**כל שהיא תפארת.**עיין נדרים (כ"ב) פי' הרא"ש.

**והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה.**ע"ש (סי"ח):

**שאין אתה יודע מ"ש ש"מ.**עמ"ש תי"ט בשם רבו בד"ח. לענין הטורח והזריזות. קרוב לזה בארתי באגדה ששאלו לר"נ במה הארכת ימים (עיין בהקשורים) ואמרתי אע"פ שאין שכר מצוה בעוה"ז. היינו שכר דמצוה עצמה. אבל שכר חבוב והדור מצוה מן המובחר. זהו ריוח של כל מצוה ופירותיה בעוה"ז ודאי. והמתקתי הענין הרבה. ומה מתוק מאד לפ"ז לשון מתן שכרן (עיין תי"ט) כי לפי מיטב הרצון ועוצם תשוקת המקיים צווי המלך. לעשותו על צד היותר טוב ומשובח האפשרי. יתר ממה שנצטוה. ככה מהראוי למלך לכפול שכרו ולהרחיב לו מתן ומשאת כיד המלך ברוח נדיבה. עודף על השכר הקצוב למוכרח במעשהו בלבד. ועמ"ש בבית מדות בעלית האהבה. ועמש"ע בס"ד שילהי פרקין ושילהי מכילתין.

**והוי מחשב כו' כנגד שכרה.**עמש"ל פ"ק מ"ג. במשנת אנטיגנוס בס"ד ויגל לבך:

**ואין אתה בא לידי עבירה.**רמז רבי בלשון זה. למ"ש חכמי האמת. כי מן החטאים נעשים מלאכי חבלה ר"ל. ואין דבר רע יורד מן השמים. מפי עליון לא תצא הרעות. אכן האדם עצמו בורא לו משחית לחבל. הוא שאמר הכתוב והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם. ושלמה אמר עונותיו ילכדונו את הרשע ובחבלי חטאתו יתמך. בלדד אמר אם בניך חטאו לו וישלחם ביד פשעם. וזהו שאמר רחב"ד אין הערוד ממית אלא החטא ממית. לפיכך נאה לנדיב רבי שפת יתר. כשאמר לידי עבירה. לומר שלא תגרום לבוא ביד העבירה. לשלוט עליך ולהנקם ממך. וחבל אותך מעשה ידיך ח"ו:

**עין רואה.**מ"ש תוי"ט בשם ד"ח. שלכך אמר בלשון יחיד. כי לא אדם הוא שעיני בשר לו. באמת נדחק בחנם והנה בכתובים עיני ה' צופות. ה' עיניו משוטטות. וכן רבים. אבל דרך לה"ק לתפוס פעמים היחיד בעד המין. כמו שן רועה רגל מועדת. עין תלעג. אוזן שומעת תוכחת חיים. ודומיהם הרבה מאד ועמ"ש בס"ד פ"ג מ"ב: איברא טפי מסתברא לקושטא דמילתא. ספר הנזכר כאן במשנה אינו ספר זכרונות דגמרא דברכות. כי אותו אינו אלא ספר זכרון ליראי ה' ולחושבי שמו. והוא הספר שזכר מרע"ה והוא המוזכר ג"כ בדברי ישעיה הנביא כל הכתוב לחיים. והנמחה משם הוא ענוש נצחי. וכאשר בדברי יחזקאל ובכתב ב"י לא יכתבו. משא"כ הספר השנוי כאן הוא עשוי לרעים בלבד. להכתב בו מעשה איש ופקודתו ויצרי מעללי גבר להעניש עליהם. ותי"ט ערבב שני הספרים יחד. והם רחוקים זה מזה. וזה הפך מזה. זה לטובה וזה לרעה. ובכך תסור הקושיא. גם הקושיא שהוקשה לתו' ריש ברכות (שהבאתי לקמן רפ"ג) ממשנתנו. ונכנסו בדוחק עצום שאין לו ענין מובן כמ"ש שם בס"ד. אך באמת מה שדנו הם ק"ו מלבם למדה טובה. ק"ו פריכא הוא ע"פ מ"ש שם בס"ד. כי במדה טובה גם המחשבה מצטרפת למעשה. ברם במדה רעה אינו נחשב רק המעשה. לכך בדין שיהיו גם מעשה היחיד נכתבין בספר. ואמנם הצטרכות הספר. אע"פ שהקב"ה הוא העד והבע"ד והדיין כמ"ש ספ"ד. זהו משום שאין עד נעשה דיין. אך האדם נאמן על עצמו לחובתו. לכך מחתימין בספר כתב ידו של עצמו. הוא שאמר אליהו ביד כל אדם יחתום לדעת כל אנשי מעשהו. אך מחשבה טובה א"צ לכתיבת ידי האדם. כי נאמן בעל הגמול לשלם שכר טוב. אלא שיש חילוק בין שכר מחשבה לשכר מעשה בפועל. לפיכך זה נכתב להצטרף לחשבון גדול. וזאת אינה נכתבת. אלא מצטרפת למעשה. פירוש שכשזוכה לעשות גם מעשה טוב בפועל ממש. אז המחשבה הטובה נחשבת ג"כ למעשה. להיות נשכר עליה כמו על המעשה. ואז נכתבת ג"כ בדף המעשים הטובים. אבל אין מייחדים לה דף בפני עצמה. להביא בפנקס כל המחשבות בפ"ע. להביאן במנין הזכיות. להכריע הכ"ף נגד פנקס החובות של העבירות. שאין מחשבה מוציא מיד מעשה. רק ע"י צירוף המעשים דווקא. מוציא במספר צבאם. מעשה כנגד מעשה. ומה שחסר משלמת המחשבה. ואינה מצטרפת אלא לטובה:

**וכל מעשיך בספר נכתבים.**עתוי"ט שהביא משם פייטן (אשכנזי בונתנה תוקף) מה שהוא תלמוד ערוך ריש ברכות (דו"א) תרי מכתבן מלייהו בספר הזכרונות. גם הי"ל להביא עוד מקרא משולש מן הנביאים ויכתב ספר זכרון:

יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ.(עמ"ש בס"ד בבית נתיבות ובכ"מ מהבית הקדוש) במה דברים אמורים באדם פשוט. אבל מי שעלה לגדולה. ונתמנה פרנס על הציבור אסור במלאכה. כדאמרינן בפ"י יוחסין. אי נמי משכחת לה דעביד בצינעא. והכי צריך למימר אליבא דהר"מ לקמן פ"ד. במשנת א"ת עטרה לקרדום (עמ"ש שם בס"ד) ואתי שפיר הא דמסיק וכל המעלים עם הצבור. סמכו ענין לכאן. לומר לך שאף הראשים המתמנים לפקח בצרכי צבור. לא יעסקו כי אם לשם שמים. ולא על מנת לקבל פרס מן הצבור בעד עסקם וטרחם. ואע"פ שבטלים ממלאכת עצמם מחמת עסקי הצבור. כי טרדת הצבור ומשאם וטפולם מרובה. ואי אפשר לאחוז בזה ובזה. רצוני לומר לעסוק עמה במלאכה. א"כ מלאכתן מתי נעשית ומה יאכלו אלו העוסקים לש"ש. לזה אמר שאל ידאגו בשביל פרנסתן. לפי שזכות אבותם מסייעתם כו'. וללשון ראשון נמי ניחא. דכולה בבא. בחדא מילתא מיירי. והכי קאמר וכל העוסקים עם הצבור. אע"פ שמותרין הם בקבלת פרס מן הצבור. כי אינם רשאים לעסוק במלאכה מפני כבוד הצבור. וגם כדי שלא יתבטלו מעסקיהם של צבור בשביל מלאכתן. מ"מ יזהרו שיעשו לשם שמים. ולא תהא כוונתם להתעשר. אלא להחיות נפשם בלבד. ואל יתאוו להרבות הונם ואונם ע"י כך (שאפי' המלך נצטוה בכך) ואף אם הפרס שנוטלים מן הצבור. אינו מגיע לכדי צורך פרנסתם. לא יחסרו כל טוב. לפי שזכות אבותם מסייע לעוסקים לש"ש. לכפול שכרם. כי אין צדקה גדולה מזו. שטורחים עם הצבור לש"ש. ע"כ היא עומדת לעד לעולם ולעולמי עד גם לבניהם לדור אחרון:

