לשון הרב המגיד, והרמב"ן האריך להשיג עליו ע"ז בספר ההשגות שהשיג עליו בספר המצות וכו' יעו"ש. הנה הרמב"ן ז"ל שם כתב שיוצא מדברי רבינו שהמקדשת בכסף אינה בסקילה שאין גומר בה אלא שטר וראוי לומר שקדושי שטר תופסין בה יעו"ש. אבל הרה"מ כאן כתב להיפך שאע"פ שהכסף מדברי סופרים הרי הוא גומר בה לכל דבר כמו השטר והביאה. ובביאור כתב שכיון שנקנית האשה באחד מג' דברים אלו נעשית מקודשת והבא עליה חוץ מבעלה חייב מיתת בי"ד. הנה זאת הראיה יש לה פתחון פה דמ"ש רבינו וכיון שנקנית האשה אע"פ שלא נבעלה וכו' איירי שקדשה בשטר. ומ"ש בג' דברים אלו נקראת מקודשת היינו דבב' דרכים היא מקודשת מן התורה ובכסף מדברי סופרים. וגם הראיה מפרק ששי דתרומות שלא חילק אינה ראיה שכיון שאמרו חכמים שתהא מקודשת לזה ואם בא אחר וקדשה אפילו בשטר ובביאה אינו כלום דמשוו בעילתו בעילת זנות דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש וכדאיתא בכתובות דף ג' עיי"ש לפי זה גם אם בא אחר וקדשה בשטר לא תפסי כמו שמוכרח לומר זה בסוגיא דכתובות אם כן שפיר אוכלת בתרומה דקנין כספו קרינן בה כיון שאין שום אדם יכול לקדשה חוץ מזה. ובזה נתיישבה קושיית הרמב"ן ז"ל בשרש שני מה שהקשה משמועה דר' יוחנן בן בג בג דקידושי כסף מאכילין והיא קושיא יותר מבוארת ממה שהקשה הרב המגיד ז"ל. וא"כ יכולים אנו לומר דמ"ש הרמב"ן בעד רבינו ז"ל שקידושי כסף אינו בסקילה יפה כתב. ואין להקשות עליו מראיות הרב המגיד ז"ל. ויש להקשות על הרמב"ן ז"ל איך כתב שרבינו סובר שקידושי כסף אין ממיתין עליו שהרי כתב רבינו בפ"ד מהל' ממרים וכיצד דבר המביא לידי דבר שחייבין על זדונו כרת ועל שגגתו חטאת וכו' יעו"ש הא קמן דבקידושי כסף יש בו חיוב כרת ושגגתו חטאת ומייתי חולין בעזרה. וי"ל דמיירי שקדש אותה ובא עליה דבכי האי גונא קידושיו קידושי תורה כמ"ש בקידושין ודלמא דקדיש והדר בעיל וכמו שהובא פי' השמועה בדברי הרמב"ן ז"ל בשתי דרכים עיי"ש אבל קידושי כסף לחוד או בעילה לחוד שלא לשם קידושין לא הויא אשת איש אבל כי קדיש והדר בעיל הויין קידושין מן התורה אי לא הויין המעות גזל ממורי הרב ז"ל. עוד כתב בענין זה וז"ל כתבו בהגהות מיימונות וז"ל כתב רבינו שמחה ח"ו שאנשים שהיו גדולים טעו בזה אלא הכי פירושו תינח קדיש בכספא שהוא דרבנן קדיש בביאה אחר הכסף שהוא ודאי דאורייתא דכתיב כי יקח איש אשה ובעלה מאי איכא למימר דודאי מה שהכסף קונה בלא ביאה וביאה בלא כסף זהו רק דרבנן אבל ע"י שטר לחוד זהו דאורייתא משום דאתקש הויה ליציאה וע"י שטר נסקלת. ומשני שוייוה רבנן לבעילתו בעילת זנות ואז לא ישוו הקדושין עכ"ל. ודבריו תמוהים שהרי אמרו בפ"ק דקדושין דף ה' ע"א חדא מחדא לא אתיא תיתי חדא מתרתי הי תיתי לא לכתוב רחמנא בשטר ותיתי מהנך וכו' עיי"ש ואם כדברי הרב ז"ל דביאה בלא כסף וכסף בלא ביאה הוא מדרבנן ושטר לחוד הוא דאורייתא מה שייך לומר תיתי חדא מחדא או חדא מתרתי והלא הנך תרתי כסף וביאה הוו דרבנן וקראי אסמכתא כפי סברתו ולא שייך לומר דתיתי שטר מינייהו. ועוד דבדף ט' ע"ב אמרו בביאה מנא לן א"ר אבהו א"ר יוחנן בעולת בעל מלמד שנעשה לה בעל ע"י בעילה. א"ל ר' זירא לר' אבהו וכו' כעורה זו ששנה רבי ובעלה שנקנית בביאה. ומשני אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל קמ"ל הא קמן בפי' דבביאה לחוד מקניא וצ"ע. ועיין בפירש"י במס' גיטין דף ל"ג גבי תינח בכספא וכו' מה שכתב רש"י על פי' רבותיו דקשה קדיש בשטר מאי איכא למימר. ועיין בתשובת הריב"ש סי' שע"ו שהקשה כן אבל תירוצו אינו מתיישב ודוק ממורי הרב ז"ל.