שמנה פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבית הכנסת בפחות מעשרה וכו'. לשון הכ"מ. מגלת ספר בעשין דף ד' ע"ד. מצאתי כתוב למורי הרב ז"ל וז"ל ח' פסוקים שבסוף התורה מותר לקרות אותם בבהכ"נ פחות מעשרה אע"פ שהכל תורה היא ומשה מפי הגבורה אמרם הואיל ומשמען שהם אחר מיתת משה הרי נשתנו ולפיכך מותר ליחיד לקרות אותם ע"כ. הא קמן שלדעת הרמב"ם ז"ל נשתנו לגריעותא לקושטא דמלתא וא"כ אף אנו נאמר לקס"ד דנשתנו לגריעותא שהיחיד קורא אותם אע"פ שאין הדין כן בכל התורה כולה קא משמע לן. והנה הראב"ד ז"ל הגיה עליה דהרמב"ם ז"ל שהוא ענין זרות מאד והצבור היכן הלכו ע"כ. והכ"מ ז"ל תירץ וז"ל יש לומר דמשכחת לה שיהיה עשרה בבהכ"נ ויצא אחד מהם או שלא היו בבהכ"נ אלא תשעה ע"כ. וקשה לתירוץ הראשון דא"כ כל התורה כולה נמי דינא הכי כמ"ש הרמב"ם ז"ל פ"ח מהל' הנזכרות וז"ל וכל אלו הדברים אם התחילו בהם בעשרה והלכו מקצת מהם אע"פ שאין רשאים יגמרו השאר ע"כ. וכתב הכ"מ ז"ל שם ומספקא לי מילתא אי הני מילי לדידהו שהעולין לקרות לא היו מברכין אלא הראשון והאחרון וכו' אבל לדידן דכל אחד מברך תחילה וסוף נימא שדוקא אותו הקורא וכו' יעו"ש עד ולזה האחרון דעתי נוטה ע"כ הרי דס"ל דאין לחלק בין הזמנים הללו דלעולם יגמרו השאר. ודוחק לומר דאכתי מיהא מספקא ליה להרב ז"ל מילתא. ואף דאם נחלק בין זמן לזמן נאמר דהכא איירי שיצא אחד מהן משא"כ בזמן הזה בשאר התורה שכל שלא עלו כל העולים לא נגמרה המצוה ואם נאמר שאין לחלק בין זמן לזמן נאמר דמיירי שלא היו בבהכ"נ אלא תשעה. ולכן נראה לענ"ד שזה הלשון דיצא אחד מהן דנקט הכ"מ לאו דוקא אלא דאפילו יצאו כל התשעה ולא נשאר כי אם אחד מותר שהרי לשון הש"ס ולשון הרמב"ם ז"ל הוא יחיד קורא אותם וא"כ ההפרש הוא זה דבכל התורה לא בעינן שישארו רובם וכמ"ש הפוסקים ז"ל בפירוש אבל בח' פסוקים הללו אף אם לא נשארו רובם שפיר דמי עכ"ד ז"ל.