**סופה בטלה.**קמ"ל שלא יסמוך על הנס. לחשוב שהתורה תזמין לו פרנסתו אפילו יושב ובטל. כמש"ל מי"ז פ"ג בס"ד אלא יהא לו עסק אפילו מועט. ולא יצטרך להרבות בסחורה יותר מדאי. כי כל העוסק בתורה. נכסיו מצליחים. לכן ודאי יוכל לסמוך ולבטוח בה'. לא ימנע טוב להולכים בתמים. בחסד אל יהא לבו בטוח סמוך לא יירא מרעב ומרעה. ואף אם תדחיק השעה. אינה אלא נסיון ובחינה. ומוסר אב נאמן. לידע ולהוודע אם ישמח ביסורין יקבלם מאהבה. סוף סוף הכל לטובה. כמ"ש להטיבך באחריתך. סוף הכבוד לבוא. רק שיעשה לשם שמים. אליו יכוון לבו. ועל ה' ישליך יהבו:

**עשה רצונו כו'.**מ"ש תי"ט פעמים הקב"ה עושה רצונו ש"א באף כו'. עמ"ש בס"ד בבית אל עה"פ קרוב ה' לכל קוראיו באמת:

אל תפרוש מה"צ. שאינו רואה בנחמתן. נ"ל פשוט שהכוונה על יעודי הנביאים לעתיד. ובזה א"צ לדחקו של תי"ט. ולא כמ"ש בשם פירוש המכונה לרש"י. עמ"ש בהקדמה:

**וא"ת בעצמך.**והא דאמרינן שילהי פ' א"ל הממונה. כיון שיצאו רוב שנותיו ש"א ולא חטא שוב אינו חוטא. ההיא בצדיק מעיקרו. דגמירי טבא לא הוי בישא. כדאיתא פת"ה. ואמרינן נמי פא"ד. כל עמר דנקי אגב אמיה סליק. ולרבא נמי אפשר דהדר ביה. מיהו ביצאו רוב שנותיו בלא חטא בנתיים. דילמא לכ"ע שוב אינו חוטא:

**שא"א לשמוע.**נ"ל לפרשו על דבר שמועה וספור שנראה לכאורה כאלו הוא בלתי אפשרי רחוק וזר מלהמאמין המגיד עליו. שיהא הדבר כן באמת. ואעפי"כ אינו מן הנמנע בהחלט. כי יש דבר שיאמר ראה זה חדש. כבר היה לעולמים. אשר היה מלפנינו. זהו שאמר א"ת מיד על דבר נפלא בעיניך. דבר שא"א לשמעו הוא זה. לפי שסופו להשמע והוא על דרך וא"ת מפליג לכל דבר שיהא. עם עוצם קשיו וזרותו. אל תשלול ממנו האפשרות בהשקפה ראשונה. ותחשבהו להפלגה וגוזמא בתחלת המחשבה ולכאורה. ולא תחוש להסכמת הטבעיים ובעלי החקירה (המכזיבים כל דבר שלא ראו עיניהם בראיה ברורה). ולא עוד אלא שקצת מכחישים גם ראות עיניהם (עמ"ש בס"ד בעליית הטבע) מה שלא תכיל איפת שכלם לשער אפשרותו. עליהם אמר הכתוב. אל תתחכם יותר למה תשומם. אם לא עמדת על בטולו בדרך הבחינה ע"פ מורי התורה. כי אז אל תהי סכל ופתי. יאמין לכל דבר. זה נראה נכון. וגרסת שאפשר לשמוע היה באמת דבר שא"א לשמוע. עיין פ"א דרע"ב. ויש להטעימו עם אותה שאמרו ספ"ג דמגלה. לעולם יהא זהיר בתשובתו. שמתוך מ"ש אהרן למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. פקרו המינין. ה"ז ממש מכוון לפירושו. וקרוב גם לענין משנת אבטליון דפ"ק:

**שמא לא תפנה.**נראה שזה השמא קרוב לודאי. אע"פ שמצינו לפעמים שעשו כך והצליחו כרב"ז. מ"מ מילתא דלא שכיחא היא. כי מחשבה מועלת אפי' לד"ת. לכן אל תדחה השעה. ועשה בעוד שאתה מוצא:

**ולא כל המרבה.**אינו נראה בעיני דרך המפרשים שהביאם תי"ט. ומ"ש שכבר נמצא מי שהרבה בסחורה ויחכם. כענין ראב"ח. לא ידעתי ראייתם מה היא. ואם אביו הניח לו אלף ספינות בים כו'. הלא אמרו ג"כ מימיו לא הלך וראה אותן. גם מאילפא ליכא למילפה. כי בודאי לא מרוב עסקו בסחורה החכים. אבל נתחכם. קודם שלמד. אח"כ פירש לעסוק בדרך ארץ. ומי יאמר שנתחכם ע"י כך. הלא ודאי הפסיד מחכמתו. יותר ממה שנשתכר (שכן כתוב כי העושק - ודרשו העסק - יהולל חכם וגו') ואע"ג דתלי נפשיה באסקריא דספינה. [דרך הלצה יל"פ. מ"ט דוקא בתורן הספינה. ואיך יש להבין שהסכים לאבד עצמו לדעת. ח"ו. לכן נ"ל דה"פ. שזהו אמתלא שלו והתנצלתו על שעסק בד"א. ופירש לים בספינה. מחמת שאם לא היה עושה כן היה מת ברעב. וממילא גם התורה בטלה. ואם אין קמח. אין תורה. והיה טובע בהכרח. וע"י שעסק במו"מ. נתקיימה תורתו בידו. שיוכל להשיב שואלו דבר. לכך אמר מאן דשאיל לי ולא פשיטנא ליה. נפלנא וטבענא. כי אמנם אדרבה על ידי שפרשתי לד"א. היא שעמדה לי שלא שקעתי. אף חכמתי עמדה לי. כמו שיוכיח. ואי לא הוה פשיטנא. היה מחמת העניות. שהיה חשוב כמת וטובע ונחנק בגרונו. על העדר מזונו. ועתה שהחיה גופו ונפשו לו חיה. יוכל להשיב דבר על אפניו. זהו תלי נפשיה ללמוד זכות על נפשו. תלה בספינה:] ומפשט פשיט כל בעיא ממתניתין. זו לא גרמה לו הסחורה שהרבה לעסוק בה. די שהראה שלא שכח תלמודו מחמת העסק בד"א. ולא אבד מה שהיה בידו. ר"ל משניותיו שהיו סדורים ושגורים בפיו לשעבר. מקודם שעסק במו"מ. אעפ"כ בלי ספק לא לבד שלא נתחכם יותר בעודו עסוק בדרך ארץ. אבל פשיטא שנגרע גם מחכמתו הקודמת. דלא סגי בלא"ה כאמור. והראיה כי על כן לא בחרו בו למנותו ולהושיבו בראש. והמליכו לר"י על פניו. עם שהיה לו קדימה נגד ר"י וכמו שהודו לו שהיה ראוי לכך יותר מר"י. אלמלא לא פרש לד"א. הרי על כרחנו לומר שאין ראיה מאילפא. גם לא מחכמים אחרים כיוצא בו. שהוכרחו לבקש מחייתם במו"מ. ובודאי לא הוסיפו חכמה ע"י הרבותם בסחורה (אם לא במה שנוגע בדיני ממונות. יוכל להיות ריוח ושבח לתורה ע"י העסק במו"מ. שאין חכם כבעל הנסיון) וזה דבר מחויב בעצמו. שלא היה אדם מעולם שהחכים בתורה ע"י רבוי עסק סחורה. ואם ימצאון מי שלא הפסידו ע"י כך אפשר כולי האי ואולי. לכן האמת בפירושא דמתני. שכל המרבה בסחורה. אינו מחכים את עצמו. וכל החכמים (שנמצאו ודאי רבים) שעסקו בסחורה למצוא די טרפם בלבד. אבל לא הרבו בה יותר מדאי. אמנם פירוש מלת כל בכאן. כענין שום או מאומה. כמו ל"ת כל מלאכה לא יעיר כל חמתו. וכן בלשון משנה עוד. וא"ת מפליג לכל דבר. ביאורו לשום דבר. וכן נמצא בכמה מקומות עד"ז. ואמנם זה שאמרו כאן ל"א אלא להוציא ריבוי בלבד. כי ד"א הוא מח"ד שרובם קשה ומעוטן יפה. אבל יפה תורה עם ד"א שזה וזה מתקיים בידו (והרבה עשו כרי"ש. ועלתה בידם) כרובם של תנאים ואמוראים עמודי הדת שהי"ל עסק מלאכה אמו"מ עם תורתם אומנותם הקבועה. זה ודאי יותר מחכים. מאותם שעל הפלטר ופת ב"ב סומכים. ושמים בשר זרועם. כרובם שכחו אל מושיעם זרועם. והוא לחם כזבים סוף מתעפשים תורתם משתכחת. ורוב למודם אין להי"ת בו נחת:

**ובמקום שא"א כו'.**עמ"ש בס"ד פרק קנין תורה:

גולגולתיש לפרש שאחז לשון זה. ולא אמר שראה מת אדם. ואם אולי מעשה כך היה. הי"ל לומר ראש או קדקד. עוד יל"ד אחת למה ליה. ותו ע"פ המים למאי אתא. אלא האמת הוא שרצה להסתיר ענין הגלגול. בסוד ובכן ראיתי רשעים קבורים ובאו (ודור הולך הוא דור שבא ורמוז ג"כ בכתיב תוסף רוחם וגו'. והדר תשלח רוחך יבראון. אינהו דגופו) וכל הרשעים והרוצחים נמשכים ובאים משורש קין קינא דמסאבותא. והוא ותולדותיו נשטפו במבול. והיינו ראה גולגולת אחת (אחת ודאי מיוחדת בעצם וראשונה היתה בעולם באופן זה) שצפה ע"פ המים. הידועים שבאו לשחת. אחת היא בנין אב. ואם למקרה כולם. כל הבאים מכחו. על ששפך דם אחיו כמים. נשטף במים הזדונים:

**וסוף מטיפיך.**שופכי דמך. שמזמינן הקב"ה לפונדק אחד. כמשחז"ל. כי מ"מ גם הם יצאו משורש נחש. אפי' הורגי נפש בשגגה. וצריכין תקון או כפרה בגלות. העומדת במקום מיתה. ולכן אמרו אחד שוגג ואחד מזיד מקדימין לערי מקלט (ולא עוד אלא אפי' מקיימי מצוה בחבלה והוצאת דם בעלמא בלי שפיכת דם הנפש. במצות מילה שאין למעלה הימנה. או אפי' הריגת ב"ח ובדרך מצוה. כולם נאחזים מצד הדין כמ"ש רז"ל האי מאן דבמאדים או טבחא או מהולא. אלא המה בסטרא שמאלא דקדושה. ואשיד דמא. הוא מתוקף הדין בסטרא מסאבא) ובזה יתיישב היטב גם כל מה שהוקשה לתוי"ט ונדחק מאד ומאריך טרחא בלשון רחב הרבה מאד. וקצר מלהשתרע במצע השכל. והמסכה הארוכה צרה מהתכנס בלב שומע מבין דבר לאשורו. על אפי ועל חמתי היתה לי מלאכת העתקתו בכאן. ולא היה חביב לי דבורו. הכפול ומכופל במ"כ בטיח טפל בנוי על יסוד נופל מעיקרו. ועתה בעזה"י בקוצר דברים חזר הלשון טוב וישר יפה תוארו. נאמן וקיים במאמרו:

עי"לבדרך הנגלה. ויל"ד עוד יותר על כל הנזכר. כי מאין ידע שאיש אחר הציף לזאת הגולגולת. שמא מעצמו נפל וטבע במים. בסבה מן השמים. לא ע"י בחירת אדם כלל. ודבר רחוק הוא בלתי מצוי שיציף אדם את חברו במים. וכי אי אפשר לו להרגו בכמה אופנים אחרים קרובים ומצויים. לכן בדרך הפשט אני אומר לפרשו על בעלי הדעות הנפסדות. המשולות במים הזדונים. כנז"ל בפ"א במשנת אבטליון. ומשכן המחשבות והדעת. במוח. שמקומו בגולגולת. וראה הלל והביט בגולגולת אחת שנתרוקן המוח ממנה. לפי שטבע במים הרעים המרים המאררים (גם בהל' טרפות אם המים מקיפין את המוח טרפה) שהשקוהו מלמדיו לאיש ההוא ושקע בהם שכלו. ונשארה גולגלתו ריקנית. צפה על פני המים הזדונים האלה. והביט וצפה כי היה הנטבע ההוא במורדי אור מתחנתו. ומוריו גם המה היו בעוכריו. ודאי טינא היתה בלבו. דכל עמר דנחית ליורה סליק. וכמו שאמרו בדואג ואחיתופל. ואחר שהיו רשעים מעיקרם. לפיכך מצאו פתחים ופתחון פה לטמאם ולהכשילם יותר. דגמירי טבא לא הוי בישא. ושפט צדק בשכלו ללמד דעת את העם. שלא יתרעמו על נורא עלילה על בני אדם. שנתן מכשול לבני אדם להחטיאם לפי תומם. וכפי הבנתם בדעת רבם. כמו שאירע לצדוק ובייתוס ולאלישע אחר וחבריהם. לכן הודיעם כי זה השוטה החוטא במוח גלגלתו. שאבד ושקע ביון הסכלות. עם היות עילה מצא לטעות. מכל מקום הוא עיקר הגרם בנזקין לעצמו. שכבר חטא והחטיא את הרבים. בנטייתו ותאותו הרעה. לפיכך נתנו לפניו אבן מכשול לאבדו וסוף רבותיו שגרמו לו נקה לא ינקו. שהיה להם להזהר בדבריהם. כמאמרו של אבטליון. רבו של הלל בעל זה המאמר:

**יטופון.**לענין מ"ש תוי"ט בשם הר"מ מענין הבחירה. עמ"ש בס"ד מט"ו פ"ג:

**מרבה רמה.**כתי"ט ולא הבינותי מה יתאונן כו'. תמהתי מראות מ"ש כאן. הלא אשר יש לו לב לדעת כל אשר בארץ ולידע את הנולד. הוא יתבונן. כי יתחמץ לבבו וכליותיו ישתונן. בלי ספק במסתרים תבכה נפשו במר ותתאונן. על האי שופרא דבלי בעפרא בחושך ירפד יצועיו חרו"ץ עלי טיט היון. לשחת יקרא אביו אמו ואחותו לרמה. ואיך יערב אכול ושתה לאדם החי המסתכל בסופו (אם לא שכך נגזר על המת שישתכח מן הלב. שאל"כ לא היו אפי' חיי שעה נמצאים בעולם. אעפ"כ לב חכמים בבית אבל) לא יפה אמר עקביא הסתכל בג"ד וא"א בא לידי עבירה. לאן אתה הולך. אבל מ"מ האמת אתו בזה שהקושי מגיע לנפשו של מת. כי היא אמנם אינה נפרדת ממנו ושוכנת עמו בקבר. והוא שאמר הכתוב הנוגע במת בנפש. והיא מרגשת ודאי הרגשה רוחנית. לא הרגשת תנועה גשמית. ותמיהני על ביאור תוי"ט שהיה נבוך להביא ראיה על הקרא הנפש בשם מת. מהכתוב ודורש אל העתים (שילד"א בקל) והי"ל להביא מקרא יותר מפורש. הלא הוא האמור בענין פעל המיתה (וכ"ע תמות נפשי). בנפש האדם אשר ימות. וכתוב בו הנוגע. הרי שהנפש מקבלת הנגיעה המטמאה. מכלל שאליה נוגע מקרה המיתה. ובאמת אין המיתה השחתה (רק לצורת החומר להחליפה במשובחת בעתה) אלא מנוחת התנועה והשקט הכחות הנפשיות ורוחות חיוניות. שפעולתם נכרת בחיים חייתם. ונעדרת במותם. לכן יתכן לומר שאין מקרה המיתה מגיע אלא לנפש בעצם וראשונה (הפך מדעת חכמי ב"א האומרים שהנפש חיה בעצם ומתה במקרה והגוף חי במקרה ומת בעצם. אלא בלשון הזה צריך לומר הנפש חי בעצם ומת בעצם. והגוף חי במקרה ומת במקרה. אבל אין מות זה כמות זה. כי מיתת הנפש תקרא שביתה. ומיתת הגוף בטולו לשעתו למה שהיא נושא החיות. בהיות חומרו משכן וכלי לרוח החיוני. האומן הפועל בתוכו. ואליהם בלבד נוגע דבר המיתה העצמית. שהיא השבת הפעולה בלבד. ולא תורה על אבדת הנושא ובטולו חלילה. אף פעולת תנועתו לא כבתה מכל וכל אלא שאינה נרגשת עוד לחוש כמו שהיתה במקום אשר היה שם אהלה בתחלה. בעודה בחיים גופניים מוחשים. כי אז היתה תנועתה גשמית. ובמות שבה והיתה רוחנית אם לא בכרת התוריי. שהוא הוראה על אבוד הנפש והשחתתה רחמנא ליצלן. וההעדר. סבת ההויה. על כן יש בו תנועה כחניית נסתרת (עמ"ש בס"ד בפי' ש"ה ליום רביעי בסופו) ועיין עוד מ"ש בעזה"י בעליית המות. ובאגרת הבקורת (ד"כ ע"ב ):

**מרבה חכמה.**כרע"ב מי שמרבה בתלמידים התלמידים מחדדים אותו כו'. תלמוד ערוך הוא בידינו. פ"ק דנדה (יד"ב):

**לכך נוצרת.**לענין תכלית היצירה. עיין מ"ש בס"ד בסולם בית אל ומשם תבין מ"ט אמרו כאן שלכך נוצרת ללמוד תורה הרבה. להיות תבלין הרבה למנוול. שלא יקדיח תבשילו:

**אשרי יולדתו.**עיין דרוש תפלת ישרים:

**שידבק בה.**עתוי"ט מ"י בכוונת רבי דר"פ. שבכל מדה כו'. שיבחין בה שכך ראוי שיפעול ושיעשה דבר גדול דיבר בזה. והיטיב מאד את אשר דיבר. כי בודאי צריך עיון עצום וחקירה רבה בכל מדה מהמדות הטובות והרעות. המעולות והגרועות. לעמוד עליהן באמת להחליט ההסכמה. השנואה היא אם אהובה ונעימה. הטובה היא אם רעה. ובודאי לפעמים תקשה מאד ההכרעה. כי כבר תובחר המגונה שבכולן כמו האכזריות לצורך שעה. וכן בכל המדות מקצה לפיכך צריך לשמור נפשו מאונאה ושכלו מהטעאה וכמ"ש באורך בחלון צורי. ולתכלית זה בנינו לשם ה' בית מדות ועליות מדוחים. לברר מקרי המדות ומשיגיהן:

**שכן טוב.**כרע"ב מצוי אצלו בין ביום בין בלילה. אין הכוונה שלא תזוז ידו מתוך ידו. שכבר אמר החכם. הוקר רגלך מבית רעך. אלא ר"ל קרוב וסמוך לו. על כן הוא נמצא אליו בכל עת שיבקש ואין צריך לטרוח ולחפש אחריו לעת הצורך. משא"כ בחבר הנפרד והולך למרחוק אחר התחברו בשעה ידועה ועונה קבועה ולא יסף שוב אליו בנתים. ועיין עליית בחינת האוהבים. והבקור והחברה:

**איזו היא דרך רעה.**לא הבין מדבריהם הראשונים כו' ואפשר היה לומר בקשת היתרונות אינה דרך רעה. לפי שאינו מזיק לשום אדם בזה ע"כ. ר"ל שיש לטועה שיטעה כך. אמנם ע"ד האמת אין מזיק גדול מזה לעצמו ולזולתו שהרי מפני כך אמרה תורה על ב"ס ומורה שיסקל. מתוך שירדה תורה לסוף דעתו. סופו מבקש למודו ואינו מוצא. עומד ומלסטם הבריות. ולכן באמת אמר האומר בדרך רעה שיתרחק ממנה. עין רעה. שהוא הפך עין טובה. ור"ל המקנא במה שאינו שלו ועינו צרה במה שיש לזולתו שהוא בעיניו כנשלל ממנו. שלא יוכל להשיג בו מותרי תאותיו. ואע"פ שידיעת ההפכים אחת. ובידיעת הטוב. נודע שהפכו רע. מ"מ לא יחויב זה המשפט במדרגה. רצוני כי אף אם נגזור שידבק במדת העין טובה יותר משאר המדות הטובות. לא יתחייב מזה בהפכו שיתרחק ממדת עין רעה יותר משאר מדות הרעות:

**הלוה ואינו משלם.**עמ"ש תוי"ט בשם הרי"ל. בטעם שלא אחז התנא דרכו. ומדוע שינה בכאן שלא הודיע הפכו. של הדרך הטוב בלשון כולל. ואמר ז"ל שהבלתי רואה את הנולד. אינה דרך רעה. שמצינו אנשים אינם רואים הנולד. הולכים בדרך ישרה. או האנשים המקיימים התורה לש"ש. לא לתקות שכר כו' שזאת היא העבודה היותר שלמה ע"כ. לפי דרכו זה כבר יאמר מי שאינו רואה את הנולד. טוב יותר ממי שרואה הנולד. אלא שנבחר המאמר בזה התואר. מפני היותו נכון בכולל. ולא יתכן התהפכו אם לא בתנאי ובשולל. כך אני אומר ע"פ דרכם של המפרשים. אבל דבריהם דחוקים רחוקים מכליותי. כי מ"ש שנמצאים אנשים מקיימי התורה והולכי דרך ישרה. בלי שיראו הנולד משכר ועונש. גם זו דרך לא טובה היא. כי מי שאינו יודע לגמרי מהטוב הנמשך לשומרי תורה. ולא מהרע אשר ימצא את עובריה. אינו מבחין בין טוב לרע. אין ממש במעשיו. ולא יקראו רע וטוב בעצם. אלא בשתוף השם בלבד. ועל זה אמר הכתוב גם בלא דעת נפש לא טוב. כי אחר כוונת הלב הן הדברים. הן במעשה רצוי. או הפכו. לכן לפחות צריך העושה שידע שישמח בעשיית הטוב ובהמנע מהרע. ושיתחרט ויצטער בבטול המצות ובעברו עליהן. והרי הוא רואה הנולד בזה. אע"פ שאינו עובד לתקות שכר. או ליראת עונש. שאם לא קדמה לו ידיעת הטוב והרע. אין מעשהו אלא מעשה קוף בעלמא. וגם לא יהיה בטוח ללכת בדרך ישרה. וכ"ש לפמ"ש במשנת א"ת כעבדים המשמשים כו' שאמנם מדת צדיקים היא לצפות על שכר עוה"ב בודאי. ולא לחנם הרבו נביאים וחכמים להודיע רב טוב הצפון לצדיקים. ואשר אינם מיחלים לחסד ה' לחסות בצל כנפיו. לא בחר ה' באלה. ודרך כלל בודאי כל מי שאינו רואה את הנולד אינו בדרך טובה. לפיכך אף דברי הרע"ב תמוהים ואין להאריך בזה. ועל כן לא נתיישב בדבריהם שינוי הלשון. הפרטי הלז שבמשנתנו. התמוה בעיני הכל שיצא מכלל הפך הדרך הטובה. גם מ"ש הרע"ב בטעם ריחוק הלוה וא"מ. שאינו מוצא מי שילונו כו'. אינו נראה. דמידי הוא טעמא אלא משום דאחד הלוה מן האדם כלוה מן המקום. דמשמע משום דררא דממונא דמלוה היא. ואי איתא הא משום תקנתא דידיה היא. ולא דמלוה. ולישנא דמתני' נמי קשיא טובא. לכאורה ברשיעי עסקינן וכדדייק נמי קרא לוה רשע וגו'. והא דאורייתא היא צריכא למימר דאסור לעשוק את חבירו. וכולה מתני' ומסכתא סתמא לא איירי אלא במדות טובות. ומילי דחסידות. ותו מאי האי דקאמר הלוה מן האדם כלוה מן המקום. היכי שמעינן לה מהך קרא. וקרא גופיה לא ידענא פרושיה מ"ט הפסיק רשע באמצע. הכי הול"ל רשע לוה וגו'. או ולא ישלם רשע. ותו דלאו רישיה סיפיה מה ענין חנינה ונתינה. להלואה. ואי נמי בקב"ה משתעי הכי הול"ל וצדיק ישלם. ותו קשיא אטו כל לוה ואינו משלם. הקב"ה משלם בעדו. א"כ התנצלות טובה היא לרשעים. שהמלוה אינו מפסיד על הידיהם כלום. ולא אתמר הכי בשום דוכתא. וחזינן נמי דלאו הכי הוא. הלכך נ"ל פירושא דמתני' הכי. ודאי כל שאיני רואה הנולד אינו בדרך טוב כאמור. כי איזהו חכם הרואה את הנולד. לכן לא הוצרך לומר הפכו. דהיינו איזו היא דרך רעה מי שאינו רואה הנולד. פשיטא דא חסר מה קנה. אלא דהוה אמינא הני מילי בדברים שבין אדם למקום. או בין אדם לחבירו. ולא אפשר בחזרה ובמחילה. משא"כ בממון דנקנה בשני דרכים הללו. ס"ד לית לן בה. אע"ג דהשתא לית ליה מידי לשל מי. ולאו ברשיעי ממש איירי הכא. אלא הב"ע בעני שלוה לצורך פרנסתו. אלא שהמלוה אינו יודע שלוה על מנת לאכול ולא לשלם. וחושב שיש לו מה לשלם. ומפני שמטעה את המלוה. מעלה עליו הכתוב כאלו רשע הוא. אע"פ שי"ל להתנצל בעניו ודחקו. דהו"ל לאסוקי אדעתיה ולראות הנולד. דלא שכיח שיתעשר. והלה יתבע את שלו וגורם רעה לעצמו. אלא הי"ל להודיע למלוה שלוה על מנת לאכול ולכשתשיג ידו ישלם. שאז המלוה בטוח בערב שלו שיפרע (עד"ש לוו עלי, עיין בפרוזדור דמוסך השבת) זהו שאמר התנא אפילו הלוה ואינו משלם. שיש לו התנצלות גדול מפני הדוחק. וגם שישנו בחזרה. ומתחלה ברצון נתן לו. אעפ"כ גם הוא בכלל שאינו רואה הנולד. ולא עוד אלא שנחשב כרשע. דהכי דייק קרא לוה רשע. ר"ל שלוה מתחלה על דעת שלא לפרוע. הרי מתחלת הלואה נעשה רשע. מחמת שיודע שאין בידו מאומה ולא ישלם. ומשו"ה לא כתיב רשע לוה וגו'. או לוה ולא ישלם רשע. דהו"א שי"ל ואינו רוצה לשלם. השתא דהפסיק הענין. ה"פ. לוה רשע. מחמת הלואתו רשע הוא. שהי"ל לראות הנולד. אע"פ שאינו רשע מחמת ולא ישלם. דמאי אית ליה למיעבד אנוס הוא. מ"מ נקרא רשע מטעמא דאמרן. שאם היה מודיע למלוה האמת. היה חונן אותו בהלואה שריא במתנה על דעת שישלם כשתמצא ידו. וסבר וקבל. שאם לא תשיג ידו. מ"מ חובו בטוח. כי מלוה ה' חונן דל וגו'. ובלוה כזה הדברים אמורים. שהלוה מן האדם כלוה מן המקום ודאי. ומדת חסידות שנו כאן בלי ספק. ובכן פירוש משנה זו עולה יפה מאד בס"ד:

**יהי כבוד חברך כו'.**עמ"ש תוי"ט בשם מד"ש. אמנם בתלמיד יצדק היטב יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך. כי דיו לעבד להיות כרבו. ע"כ. ופשיטא שזה דבר בטל. ואם הוא אינו מקפיד על כבודו. ודאי אינו רשאי לומר על כבוד תלמידו. אבל בראוי ובנאה ומשובח התנא מדבר. אטו בשופטני עסקינן. דלא חס על כבוד עצמו. טוב ממנו הנפל. והמקום חס על כבוד הבריות. וכמו שאכתוב בדבור הסמוך בס"ד. ועמי"ב:

**חביב עליך כשלך.**הרי זה בא ללמד. ונמצא למד. שגם זה הוא דבר ראוי. שיהא אדם מקפיד על כבודו ודאי. לפי שהוא נברא בצלם אלהים. על כן ניתנה בו הרגשה עצומה בבזיון הנעשה לו. אף שענוה מדה טובה היא ומן המעלות הגדולות. כדי לכבוש היצר ולזכור סופו. לזה נבחרה מדת הענוה. שלא ינקם מן המבזים אותו. אבל פשיטא יש לאדם להרגיש ולהבחין בבזיונו (וכבר אמרו. צערא דגופא ניחא ליה לאינש מבזיוניה) ביחוד אם הוא ת"ח (כל הכבוד הוא נחלתו. כמ"ש כבוד חכמים ינחלו. וכתוב סלסלה ותרוממך) וכמ"ש דנקיט ליה בלביה. והותר לו לענוש ולנדות לכבודו ודהמע"ה התאונן והתלונן עד מה כבודי לכלימה. וכזה נמצא הרבה במקרא ובגמרא. שחסו מאד על כבודם כי הבלתי מרגיש הוא כמת. כדברי הר"מ בהל' דעות ועיין בנוה חכם שלנו. ובחלונות אטומות. ועליית הכבוד. והענוה בעז"ה) ואף שלדברי החסיד בח"ה הגדולה שבמעלות היא מדת הנשתוין עיין עליית הכניעה ואכמ"ל. ודבר ברור הוא שדרך המוצע הוא היותר טוב בכל הענינים. ולכן ודאי האדם השוה והשלם בדעותיו (שממנו דיבר התנא) ראוי לו להיות כבוד עצמו חביב עליו מאד (ולא לרדוף אחר הכבוד. שהיא מדה מאוסה ומגונה. אלא לשמור כבודו מכלימה. וכדרך שאמרו ג"כ בממון צדיקים. ממונם חביב עליהם. לשמרו מהפסד) ור"י קרי למאניה מכבדותי. ואמרו ז"ל אל ישנה אדם מהרבנות שלו. וכן מוכיח מ"ש ואל תחמוד כבוד יותר מלמודך עם שיהא נבזה בעיניו היינו שמראה עצמו כמקצר בעבודה ובעשיית הטוב ויבחין ויסתכל תמיד בפחיתיות שבו. שלא תזוח דעתו עליו. וזהו כבודו העצמי בלי ספק. שעל ידי כך יזכה לכל האושר והכבוד. ויקנה לו כתר שם טוב. והשפלתו היא הגבהתו:

**שנשיכתן.**עתוי"ט מ"ש נ"ל שאלו הלשונות הם כנוים לחרמות כו'. חלם חלום אמת. ולא פתר כראוי במ"כ. כי אמנם במראה ולא בחידות מצאנו ראינו שנשתמשו חז"ל בלשונות הללו במקום נדוים ושמתות. כמ"ש ר"ש מאן דעקץ ליעקציה עקרבא. ר"פ פסולי המוקדשין (דלא"ב ופירש"י עקרבא שמתא. ואמרינן נמי חויא דרבנן טרקיה. דל"ל אסותא (שבת דק"י ע"א ע"ז דכז"ב) גם אמרו כל ת"ח שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו ת"ח:

**לחישת שרף.**כרע"ב פ"א השרף הזה אינו מקבל לחש כד' (וכ"כ נחשים צפעונים אשר א"ל לחש) כך ת"ח אם תקניטנו כו' אינו מקבל פיוס. אם אמנם מצינו מדה זו לקצת חכמי התלמוד כענין ר"י עם ר"ל. בפ' הפועלים. ור"ח עם רב שילהי יומא. ור"ש עם עולא משגש אורחתיה דאמיה פ"ק דב"ב. ור"א עם ר"ע תלמידו רפא"ד. ועם ר' ב"ד פ"ק דחגיגה וזולתם והנפלא מכל זה מ"ש בהוריות על רבי אע"ג דענותנא הוה. לא רצה מתחלה למחול אפי' לרבותיו ר"מ ור"כ שלא חטאו לו אלא לאביו ולא אהנו מעשיהם. וכבר נפטרו לג"ע. עכ"ז זכר להם חטאם. וקרא עליהם האויב תמו חרבות לנצח. והוא דבר מתמיה מאד. אם אמנם אותן המענישין. ודאי מזלם גרם ג"כ. כמ"ש על רבה דהוה במאדים. דעניש וקטיל. גם מצינו מהם מי שאינו מעביר על מידותיו. ומי שמעביר עמ"ד כר"ע כמ"ש בגמ' דס"פ סדר תעניות. ע"כ. הא דלא כדשנינן רפ"ב דיומא דמפייסו ליה ומפייס אלא כך פרשהו. שאין לו הצלה ומנוס. למי שפגעה בו מכת פרושים. כדאיתא כל מקום שנתנו בו חכמים עיניהם. מיתה או עוני. ואמרו עוד כל המבזה תלמיד חכם. אין תרופה למכתו. כי אש דת יוקדת היא. וקודשא בריך הוא תבע ביקריה:

**[וכל דבריהם כו'.**עתי"ט שכתב בשם רש"י. כגון יחוד דפנויה כו' ותנן תנוקת בת יום א' מטמאה בנדה כו'. איני יודע אם זה כולו לשון רש"י המדומה. או הוסיף תי"ט מדעתו. כי אמנם לא גזרו יחוד אלא עם הראויה לביאה. כמבואר בא"ע סכ"ב:]

**עין הרע.**מ"ש רע"ב וי"מ שמכניס עין הרע בממון ש"ח או בבניו כו'. ודאי יש עין מזקת וכן א"ח עה"פ והסיר ה' ממך כל חולי זו העין. ואמר יעקב אבינו ע"ה לבניו למה תתראו וכן הרבה. אכן לפ"ז לא הוי דומיא דאיכא דמוציאין את האדם עצמו ולא לאחרים:

**ושנאת הבריות.**רע"ב מביא ג"פ. ואינן אלא אחד. שמי שמואס חברת הבריות מחמת קנאה. והיא שנאת חנם עצמה. אבל מי שמואס חברתם מפני רוע מעשיהם. משובח הוא. והוא מ"ש אח"ז וישיבת בתי כנסיות של ע"ה (ולכן צריך הת"ח להודות לה' שלא שם חלקו מיושבי קרנות) ומי ששונא הבריות. ודאי גם הוא שנוי מן הבריות. כי כמים הפנים לפנים וגו'. אכן מי שמביא עליו שנאת הבריות. מאהבת בוראו. שצוה להוכיחם ולהדריכם אל היושר והאמת ומשפט שלום שעל הרוב הוא נשנא. כמ"ש האי צ"מ דלא מרחמו ליה בני מתאיה כו'. וכן אם יעשה משפט ולא יגור מפני איש. גורם לו איבה. כמ"ש החושך עצמו מן הדין כו'. (ודוד המע"ה בכ"מ מ"ס תהלים צווח על אויביו וצריו מה רבו ורבים לוחמים לי מרום. וכן רובן של הנביאים היו רדופים ועלובים מבני דורם. ביחוד הגדולים אליהו. ישעיה. יחזקאל. וירמיהו ביותר כמ"ש עצמו איש ריב ואיש מדון לכל הארץ וגו' כלה מקללוני) זה ודאי אינו בכלל הזה. אדרבה דברים הללו מביאין אותו לחיי עולם. כי שנאה זו אינה מחויבת אלא מב"א בצורה (לא בעלי נפש) משלמי רעה תחת טובה ושנאה תחת אהבה. כי המוכיח לעם ועושה משפט צדק. הוא האוהב הנאמן. שראוי להוסיף על אהבתו:

**יהי ממון חברך חביב.**מה שציין תי"ט על מ"י. לומר שאע"פ שאינו חס על ממונו. מ"מ צריך להיות ממון חבירו חביב עליו. ושם הביאו ללמד וכאן נמצא למד על עצמו. ובאמת לא היה צריך שם וכאן. כי פשוט הוא מאד. ודבר תימה הוא שהוצרך שם ללמוד מכאן. וכי איזה דבר חמור. כבוד גופו או ממונו. פשיטא דגופיה עדיף מממוניה. אע"ג דגבי צדיקים אשכחן זימנין דממונם חביב עליהם מגופם. מ"מ לגבי חבריה ליכא למימר הכי דרוב ב"א מוחלין יותר על ממונם. מעל כבודם. ואיך שיהא מאי עדיפותיה דממון מכבוד. כיון דאיכא דקפדי אהאי טפי ואיכא דהאי חשיב להו. ומאי אולמיה דהאי מהאי. דליגמר ממון טפי אכבוד. ומסברא תרווייהו שוו בהא. ותנינהו נמי. בשלו הוא רשאי. ואינו רשאי בשל עניים לדר"מ פ"ז דפאה. ובשילהי החובל. בעצמו אע"פ שאינו רשאי פטור. באחרים חייבין. ועמ"ש בס"ד מ"י ובסמוך:

**כשלך.**לאו דוקא. עתי"ט מ"ה פ"ג דב"ק. שהוכיחו תו'. שיותר צריך ליזהר שלא יזיק. משלא יוזק. ובנזקי ממון איירי התם:

**והתקן עצמך ללמוד תורה כו'.**שלא תאמר הואיל ואבא חכם ואבי אבא כו' לשונו זה מדויק. דדוקא כי האי גוונא דאכתי לא מוחזק באבהתא. אז אינו מובטח עדיין שלא תפסוק תורה מזרעו. דבעינן שלשה דורות. אתה וזרעך וזרע זרעך. אבל מכאן ואילך ודאי תו לא צריך. ובזה לא הרגיש תי"ט. והוא דבר ברור. ונתיישב לי עוד בו דבר קשה. שכך אמרו גם בבתרא דנדרים. מפני מה אין מצוין בת"ח בניהם ת"ח. שלא יאמרו תורה ירושה להם. שנראה כסותר לאותה שאר"י בפ' הפועלים. תו לא צריכנא תורה מחזרת על אכסניא שלה. והוא סתירה גמורה לכאורה. והשתא לק"מ. כמ"ש בס"ד שם בפי' אגדות:

**הוי זהיר כו'.**מ"ש במד"ש ג"א א"ל עיקר. והפירוש א"ל טעם. אטו צריכה למימר דק"ש דאורייתא. חמורה מתפלה דרבנן.

**אלא רחמים ותחנונים לפני המקום.**עמ"ש בס"ד בדרוש תפלת ישרים בחלק הדרושים אשר לי. הנקראים הקשורים ליעקב:

**וא"ת רשע בפ"ע.**ע"פ רע"ב בשם הר"מ. כלומר לא תחזיק עצמך רשע. צ"ע. דהא אמרינן בהמפלת. שמשביעין את האדם קודם שיוצא לאויר העולם. ואומרים לו אפי' כל העולם אומרים לך צדיק אתה. היה בעיניך כרשע. אלא שיש להשיב לכך אמרו כרשע. בכ"ף הדמיון. שאין הוראתה שוה בכל כנודע. ר"ל שיהא בעיניו כרשע לענין שלא תזוח דעתו עליו. אפי' אם באמת יהיו בו מדות טובות כצדיק. אל יאמין בעצמו עד יום מותו. ויחשוב ג"כ שלא השלים חובתו. גם כי האדם יראה לעינים. על כן לא ישים לב למה שמשבחים אותו ב"א. ואל יבטח בדבריהם להתרשל במעשה הטוב מחמת זה. אמנם כאן התנא מדבר. במי שיצרו עליו מתגבר. ומתחכם ומתחבל עליו להקשות לבו מיראה. ולסתום בפניו דרכי התשובה. באמור אליו. הלא עצמו חטאותיך. רבו פשעיך. ולא יועיל לך נתר התשובה. גם כי תרבה בורית להמלט בבור כפיך. לא תוכל נקיון. נכתם עוניך. אין לך תקנה אבדה תקותך. אין ישועתה לו באלקים סלה. לכן עשה זאת איפוא. ותהנה מעולמך להשביע יצרך מעבירה (כמ"ש באלישע אחר) למען ספות הרוה. ולא תירת תרתי גיהנם. ויכלו ימיך באפס תקוה. כזה וכזה יעץ אחי תופ"ל. המאבד עצמו לדעת לכרות שוחה כי יפול הנופל. אל מקום צלמות ואופל. וילכד ברשת האבדון אם ישמע אליו. לפיכך הזהירו שיעמוד על דם נפשו להשיב מני שחת. מלפול בפחת. וקמ"ל כדר' אלעאי. שאם רואה אדם יצרו מתגבר עליו. ילך למקום שאין מכירין אותו והיינו נמי בפני עצמך דתנן הכא. ר"ל שלא תשאר בפני עצמך במקומך. כאלו הוא נמנע ובלתי אפשרי לשוב לדרך הטוב. אף המושרש בחטא. לא יגזור על עצמו הכליון המוחלט. לומר בלבו היהפוך כושי עורו. אלא ינוע ממקומו למקום אחר שאין מכירין בו ואין יודעין מה טיבו. אולי יתבייש מהם. כי אינו דומה המבייש עצמו. למתבייש מאחרים. ושלא במקומו שאין לו מכירים. בודאי לא ישאו לו פנים. ולא יחוסו על כבודו. ויחוסו. אם יעשה שם ג"כ מה שלבו חפץ. משא"כ במקום שיש לו אוהבים שמחפים עליו. כך נראה לי בפירוש דברי ר' אלעאי הנ"ל. גם יזכור שלפעמים החטא הקודם. טובה הוא לאדם כמ"ש החסיד בח"ה. על כן אל יתייאש מן הרחמים. שאפי' שלשה מלכים וד' הדיוטות אם היו באין לשוב. היו מקבלים אותם. וכמ"ש כל האומר מנשה א"ל חלק לעוה"ב. מרפה ידיהם של ב"ת. וי"ל עוד לקושיא הנ"ל בד"א וקצרה. וזה שיש שני מיני יצר רע. כי לפעמים הוא מכשיל אותו באמור אליו הלא צדיק אתה. וצריך אתה לפרסם מעשיך הטובים. וכדומה לזה. וכמ"ש בח"ה. לזה אמר היה בעיניך כרשע. ולפעמים בא לפתותו להכשילו בהפכו. בהחליטו אותו לרשע גמור. שאין לו תקנה ומיעצו לפי דרכו כל כך נטרד ההוא גברא. ליזל לתהני בההוא עלמא. ולא לירת תרתי גיהנם. לזה הזהירו א"ת רשע בפני עצמך דייקא כי אין אדם משים עצמו רשע. ויתחכם לעמוד כנגדו. בלמוד זכות על עצמו. ובזכור חסדי בוראו. באופן שלא ינעול דלת התשובה בפניו. וזה טוב וישר. ע"פ הדברים האלה מתיישב ג"כ מ"ש בהרואה (דסא"ב) לידע אינש בנפשיה אי צדיק גמור הוא. שנראה לכאורה כסותר למשנתנו בקצה האחד. ולאגדה דר"ש הנ"ל בקצה האחר. ומעתה צדקו יחדו יהיו תמים:

**הוי שקוד ללמוד תורה. ודע מה שתשיב.**נ"ל הכי פירושו. מה שאני אומר לך שתשקוד על התורה. לא לבד בשביל אהבת תלמודה. ושמירתה. לידע איך לקיימה ולעשותה. שזהו תכלית תלמוד תורה. שמביא לידי מעשה. אלא גם תשים לבך. בלמודה לדעת מה שתשיב. בכל מקום שפקרו המינין. כגון נעשה אדם. והדומה לו ממקראות שנכתבו בתורה. הרוצה לטעות יטעה בהם. לפיכך הזהירך שתעמוד על המשמר. בלמדך התורה. כשתפגוש מאמר שמצאו המינין והפוקרים פתחון פה. להכשיל רבים בתורה. תדע מה להשיב להם. כענין שאמר המלך החסיד. ואענה חורפי דבר. ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש. וכתיב ענה כסיל כאולתו פן יהיה חכם בעיניו. דמוקמינן ליה בד"ת. כדאי' בפב"מ. אע"ג דהתם במינין איירי. אבל לא ללמוד דעות האומות בקביעות שהוא אסור לכל אדם. ואמר החכם אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת. ולמה תשגה בני בזרה. שיש לחוש למינות דמשכא. שכך כתוב ואל תקרב אל פתח ביתה. לכך זה הפירוש שאמרנו במשנתנו. מוכרח וישר מאד. וקרוב לפיר"י. לא כדברי המפרשים שמעדו רגלי הבנתם מלעמוד על פירושה האמיתי. ועפ"ז נתקיימה בידינו גירסת ודע כו'. ר"ל גם צריך שתדע מה להשיב כו'. (ובאמת דתי"ט תמוהים וזרים במ"ש דל"ג ודע. וליתא לגמרי. אדרבה מלשון כ"ה הכי משמע דגרסי לה ודאי. כי מה להם עם אפיקורוס בכאן. אם רבי לא שנאו. אלא ענין הסמיכות הוא שבאו ליישב אבל הניחו לנו מקום לבארו היטב). אע"פ שאין זה עיקר המכוון בתכלית הלמוד מ"מ גם הוא צריך ללמודה. להשמר מהטעאה וממכשול. והוא פירוש ברור ביותר. אע"פ שכבר כתבתי בר"פ חלק. על מ"ש והקורא בספרים החצונים. לחתור דרך התר במקצת. ר"ל לעיין בהם דרך עראי. משום כדי לידע מה להשיב. כמו שרשמתי שם והראיתי מקום לכאן. שם נטיתי אחר דברי הר"מ בכאן. ובאמת לא שמיע לי כלומר לא ס"ל כפירושו במשנתנו. דלא דריש סמוכים. וכי מה ענין שמטת כזבים דעות האומות. אצל הר סיני שממנו נתנה תורה וירדה שנאה לאומות מה לנו ולדעותיהם הזרות. אשר השם אלוה חכמה ולא חלק להם בבינה. מה לכהן (ממלאכת כהנים וגוי קדוש) בבית הקברות. לדרוש בעד דעות אלהים חיים. אל המתים. ומי יתיר לנו מה שאסרו חז"ל בפירוש שלא ללמוד דבר מן המינין. ואמרו הלומד מן המגוש חייב מיתה. ואם הרב ר"מ חשב זכות לעצמו לעסוק בחכמותיהם ודעותיהם. שסמך על המקרא שמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי. כדמסיק תלמודא אליבא דר"ס דגמר מפומיה דאחר. רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק אין אדם רואה חובה לעצמו. כי באמת אין משם ראיה. התם בלומד תורת מרע"ה על אמתתה משתעי קרא ולא בשופטני ובדברי מינות עסקינן. לפיכך אינה לעזר ולא להועיל. ואף גם זאת אינה משנת חסידים. ולאו דהלכתא היא. והראיה דהא ר"א נתפס למינות. על שלמד דבר אחד של ד"ת מפי מין ישראל והנאהו. כדאיתא פ"ק דע"ז. עאכ"ו שלא לקבוע למוד אצלם ובספרי מינות שלהם. כמו שעשה הר"מ. שנתחבר להם ועסק עמהם בפלסיפיא ובהגיון בשקידה רבה (כמו שהעיד על עצמו שלמד עם המין הישמעאלי. אבובכר בן אלצאיג כמ"ש בסמ"נ שרי ליה מריה. איהו דעבד לגרמיה הוא דעבד) עם שי"ל עליו זכות שצורך שעה היה. כי מלאה הארץ מינות הפלוסופיא בימיו והאפיקורסים שבדורו הציקוהו ויאלצוהו לעסוק בחכמה יונית למען יוכל לעמוד נגדם כמ"ש בס"ד בש"י ססמ"א וראה מה עלתה לו. כי צלל במים אדירים והעלה חרס בידו. בספר מורה נבוכים אשר הלך חשכים. לא הרחיב צעדו. קרסוליו מעדו בחלקות אמונת דעות נכריות אשר נטה בהם אחר מלמדו. כי הסכנה רבה מאד. וכי קלה היא ששנו חכמים והלומד בספרים החצונים עם אותן שא"ל חלק לעוה"ב. ואע"פ שכוונת הר"מ לשמים היתה בלי ספק. ובודאי ראוי ללמד עליו זכות. ברם זכור הוא לטוב האיש אשר האיר עיני ישראל בחבורו הגדול היד החזקה. גם מצינו בשמואל ירחינאה דאזיל לבי אבידן. ומר בר יוסף אמר מנייהו אנא ולא מסתפינא מנייהו. ואפ"ה זימנא חדא בעו לספוניה. (ושל בית ר"ג התירו להם ללמוד חכמת יונית משום דקרובים למלכות היו. וכבר זכרתי ג"כ בעלית הטבע מה שנ"ל כי סמ"נ אינו מעשה ידי אומן המחבר הגדול הר"מ ז"ל אלא מאחד שרצה ליחנק תלה באילן גדול) והאמת חכמים גדולים שמלאו כרסם בלחם וביין התורה ובשר הגמרא. הותר להם לעיין בכל החכמות החצונות שתכשיטין הן להם והסנהדרין היו צריכין לידע אפי' הכישוף. מיהו דוקא באקראי (בשעה שאינה לא יום ולא לילה. א"נ בבית הכסא וכמנהגנו בהם ע"פ אמ"ה ז"ל עש"י ס"י) ודרך עראי. אבל לשאר כל אדם אינו אלא גנאי וכ"ש שלא לקבוע למוד אצלם במדרשיהם כמ"ש בס"ד בש"י שם. וכתוב מלא הוא א"ת אל פתח ביתה. וכבר נראה לפעמים מי שהרגיל עצמו אצלם והשכים לפתחם. לווכח עמהם לקפחם ולנצחם. סוף נלכד ברשתם קלט ריח רע ויצא מפוחם וכן כתוב הולך את חכמים יחכם וגו'. ואצ"ל שלא לטפל עם אפיקורסי ישראל אפי' ע"מ להשיב להם על מינותם. כדגרסי' בפ' אלו ד"מ דל"ח. תנן התם ודע מה שתשיב לאפיקורוס. א"ר יוחנן ל"ש אלא אפיקורוס עכו"ם. אבל אפיקורוס ישראל. כ"ש דפקר טפי. וצריך ליזהר בזה. ועליו נאמר באזני כסיל א"ת פן יבוז לשכל מליך וכתוב אל תען כסיל כאולתו. פן תשוה לו גם אתה. ולאלה יפה לדחותם באמ"ת הבנין. ובקנ"ה המדה שמדדו בה בשאלם שלא כענין. וכמו שנהג ריב"ז בתשובותיו לצדוקים בכ"מ. ועמש"ל בס"ד בסמוך:

ודעמ"ש בשם הרמ"ל דעהו אתה ולא תהא תשובת מקובל או מלומד מאחר נראה בעיני דברי הבאי כי מה לאפיקורוס בכך. אם התשובה נכונה. תבוא מהיכן שתבוא. צריך לקבל האמת ממי שאמרו. ומניין ידע האפיקורוס אם היא מקובלת או מלומדת. אבל מצינו ההפך בב"ר. כששאלו המינין לר"ש וא"ל תלמידיו רבינו לזה דחיתו בקנה כו'. הרי שלא נמנעו חז"ל להשיב לאפיקורוס בכל אופן אע"פ שאין התשובה אמיתית בעצמה. אולי נתכוון רמא"ל למה שאמרו התלמידים. לנו מה אתה משיב. שהוצרך להשיבם תשובה ברורה. אבל אין זו תשובה לאפיקורוס. ואיך יוקח משם ראיה. למה שאמר. שצ"ל בידיעה שלימה מה שישיב והרי מבואר בהפך. וכן נראה בכמה מקומות שנתכוונו חז"ל בתשובתם למינים לדחותם בדברים בעלמא. כמ"ש בפ' החליל בהנהו תרי מיני דחד שמיה ששון כו' יע"ש (ועשי"ע סמ"א) וכך נהג ריב"ז (ע"פ י"נ) ותלמידו ריב"ח (באגדתא דסבי דבי אתונא ובכמה דוכתי) וזולתם בויכוחם עם המינין. ותחשב להם לחכמה ויש להם מקרא. ענה כסיל כאולתו:

**היום קצר.**ואלו חיה אדם אלף שנים. הלא הם כיום אתמול כי יעבור בבוא חליפתו אין להשיג תמורתו. לפיכך לא תאבדנו. כי הזמן יקר המציאות. שאי אפשר לקנותו בדמים. והמלאכה מרובה. ואין לעשותה אלא ביום. היום לעשותם:

**והפועלים.**האיברים הכליים הצריכים למלאכה. להשלימה ולהוציאה לפועל. לפיכך תפס כאן לשון רבים:

**עצלים.**בטבע לחולשתם. כי כבד עליהם הדבר לעמוד במלאכה ותושיה יקרא שמה. אף כי מרובה היא. נגד זה אמר והשכר הרבה. לפום צערא אגרא. וזהו כל האדם. לעמל יולד. נפש עמל עמלה לו. ולחם עצלות לא תאכל. אם אין טורח. שכר מנין. ואולי תחשוב שתטול שכרך מיד. כי אמנם ובעל הבית דוחק לאמר כלה מעשי דבר יום ביומו. ואינני מניח לך ריוח לאכול פרי מעשיך כאן. כדי שלא תפסיד הרבה בבטול המלאכה. אם יהא לי פנאי להתעסק בהוצאת השכר. ויכלה קרן יגיעך. לפיכך דוחק אותך. אגרא דכול"ה דוחקא. ובזה תראה טוב בעולמך מחר לקבל שכרך. באופן ישאר קיים. ולא תשלוט בו יד ההפסד והכליון. ובאמרו ובעל הבית. רוצה לומר בעל ואדון גופך בית חומר. כלומר אם הוא דוחק את הבית לא תתרעם עליו בשלו הוא רשאי. כחומר ביד היוצר:

**ד"א והפועלים עצלים.**מחמת שרואין מלאכה מרובה וארוכה מאד. באופן שאי אפשר להגיע לתכליתה. לכן מתרשלים ממנה לגמרי. והם אינם יודעים כי אמנם השכר הרבה להגדיל תורה ולהאדירה. לכן רחבה ונסבה למעלה. ולא לקפח שכר הממעיט. או מי שאינו גומרה כדמפרש תנא. בבבא דבסמוך ובעה"ב דוחק הוא בעל בית החכמה (בחכמה יבנה בית נאמן עמ"ש בס"ד במעמד ליום חמישי על הפיסקא דאשר בנה אשר ארס) שבעלה ודאי דוחק לעסוק בבנינו:

ונאמן הוא בעל מלאכתךאם אינו נותן שכרך מהר. אל תצטער ולא תהרהר. כי הלא לטובתך הוא. בודאי נאמן הוא לשלם לאיש כמעשהו. ומכאן תדע שהוא האל הנאמן. בראותך שאין הבטחה לצדיקים בעוה"ז. ותראה שמשלם לשונאיו. אל פניהם מיד מיעוט מע"ט. תדע לך כי כך היא המדה. לפי שלא עשו אלא ע"מ לקבל שכר עובר. משא"כ הצדיקים שבנו בנינים קיימים נצחיים. מהראוי שיקחו חלקם שכר נצחי בלתי פוסק ולא תמצא בארץ החיים. לא ידע אנוש ערכה. עין לא ראתה אלהים זולתך יעשה למחכה לו. הוא שסיים ודע שמתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא. לדיוקא אתיא. הא לרשעים אינו לע"ל. אלא כאן מוכן ומזומן. ואי אפשר לחשוד בעל הבירה. שיקפח שכר הבנין. וישלם שכר על הסתירה. הא אין לך לומר אלא שמתן שכרן של צדיקים לע"ל שמורה. כי בלי ספק היא להנאתם ולטובתם הגמורה. כאמור לפי שאין כאן שום שכר קיים שידמה לו. וכל חפצי עוה"ז לא ישוו בה לא ישקל כסף מחירה:

**שמתן שכרן.**ער"פ. עי"ל שנקרא מתן שכר של צדיקים. מפני שצדיקים אע"פ שי"ל לתלות במע"ט אינן מבקשים אלא מתנת חנם כמ"ש רש"י ר"פ ואתחנן. לפיכך אצל צדיקים הוא מתן שכר וק"ל:

ומ"שמד"ש הוא מתנגד לאמת: