Levushei Serad on Shulchan Arukh, Orach Chayim Siman 140
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ש"ע סעיף א' ונשתתק עיין תשובת ב"ח החדשות סי' מ"ב:
מ"א סק"ב אפילו שהה. פי' דאעפ"כ א"צ לחזור לראש הפרשה ומ"ש עוד ואע"ג כו' הוא ענין בפ"ע נמשך להקוד':
מ"א סק"ד. בירו' שאפי' הפסיק מי שלקח פירי בידו וברך עליה ונפלה מידו והגביה מן הקרקע צריך לברך פעם ב' כיון שהפסיק בשתיק' וה"ה כאן כיון שהפסיק זמן גדול בשתיקה בעת שגלל כן הוא ל' הרד"א בב"י:
(שם) דלא חשבינן שתיקה להפסק. דקי"ל כרבא דאמר מברך ואח"כ בוצע ואין השתיקה הפסק ולא שנא שתיקה מרובה ל"ש מועטת עכ"ל הרד"א בב"י ועיין מ"א סי' ר"ו סק"ד שפסק כך להלכה דבנפל הפרי מידו והגבי' א"צ לחזור ולברך:
ט"ז סק"ג בתורה אינו מוציא הרבים. כלומר דלא תימא הא מצינו שאדם יוצא בברכ' חבירו וא"כ בנשתתק למה יברך העומד תחתיו אע"כ משום היסח הדעת וא"כ ה"ה הוא עצמו כשהסיח דעתו צריך לחזור ולברך. לז"א דאינו כך אלא שהמבר' אינו מכוון להוציא מש"ה בנשתתק צריך העומד לברך ואין הטעם כלל משום היסח הדעת:
(שם) דנשתתק ליכא למיחש לנכנסין פי' וא"כ העומד תחתיו יוצא מדינא בברכת הנשתתק ואפ"ה צריך לחזור לברך וע"כ דהטעם משום היסח הדעת וא"כ ה"ה עצמו:
מ"א סק"ד משמע דאם התחיל לקרות' כוונתו להקשות אמ"ש בש"ע והתחיל לקרות או לא התחיל ואין הדבר כך אלא דבהתחיל לקרות כ"ע מודו דא"צ לברך דהפסק אינו מזיק באמצע ובטל' ראייתם הראשונה בה"ג דהרי דוקא בנפל הפירי מידו אחר הברכה מיירי הירושלמי אבל אם אכל חתיכה ממנה והשאר נפל והגביה א"צ לברך כיון דחלה הברכה כבר על מה שאכל ואי משום טעם השני מההוא דתורמס ע"ז כ' המג"א ואי משום וכו'
שם וא"ל דהכא הוי נמלך ממש. ר"ל דבנמלך ממש אפי' באמצע האכילה צריך לחזור ולברך ותרצה לדמות זה לנמלך ממש כיון שלא היה כלל דעתו ע"ז ז"א דא"כ מה הביאו ראיית' מהירושלמי דמיירי דוקא בין ברכה לאכילה א"ו משמע דאין זה דומה לנמלך ממש לכן לא חייבוהו לברך אלא מההיא דהירושלמי דבין ברכה לאכילה וא"כ מודה בהתחיל ותו דאי איתא דדומה לנמלך ממש לא היה חולק הר"ג דהא אינו חולק עליהם רק מטעם דלא קי"ל כהירושלמי ואלו דין נמלך הא קי"ל דצריך לברך:
(שם) וכן אם הראוהו למטה. דלמטה אסור להתחיל דהא אסור לדלג מ"ה כיון דגם למטה הוא חובת היום דמי לכל כו':
(שם) מסתמא דדעתו אכל התורה. משום דכאן בש"ע כ' סתם ומשמע דמיירי שהראוהו לו פרשה שאינה כלל חובת היום מש"ה כ' ב' דעות משום דמ"מ י"ל דעתו אכל התורה ומש"ה מסתבר' דבחובת היום ס"ל דכ"ע מודים דא"צ לברך דבהא וודאי דעתו הוי עלה ולא מפשינין פלוגתא. ואהא הוקשה להמ"א למה בעובד' דהרד"א י"ל שצריך לברך הא חובת היום הוא לכן כ' המג"א ונ"ל דבההוא כו' ר"ל שהם חשבו שאסור לקרות חנוכה קודם ר"ח ואם כן הוי חנוכה בתחלה בפרשת אחרת שאינ' חובת היום כלל מש"ה הוצרכו לברך אבל לפי האמת האיכא (שאין הדין כך מ"מ המברך לא היה עכ"פ דעתו עליה דהא גם הוא היה באותו טעות מש"ה פסקו דצריך לברך ואהא שפיר כתב המג"א) מ"ד כו' והוי חובת היום וא"כ לכ"ע א"צ לברך. וקשה מ"ש המג"א כדי שלא יגרום הא באמת אצ"ל תוקשה למה לא חלק הרר"ג גם מה"ט שהוא חובת היום ונ"ל כיון שהצבור חשבו שאסור לקרות חנוכה תחלה א"כ אף ע"ג (שייך כאן הגה"ה שאין הדין) דהצבור עשו מדעתם אבל מדינא היו מורים אותה המורים לקרות בחנוכה כדי שלא יגרמו ברכה ודוק היטב: