**אם עד שלא הגריל מת יקח זוג לשני.**פשטא דמילתא וסתמא דפירש"י. וכן לשון הרמב"ם בחבורו. מוכחי דהך זוג דבבא קמייתא לא דמי לדבתריית'. והכי פירושו יקח אחד לזווגו לשני:

וקשיאלי אמאי לא קאמר מביא אחד ומזוויג לו דכהאי לישנא איתא בברייתא. ותו סתם לן תנא דהגרלה מעכבא. וכל כמה דלא הגריל לא הוקבעו שעירים. וחזי לשעיר הנעשה בחוץ. אי הכי אמאי לא מקיימינן מצוה דלקיחתן כאחד. דתני יקח זוג לשני. ואפי' אי איירי בשכבר הופרש שעיר הנעשה בחוץ. מ"מ מאי טעמא לא נקיים המצוה. כיון שלא קבעו הגורל. אין כאן דיחוי כמו בסיפא. וליכא נמי משום מצוה בראשון וצ"ע:

**אנא בשם.**כתב תי"ט וצריך טעם מ"ש שנייה מהראשונה. ונ"ל דבראשונה כשמתחיל צריך שיאמר בה"א הקריאה שקורא להש"י כו' עכ"ל:

ולאידענא מאי קאמר דהרי פשוט שזה"ל ששנינו וכך היה אומר אנא בשם. זאת המלה אינה אלא כינוי. ור"ל שהיה אומר בשם המפורש אנא יקו"ק ככתבו בתורה. דהא ילפינן ליה מקרא מניין שבשם. והכי משמע נמי מהא דאמרינן עשר פעמים כ"ג מזכיר את השם ביוה"כ. ואם כן אע"פ שהתנ' כלפי כינויו. הוצרך להטיל ה"א בראשו. לומר אנא השם לייחדו ולהודיעו בה"א הדעת שהוא השם המיוחד. ולא יכין לדבר כן אנא שם בלי ה"א:

אבלמ"מ המובן ממנו באמיתת אמירת הכ"ג. שמזכיר שם הוי"ה ב"ה שהוא שם העצם יתעלה. לא יתכן לקוראו בה"א. שאינו בא בה"א בשום מקום לא לידיעה. (וזה פשוט וכ"ה בדברי החבר למלך כוזר ברביעי מספרו סי' ג') ולא לקריא'. עם שמצאנו במ"א ה"א משמשת לקריא' הדור אתם. ומה שבא בה"א (ירמיה ח') היקו"ק אין בציון. אין ענינו לכאן. ששם היא ה"א התמיה ושאלה. ואין לזה מקום בדרושינו:

אמנםמה שאמרו בירו' שניה בבי"ת לא קשיא. שמצינו בי"ת משמשת לשם הוי"ה ב"ה. כדכתיב בה' נשבעתי הלא השבעתיך בה' שוש אשיש בה'. ושמוש זה יתכן בענינינו בטוב. ומיושב ג"כ טעם השינוי. שבראשונה שמתודה דרך סיפור פירוט החטאים. לא יפול בו שימוש הבי"ת. ולא שום אות שימושית. לכך אומר אנא יקו"ק חטאו כו' כפי הראוי בלשון. ואח"כ כשחוזר ומבקש ממנו ית' כפרה עליהם. אומר דרך נא ובקשה ומטו. אנא בה' ר"ל בעבור כבוד שמך תכפר לנו על החטאים כו'. כי כן הוא שימוש הבי"ת באה לקיצור. במקום מלת בעבור או עם. כענין הביתי"ן הנז'. וכן ענינו נאות כאן שהוא כאילו יאמר בחסדך ה' כפר נא. וזה נכון מאד:

ועייןבתשו' הריב"ש (סי' רי"ט) דמוכח נמי להדיא כדכתבינן לעיל שהיה הכ"ג הוגה השם באותיותיו בלבד בוידוי דיוה"כ והוא פשוט:

**כשהיו שומעין שם המפורש יוצא.**ז"ל התי"ט משמע כשהיו שומעין מפי שאר כהנים או מפי כ"ג בברכת כהני' שהיו מברכין השם במקדש ככתבו. לא היו עושין כל אלה. ואולי טעם הדבר כמ"ש מהרמ"ק ז"ל עכ"ל:

ואיןנר' מ"ש שלא היו עושין כל אלה. דודאי בשכמל"ו היו עונין גם בברכת כהנים. דהא ילפינן [יומא ד' ל"ז ע"א] מקרא דכי שם ה' אקרא הבו גודל. שנראה בכל פעם ששומעין הזכרת שם המיוחד מחוייבין לענות כן. אבל ודאי נראה שלא היו נופלין על פניהם. כי אם דווקא כשמזכירו הכ"ג ביוה"כ. ולא מהטעם שזכר בתי"ט. גם קבלת מהרמ"ק אם קבלה היתה בידו טוב:

אמנםדבר זה מתורת רבינו משה קורדואירו לא למדנו. מתורת האלהי ריא"ל ז"ל למדנו. שדקדק עוד במשנתינו זאת שהי"ל לומר כשהיו שומעין הכ"ג מזכיר את השם. ומדתני בהך לישנא שם המפורש יוצא מפי כ"ג. לכן פירש האר"י ז"ל שר"ל השם יוצא מאליו מפיו של כ"ג. וכן אמרו רז"ל שהיה השם יוצא מתוך גרונו של כ"ג. וזה סוד הכתוב בכל המקום אשר אזכיר את שמי ולא כתיב תזכיר. והוא הטעם ג"כ שהיו נופלין על פניהם. כששומעין השם יוצא מעצמו מפיו של כ"ג. משא"כ בהזכרת הכהנים בברכתם את העם. שלא היה בה זה הפלא הנורא כנלע"ד נכון מאד:

**הכהנים גדולים.**נ"ל זו הגירסא עיקר שבדעתו ורצונו של כ"ג היה הדבר תלוי. לעשות למשלח לכל מי שירצה. ולא באחיו הכהנים תליא מילתא. וכדאשכחן בגמרא אתי משלח מצאו בשוק. אומר לו אישי כ"ג עשינו שליחותך. וכן שנינו בפ"ד דשקלים [מ"ב] מכבש שעיר כ"ג עושין אותו מש"ע. ומדברי אבא שאול נשמע לרבנן. דאע"ג דס"ל משל ציבור. מ"מ ש"מ דכ"ג מישך שייך בשליחות המשלח. שבשבילו נעשה הכבש. כדתנן הכא וכבש עשו לו מפני הבבליים:

**שבעה ומחצה.**ז"ל התי"ט מסקי התו' דהכא דווקא כשהולך לאלכסונו של עולם נותנין לו זוית אבל ההולך ממזרח עולם למערבו אין נותנין לו זויות דאלת"ה הרי היה יכול לילך כאן יותר מאלפים אמה כפי אלכסונן עכ"ל:

ותימהדאגב שיטפיה כתב כן שלא מצאתי הוכחה זו בתו'. ומה זו הוכחה דלא דק תנא כולי האי ושביק פרטא זוטא. ואי הכי טפי איכא למידק בכל היכא דתנן אלפים אמה תחום שבת:

אבלהוכחת התו' היא מדיהיב חושבנא דמיל בשבע ומחצה ריס. שמע מנה דדייק ודאי דלא טפינן למיל יותר מאלפים אמה במדה מצומצמת אפי' באלכסון. וכמו שהוכיח רש"י   בפירוש הריס זוהי כוונת התו'. להוכיח מכאן דלא יהבינן נמי בעלמא זויות כי אם לאלכסונו של עולם. ואפ"ה הדר כתבו התו' גופייהו דליכא למשמע מנה דילמא לסימנא נקטיה. כדנקיט בכל דוכתא מדת מיל. ויהבינן ליה אלכסונא נמי. הוא הדין הכא נקט מיל אע"ג דיהבי ליה אלכסון. א"כ פשיטא להו לתו' דלא נילף מהכא מידי:

ואיבראהתו' הפריזו על המדה. דהכא ודאי דוחק לומר דלסימנא נקטיה וה"ה דיהבי ליה אלכסונא. דאי הכי חושבנא ומנינא למה לי. והכא לאו עיקר שבת הוא. דלישמעינן מדת מיל של תחום שבת בצמצום וק"ל:

משנה לחם הבבלייםנראה כי לא דבר רק הוא. שזכר רבי את זאת במשנה. והודיעה בשם מקומן. אבלירמוז למ"ש ר"ל לר"א. אלהא סנינא לכו. לפי שאם היו עולים כדלת. לא היה רקב שולט בהם. לפיכך גדלה התלונה על הבבליים בבית שני. שגרמו להחריבו. והיו בעוכרינו וסבה לגלותנו. על כן היו עונותיהם נזכרים. וכל החטאים היו משליכים בני ב"ש עליהם (עמד"ר ה"מ) בהיותם סבה שלא להיות עדיין גאולה שלמה. לפיכך היו ממהרים להוציא משא העונות. ולא יהו נזכרים עוד. והוא דבר נכון בודאי. ועיין דבר הגון כיוצא בזה בענין הלז בספר עמודי שמים בכליא אורב. על אגדה דר' חייא. בפרק הפועלים.

**ומלוין אותו כו' חוץ מאחרונה כו' אלא עומד מרחוק.**כתב בתי"ט לא היו עושין סוכה י"א שא"כ לא מיקרי ארץ גזרה כיון שרשאין לילך עד לשם עכ"ל:

ואניאקשה קו' זו באופן יותר חזק. דאיהו ז"ל לא הוה קשיא ליה הכי אלא מפני הלויה בלבד. ור"ל שהיה להם לעשות עוד סוכה י"א כדי שילווהו עד לצוק ולא יעמדו מרחוק. שלכן מציין תחת דבורו זה באלא עומד מרחוק. אבל אני אוסיף קימחא ומיא בסייעתא דשמיא. וכך אני אומר שהיה להם לחוש לאיסור תחומין. שלא ילך המשלח חוץ לתחום וכן בחזרה. ומדוע לא עשו לו תקנה ע"י סוכה י"א. כיון דאפשר למיעבד. למה יעבור בחנם. וכ"ש אליבא דמ"ד תחומין דאורייתא:

לכךאני אומר שמצאו להם ראי' מן הכתוב שלא ילכו עמו עד לצוק. ומפשטיה דקרא דאיש עתי משמעו מזומן לכך דווקא. אע"ג דדרשינן מניה נמי מילי אחריני. הא נמי שמעינן מניה כדאיתא בגמרא. ומדקפיד קרא אמזומן. שמע מנה דאין מצותו שלא במזומנים לו (ומשו"ה עכובי נמי מעכב. דכל כמה דאפשר מהדרינן. ודחי נמי טומאה. כדאמרינן נטמא משלחו נכנס לעזרה). ואם אתה אומר ילכו עמו עד הצוק. נראה כאילו כל ההולכים אתו עוסקין בשליחותו של שעיר. (דוגמא לדבר עם שאינו צריך. הא דאמרינן פ"ק דסנהדרין [ד' י' ע"ב] אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. דוק מעובדא דשמואל הקטן התם ותשכח. ואע"פ שאינה ראי' גמורה זכר לדבר מיהא איכא ודאי):

ותואית בה טעמא דהקפידו שיעמדו הרואים מעשיו בית המרחק. ולא יביטו עיניהם לראות אם הלבין הלשון אם לא. כדאמרינן מתחל' היה הלשון קשור בפתחו של היכל לא הלבין היו עצבים. התקינו שיהא קושר בסלע וכו'. ואם היו יכולין לילך עמו עד הצוק. עדיין היו עצבין ומה הועילו בתקנתם. ואלו שני טעמים נכונים מאד לענ"ד:

ואוליקרובים הם להיות דבר א' דהא דילפינן מקרא דבעינן דווקא מזומן לשליחתו של שעיר. דילמא היינו נמי טעמיה דקרא. דלא יבואו לראות כבלע והשחית השעיר. ואם ילבין הלשון וק"ל:

והאמני ר"ש היא דדריש טעמא דקרא. דכוות' איתא פירקא קמא דסוטה (דח"א) אין משקין שתי סוטות כאחת שלא יהא לבה גס בחברתה ונפקא לן מדכתיב אותה לבדה וכר"ש. ותנן נמי גבי פרה כהאי גוונא. ומייתינן לה בגמ' דמכילתין (דמב"ב) ואע"ג דבראשונה היו קושרין הלשון באולם. אפ"ה קפיד קרא שלא ילכו עמו לראות מעשיו בדיוק איך נעשה איברים. וכתיב נמי קרא לעתיד לפי שגלוי וידוע לפניו ית' שיגרום החטא. ולא ילבין הלשון כבראשונה. ויצטרכו לקושרו בסלע:

ותובר מן דין איכא נמי טעמא רבה אחרינא במילתא. דהכי חזי לן בס"ד שהוא כדי שלא לעטר ולהדר דורונו של עזאזל. ע"כ לא יכבדו' עם עז ישראל שנקראין עזין את עם נועז לא יראה כאילו הולכין אחריו לשלחו. ולהוליך מנתו בכבוד ברוב עם. ולא יגיס דעתו כי חזי אמבוהא אבתרי'. לכן מרחוק יעמודו. להראות שלא באו עד הנה כי אם עם המשלח שלא יפחד. בהיותו יחידי ולא תרגז עליו הדרך. אך לא למענו הלכו עמו רק מנגד יראו ובדד ישב במושבו. לא ברוב עם כהדרת מלך במסבו. וילך שובב. מתגרה בשעיר רעהו ונשאר סתום פה שתום העין סגור הלב טרוף הדעת ומעורבב. וזה טעם נאה למראה עיני מביני מדע נחמד להשכיל לברי לבב:

ברםטעמו של הרב בתי"ט הוא דחוק וסברא רצונית. שבשביל מדת תחום שבת. שאין יכולין להגיע עמו. יהא נקרא ארץ גזרה. ובלאו הכי לא. ואע"פ שאין מונע מלילך לשם בחול רק בו ביום בלבד. זה דבר בטל מעצמו. גם מהגמרא לא משמע כוותיה. דמפקי לארץ גזירה למילי אחרנייתא. דפשטיה דקרא הכי הוא ודאי וק"ל. ואף עצם הקושיא כפי הסגנון שהקשה בתי"ט אינה קשה כל כך. שיעשו עוד סוכה י"א ולא יעמדו מרחוק. דמאי נפקא מנה. אי משום המשלח שלא יעמוד לבדו במדבר. אין בכך כלום. מאחר שאינם רחוקים ממנו כמלא עיניו. שהרי משם רואים מעשיו:

משנה לחם **בלח"ש.**עם דוגמא בכוס ש"ב דבעי עטור. ואמרינן ר"י מעטר ליה בתלמידים. ועמ"ש מ"ג פ"ג דשקלים.

משנה לחם פר ושעיר הנשרפין הם פרו. ושעיר החטאת אשר לעם. שדמם טעון הזיה. בפנים. וכבר נתבארו מעשיהם בדם למעלה. של פר. בפ"ד. ושל שעיר. בפ"ה. ועכשיו מבאר גמר מצותן. בשרפתן והקטרת אימוריהן.

משנה לחם במקלעותהב"י גרס כמקלעות. בכ"ף.

**דורכיות.**פירש הרע"ב אבנים גדולות וכ"פ הר"מ מצבות. ורש"י כתב דורכיות בני אדם עומדים כו' וכתב בתי"ט ונראה בעיני לגרוס דרביות בבי"ת ויהיה מלשון דרבנאי עכ"ל:

וכמהדבר תימה הוא זה לשנות הגירסא. ולפרש פירוש רחוק וזר מאד שאין לו ענין לגמרי ובלי שמירת המשקל כלל. אין ראוי להאריך בביטולו. וכל זה מבלי שום צורך ודוחק. כי קרוב הוא ופשוט אצלי לפרשו. ע"פ הגירסא שלפנינו. מלשון דריכה על דעת כל המפרשים הנז'. וזה לפי שהיו עושין גבשושיות ותלוליות גבוהות. והעומדים עליהם דורכין על במותי אותן התלוליות. ונקראו דורכיות ע"ד מ"ש הר"מ הדרוכות במ"ד פ"ג דתרומות. ולשון דריכה נופל בטוב על העומד במקומות הגבוהים. והרבה בכתוב דורך על במותי ארץ. ועל במותימו תדרוך וזולתם. או הוא מלשון דרך נתיבה. (ולא נמנט משיתוף הוראה הקודמת) לפי שהיו מעמידין אותן על אם הדרך הפונה מירושלים להר:

משנה לחם בלח"שהתלוליות (ונקראו דורכיות. ע"ד מ"ש הר"מ הדרוכות. במ"ד פרק ג' דתרומות).

משנה לחם שםס"פ להר. ומצאתי חבר ללשון זה. בילקוט פ' ויהי בשלח. עה"פ ויוגד למלך מצרים.

משנה לחם בית חדודו צריך לומר שהוא התחלת המדבר. ומשהגיע לשם. נעשית מצותו. אע"פ שהצוק רחוק שנים עשר מיל.