעשית קטורת זרה. ודקאמר תלמודא חד ליוה"כ וחד לשאר ימות השנה. אע"ג דלא פליג אשינויא דשגג בביאה והזיד בהקטרה. דכולהו לקושטא אתמרו. אין פירושו לקטורת דכל השנה דהיכל. אלא ה"פ לחייב גם אהקטרה חסרה דלפני ולפנים. כל ימות השנה. זה העלינו לפי פרש"י ז"ל. ואלו דברים ברורים מאירים העמק בדבר ותראה. ותעיד שאין שורש וסמך לחייב מיתה על הקטרה חסרה דהיכל כדעת הרמב"ם ז"ל. ע"פ מה שהבין בו הרב"י בסוף דבריו:

והאףאומנם לשון הרמב"ם סתום קצת. נר' לכאורה שצדק הרב"י בהבנתו. דסתמו כפירושו שם בהל' בית הבחירה. דבקטורת של כל יום איירי. ולא בשל יוה"כ דווקא. גם טעמו של הרמב"ם אינו מובן. שכתב שנעשית קטורת זרה. והיכן מצינו חיוב מיתה בקטורת זרה. והלא אינה אלא בלאו גרידא. כללו של דבר בהיכל לא מצינו חיוב מיתה. בטהור הנכנס לשם. אלא מלקות לבד בין בביאה ריקנית בין בהקטרה זרה:

ובדקתיבס' מנין המצות להרב ז"ל. ואף שם לא הביאה. אלא שיש לתמוה שלא מנה ג"כ אפילו הקטרה דלפני ולפנים. שכבר הודה בה בפירוש בסוף הלכות יוה"כ. ומזה נראה שדעתו בהקטרה דלפני ולפנים. שעכ"פ חייבין עליה משום ביאה ריקנית. אפילו שגג בביאה. וכאשר פרשנו למעלה בדעת רש"י ז"ל. וא"כ כבר באה במנין. במצות ל"ת ס"ח שהוזהרו כהנים שלא לבוא בכל עת למקדש אם לא לעבודה. (ושם מבואר בהדיא כמ"ש לעיל. דאין חיוב מיתה בביאה ריקנית דהיכל דלא כדעת הרב"י):

ולאיועיל זה בהקטרה דהיכל. אם כך היה סובר שחייבין גם עליה מיתה. שמאחר שאין באותה ביאה חיוב מיתה. יחוייב מזה שימנה אותה הקטרה חסרה למצוה בפני עצמה ודוק. וצע"ג. (ומחמת כל זה לבי נוקף קצת לומר שע"כ גם בהלכות בית הבחירה כוונת הר"מ על הקטרת פני פנים. ושבקיה דדחיק ומוקי נפשיה. וא"כ הוא רש"י והר"מ ז"ל שוין בזה לכל דבר. והו"ל להרב"י ז"ל להחזיק בדרך שאחז תחלה ולומר דאהקטרה דהיכל ליתא לחיוב מיתה. והיא ודאי תשובה מעלייתא. ולא היה צריך לכל האי שקלא וטריא. גם כבוד האחרונים ז"ל במקומו מונח שלא כיוונו יפה בהשגתם. שעל חנם רדפוהו. והועל לא יועילו דבריהם למהרי"א ולא יצילו לשונו מתפיסה):

והמחווראשר ביררנוהו ע"פ שיטת רש"י. והיה בו סיוע רב להרב"י ז"ל שאין חיוב מיתה בקטורת דכל השנה. דמיירי בה הרב ושכנגדו המקפידים גם באמירה. אלא שאינו ניצל בזה מכל וכל. דמכל מקום האיכא למיחש לאיסור לאו וכדאמרן. ואפשר דמהרי"א וא"ח נמי לאו בדווקא נקטי חיוב מיתה.

ואולםהאמת עם הרב"י במ"ש דליכא חיוב מיתה. ואני מוסיף שאפילו איסור לאו וחיוב מלקות אין כאן. באמירה חסרה ואף במזיד. והני מילי מרפסן איגרי דאי מדמית לה אמירה. לעבודה והקטרה ממש לכל מילי. וכאילו נכנס להיכל לפני לפנים. א"כ ניבעי נמי קידוש ידים ורגלים. וטבילה והזאה דבכולהו איכא חיוב מיתה. והא לא אפשר. ותו דזרים אנן. ונמצאת אומר ח"ו שאמירתינו לבטלה ועבודתינו פסולה. והוא דבר מבואר הבטול מעצמו. והדבור בו למותר. דמילתא דפשיטא היא. דלא מדמינן להו לגמרי להדדי. אלא דבמאי דאפשר לאזדהורי. עדיף וראוי ליזהר. ותו לא מידי:

**הגרוס בן לוי.**כתב תי"ט ואני תמה על שלא מצא הגרוס ג"כ תשובה שמא ילמוד אדם שאינו מהוגן עכ"ל:

ואיןכאן תימה שבודאי מצא והשיב. וכבר נתקבלה כמו כן. שהרי כך אמרו כולן מצאו תשובה לדבריהם כדאיתא בגמרא חוץ מבן קמצר. ועל כן נמנה הגרוס בין הממונים החסידי' וכמ"ש בתי"ט גופיה. ובתוך כדי דיבור שכח דברי עצמו שאם לא היתה לו להגרוס תשובה מוצאת. מפני מה קירבוהו ומנאוהו בין החסידים. אלא כדאמרן שהיא ודאי תשובה כוללת לכל אלו. ואטו כי רוכלא ליחשבינהו תלמודא:.

ומהשלא מצאו לו זכות לבן קמצר. אין נ"ל מספיק מ"ש בי"מ. אלא כך הוא הענין לדעתי שכל אלו הנזכרים באו מחמת טענה עצומה ולא זו בלבד שנתייראו שמא ילמוד אדם שאינו הגון כו'. כי זה הטעם לבדו לא יספיק לשלא ילמדו ועמהם תמות חכמה. כי במותם תאבד תועלתה גם מעבודת ה' ויצא שכרם בהפסדם. כי אין ראוי שספק חוטא א' יאבד טובה הרבה. ויביא קיצור בכבוד שמים. שהכל ברא לכבודו. (וכל פעל למענהו ולהשתמש בו לפניו ית'. ולא יתכן ההמנע מזה מחשש הטועים שיעשו קודש חול. ועל כיוצא ארז"ל שא"ל הקב"ה למשה כתוב וכל הרוצה לטעות יבוא ויטעה. לא ח"ו לתת מכשול לפני עורי לב. אלא לומר שאין ראוי למנוע מהודיע דבר הראוי והגון לפניו ית'. מפני הפושעים הטועים. כי ישרים דרכי ה' צדיקים ילכו בם וגו'. וכמאמרו של ריב"ז בכלים ומסקינן דאמרה לבסוף מה"ט):

אלאכך אמרו לפי שיודעין היו שבית המקדש עתיד ליחרב כדאיתא בגמרא. ורצו לומר בזה שנמצא אז אין עוד לכבד לשי"ת בחכמתם וידיעתם זאת. ושוב לא תועיל רק לרעה ח"ו. על כן נמנעו מלמוסרו לכל אדם. מפני שחכמים גדולים היו שידעו שקרב קיצו של בה"מ. ולא במותם יירשו אחרים חכמתם. להועיל להיטיב בעבודת השי"ת. וזוהי ודאי תשובה נכונה ומספקת לכל הללו הנזכרים שקבלו את תשובתם:

משא"כלבן קמצר לא הועילה לו זאת הטענה. שבדבר הכתיבה האומנית יהי כבוד שמים לעולם במקומו עומד. בין בפני הבית בין שלא בפני הבית. והי"ל ללמוד מעשה הכתב שהוא דבר הנוהג לדורות. גם בחורבן הבית בכתיבת ס"ת וכיוצא. (אבל פרק השיר בטל בהעדר הדוכן. ואין ראוי להשתמש בו אפילו בדברי שירות ותושבחות זכר לדבר איך נשיר את שיר ה' על אדמת נכר וק"ל) ולזה לא היה לו לחוש לאדם שאינו הגון שמא ילמוד. שאף על פי שבודאי יותר נראה שאין נכון לעשות כן לע"ז. (ודלא כמ"ש בי"מ. ודוגמת ראיה שיש קפידא בדבר. מה שמצינו שעל מה שהוא עבודת פנים. חייבין על כיוצא בו לפני ע"א ודוק) מ"מ לא הי"ל למנוע מזה שאין להניח בשביל כך מה שהוא ודאי תועלת גדול בכבוד שמים כמו שאמרנו. ע"כ לא היה זה כי אם רוע לב. ודוק כי נכון הדבר וישר מאד: