ש"ע ס"א לא ישכיר אדם. דע שיש ג' מינים בעניינים אלו. מין ראשון שמשכיר לנכרי שדהו או מרחץ תנור ורחיים בעד מאה זהובים לשנה בין יעסוק בהם הנכרי בין לא יעסוק בהם כלום וזהו המובחר שבכולם להיתר משום דאית ביה תרתי לטיבותא חדא כיון שכל הריוח לנכרי א"כ כי עביד מלאכה בשבת אדעתיה דנפשי' עביד לאו אדעתא דישראל שנית דלא מטי לישראל שום שבח והנאה ממלאכת שבת דהא הוא לקח משכירות הקצוב שלו אפי' אם לא עשה הנכרי כלל ולכן אין זה מותר מדינא בכולם (ודוקא בהבלעה אבל אם משכיר השבתות לבד הו"ל שכר שבת שלא בהבלעה אסור הובא במ"א סק"א) אלא דבמרחץ ותנור אסו' משום מראית העין שיחשבו הרואים שהנכרי הוא שכר יום ובנתפרסם שרי כמבוא' בס"ב וכן חוץ לתחום דליכא מראית העין נמי שרי כמבואר ר"ס רמ"ד. מין השני שישראל שוכר הנכרי לעשות כל השנה כולה המלאכ' הצריכ' לשדהו או למרחץ תנור ורחיים וכל המלאכה מוטלת על הנכרי ואינו שכר יום אלא נקרא קבלנות שכל המלאכה הצריכה מוטל על הנכרי ושכירות של הנכרי היא למחצה ולשליש ולרביע וזה המין נקרא אריסות. מין זה גרע מהראשון שהרי חלק ישראל משביח ע"י מלאכה שעושה בשבת ומ"מ בשדה קרוב זה למין הראשון דאף ע"ג שחלק ישראל משביח במלאכת השבת מ"מ אין ריוח לישראל מזה שהרי אם לא יעשה בשבת יעשה בחול כיון דהמלאכה בקבלנות על הנכרי וא"כ יש בזה ג"כ ב' לטיבות' אחד דנכרי אדעתא דנפשיה עביד כיון שיש לו חלק וחלק ישראל ממילא נשבח. ב' דאין לישראל ריוח מש"ה שרי אבל במרחץ ואינך לית ביה רק חדא לטיבותא דנכרי אדעתא דנפשיה עביד וחדא לריעותא דהישראל מריוח במלאכת שבת כי אם לא יעשה הנכרי בשבת לא יטול הישראל אותו הריוח. ואפ"ה התירו חז"ל מה"ט דאדעת' דנפשיה לחוד רק במרחץ ותנור אסו' משום מראית עין דבחוץ לתחום או בנתפרסם שרי. ולפי שמין הראשון קל ממין זה דאית ביה ב' לטיבותא לכן התחיל הש"ע לא ישכיר לרבותא וסיים אבל שדה מות' ר"ל מות' להשכי' משום דדרכו באריסות וליכא מראית עין (ואע"פ שהאמת אינו באריסות וכה"ג אוסר בסי' רמ"ד ע"ש בט"ז סק"ב לא דמי דהתם באמת הוא גרוע מאריסות והכא עדיף וק"ל) וממילא משתמע דאריסות נמי שרי אלא כיון שאין מבוא' בהדיא בש"ע היתר דאריסות אע"ג דמשמעות יש להיתר מ"מ טרח וכתב לה המ"א בהדיא. מין השלישי ששוכ' להנכרי בקבלנות בלא אריסות אלא שמשלם לו מעות. וזה המין בשדה הוי ב' לטיבותא שהרי הנכרי עביד אדעת' דנפשיה כיון שעליו המלאכה מוטל לגומרה הוא רוצה למהר לגמור והישראל אינו מרויח כלל שאם לא יעשה בשבת יעשה בחול מש"ה מדינא שרי מין זה בשדה רק יש אוסרין משום מראית עין בר"ס רמ"ד ע"ש בט"ז סק"ב. אכן במרחץ ואינך שהישראל נהנה ממלאכת שבת אוסר מהרי"א מדינא ע' במ"א סק"ב ועמש"ש והט"ז סק"א וסק"ב אוסר רק משום מראית עין כמו בשדה וכן משמעות הב"י:

מ"א ססק"א עסי' ש"ו ס"ד וכו' בכל מקומות אלו מבואר דמין הראשון אסור בלי הבלעה:

סק"ב עיין ר"ס רמ"ד. דשם מבואר דמין השלישי אסו' בשדה משום מ"ע וע"ז מביא המ"א דברי מהרי"א דבמרחץ אסור מין הג' מדינא:

שם דהא היהודי מרויח באמת ע"ז קשה דהא באריסות נמי מרויח ישראל ואפ"ה שרי מדינא כמו שכתבנו במין הב' דמות' משום דאדעתא דנפשי' עביד וסברא זו שייך נמי במין הג' דהא בשדה שרי מה"ט מין הג' ולכן לתרץ קושיא זו סיים המ"א מנפשי' ביאו' דברי מהרי"א וכת' וליכא למימר כו' ורצונו דמין ג' במרחץ הוי ב' לריעותא שהישראל מרויח וגם לא שייך אדעת' דנפשי' דבשלמא בשדה בקבלנות כבר יודע הנכרי כל מה שמוטל עליו וכשעושה בשבת אינו מכוין רק למהר מלאכתו משא"כ במרחץ ששכרו הישראל שיעשה כל השנה מלאכת המרחץ בעת שימצאו רוחצים וממילא אף אם לא יסיק הנכרי בשבת כגון שלא ימצאו רוחצים בשבת אפ"ה משלם לו הישראל כל שכרו א"כ כשנמצאו רוחצים הוא עסיק אדעתא דישראל ובשלמא באריסות דמרחץ שאם לא נמצאו רוחצים הפסיד הנכרי חלקו וממילא עביד אדעת' דנפשיה משא"כ בהא שאם לא היו נמצאים רוחצים לא הפסיד הנכרי וזה ברור בכוונת המ"א (והפמ"ג נתקשה בדברי המ"א אלו ולפע"ד לא דק דכוונתו כמ"ש והמעיין שם יבין מעצמו ואין להאריך ודוק):

ט"ז סק"א דבר קצוב. זהו המין השלישי. הנקרא קבלנות והביא ע"ז דברי הב"י שסיים ומכאן נלמד לתנור כו' משמע דס"ל דגם בתנור ורחיים ומרחץ אין איסור קבלנות אלא משום מ"ע ולא מדינא וכן מבואר בהט"ז ס"ק שאח"ז וחולק אהמג"א סק"ב דאסו' באלו מדינא ונ"מ חוץ לתחום או נתפרסם שעושה בקבלנות דשרי להט"ז:

שם שלא התירו חכמים זה קאי אקבלנות דשדה העתיק בט"ז סי' רמ"ד סק"ב:

רסק"ב בטור כ' הלכך לשון הטור מהרא"ש ולפ"ז נתברר ונתפרסם הדבר בכל גבולינו שכל מי שיש לו מרחץ או תנור אינו שוכר פועלים (לעשות לו מלאכה בהם ולוקח הוא הריוח של הרחיצה והאפי') אלא משכירו לאחר לשנה או לחדשים בדבר ידוע הלכך מותר בקבלנות שאין מלאכת הנכרי נקרא ע"ש ישראל (ר"ל דלית ביה מ"ע) אבל אם היה משכירו לימים אסור ליקח שכר שבת ויו"ט:

שם ה"פ מותר להשכיר המרחץ. רצה לו' דלגירסא בהבלעה אין מתיר הרא"ש אלא מין הראשון (וכן ג"כ מין השני ולא הוצרך הרא"ש לבארו בהדיא) לגירסא בקבלנות מתיר גם במין הג' כיון דאף במין הג' נכרי אדד"נ עביד ואינו אסור במרחץ רק משום מ"ע. וכיון דנתפרס' שרי:

שם להרא"ש חולק אהפוסקים. כלומ' דאף אם נדחה דברי מהרי"א ונאמר דשרי מדינא מ"מ איך מתיר הרא"ש קבלנות והפוסקים בסי' רמ"ד אסרו אפי' בשדה קבלנות משום מ"ע (כמו שהעתיק הט"ז בס"ק א' סי' זה ורסי' רמ"ד) ומכ"ש במרחץ ותנור א"כ ע"כ צריך לגרוס בהבלעה וכ"ת הא טעם הפוסקים שאסרו קבלנות בשדה היינו דאעפ"י שדרכו באריסות מ"מ שמא יחקרו ויוודע להם שאינה באריסות יחשדוהו בשכיר יום. וא"כ הכא בנתפרסם שרי דליכא מ"ע ז"א דבשלמא אי הני נתפרסם שדרכו בקבלנות ליכא מ"ע ושרי באמת משא"כ הרא"ש וטור דנתפרסם בגבולם שדרכו להשכיר ממילא אסור קבלנות מה"ט גופי' דשדה דה"נ שמא יחקרו ויודע להם שלא השכיר אלא הוא מקבל כל הרויח ויחשדוהו בשכיר יום וק"ל: והיינו מ"ש מסי' רמ"ד. היינו מה שהעתיק בס"ק הקודם:

שם וכן כ' כאן בש"ע סי' רמ"ד סעיף א' כצ"ל:

שם אין בדחי' זו ממש. אין כוונתו לחלוק אהב"י אלא לפרש דברי הב"י דמש"ה אין בדחייה זו ממש משום דאפי' אם נאמר כן דשרי מדינא מ"מ משום מ"ע אסור אפי' בשדה. וזהו עצמו מה שסיים הב"י כי היכא דלא לשוויה להרא"ש חולק כו'. ובא"ר הבין דהט"ז כאן משיג על הב"י ומש"ה הקשה שם אהט"ז והאמת שאינו כך וכמ"ש:

שם ומו"ח ז"ל כו' דלאריסות עומד הלא אם לא עשה הנכרי כצ"ל:

שם הכלל העולה כו' איסור גמור הוא. אין כוונתו איסור גמור מדינא אלא משום מ"ע דכך הוא ממש כל דבריו בס"ק זה ובס"ק הקודם דסבירא ליה כמ"ש הב"י דיש לדחות דגם בהא שייך אדעתא דנפשיה רק דיש בו מ"ע:

שם אפי' בנתפרסם שהוא משכיר כו' אמת דבנתפרסם שדרכו בקבלנות מותר בשדה דבנתפרסם ליכא מ"ע (ובשדה כך הוא אפי' למג"א) ובמרחץ ואינך להט"ז שרי כיון דס"ל דאין בקבלנות איסור רק משום מ"ע ממילא בנתפרסם שרי (רק להמג"א סק"ב לא מהני נתפרסם משום דסבירא ליה דאסו' בהוא מדינא) אלא כוונת ט"ז אנתפרסם דמיירי ביה הרא"ש וטור שנתפרסם שמשכירו וכמו שביארנו אות י"ב דזה דמי לשדה דלאריסות קיימא ואפ"ה אסור שמא יחקרו ה"נ בנתפרסם גם כן שמא יחקרו ויודע להם שלא השכיר. והרב משבצות זהב סק"א וסק"ב הבין דהטורי זהב אוס' אפילו בנתפרסם בקבלנות וגם זה הרבה מחלוקת בזה ובחנם טרח כיון דבהדיא כ' הטורי זהב בלשונו במפורסם שהוא משכיר וזה ברור ובתשובה ביארתי באורך וכאן קצרתי:

שם ולדינא יפה כוון. כאלו אמר דמהאי טעמא שהעלה הבית יוסף דקבלנות אסור לכן יפה כוון בשלחן ערוך שלא התיר אלא מין הראשון דהיינו שכירות וכן מין השני שהוא אריסות דמות' בשדה בסתם ובמרחץ בנתפרסם שהוא באריסות וק"ל: ודע דנראה דבנתפרסם שהוא משכי' י"ל דאסו' ליתן באריסות בין בשדה בין במרחץ ואינך משום טעמא דהרב המגיד דכיון שאין האמת כן איכא למיחש שמא יחקרו ויוודע להם שלא השכיר כגון שיראו שישראל נוטל לעצמו מפירות השדה ויחשדוהו בשכיר יום. ודוקא להיפך הוא שכתבנו באות א' דאם נתפרסם באריסות שרי להשכי' כיון דאם יודע להם שאינו באריסות אלא הנכרי נוטל כל הריוח עדיף טפי משא"כ בהא ובתשובה הנ"ל ביארתי בזה:

מ"א סק"ג ועסי' רמ"ד ס"ה. דהקשה לו דשם מתיר הרמב"ם בכה"ג ממש ששכר נכרי לשנה שיכתוב לו בכל עת שיצטרך אלא דהמ"א שם בסקי"ד יישב כל זה דמיירי שאין הישראל מרויח במה שעושה בשבת ועיין שם ובכה"ג אדעתא דנפשיה עביד למהר מלאכתו וא"ר שהשיג על המ"א מההוא דהתם בחנם השיג ולא ראה אז דברי המ"א בסקי"ד ואין להאריך כי המעיין יבין:

שם אלא להשכיר. כוונתו כי הב"ח השיג אמהרי"א ממ"ש הש"ע והפוסקים דרחיים דינו כשדה משמע כמו דשדה מותר מין הג' מדינא ואינו אסור אלא משום מ"ע ה"נ ברחיים וע"ז השיג המ"א דלא מיירי ממין הג' ולא השוה רחיים לשדה אלא לענין מין הראשון והשני ומה שלא הזכי' המ"א רק מין הראשון היינו משום דלא מיירי רק ממין הראשון (כמו שכתבנו באות א' וע"ז כתבו ורחיים דינם כשדה:

שם כמ"ש ססי' רמ"ד יש חיסור לשון וצ"ל כמ"ש הב"י בסי' רמ"ו וכוונתו לפי שהב"ח כשהשיג על מהרי"א הוסיף עוד דהרא"ש ס"ל דאפי' מראית עין ליכא לכן כ' דזה ודאי אינו כמ"ש הב"י סי' רמ"ד דאסור הובא בט"ז סק"א אמנם המ"א גופי' מסכים למהר"יא דאסור מדינא כמו שסיים שהישראל כו' מרויח כו':

(ט"ז סק"ג) חדא דהא כת'. תימא מדוע לא הקשה אהמחבר שמתיר אם נתפרסם או שהמנהג כו' ולמה לא ניחוש לאורחים וי"ל דלאורחי' ממדינה אחרת לא חיישינן דאיך ידעו שהוא מלאכת ישראל ואם יחקרו עד שיודע להם שהוא של ישראל מסתמא יוודע להם ג"כ המנהג או הפרסום משא"כ בסי' רמ"ד דחיישי' לעיר הקרוב' שיודעים שהוא של ישראל וק"ל. שוב ראיתי שהקשה כך בשו"ת נודע ביהודה סי' י"ב ותירץ קרוב למ"ש וע"ש: