ואם המית את העכו"ם וכו'. כתב הרב לח"מ ז"ל, שבא לרמוז [לטעם שנתן] לעיל פרק ח' דין ה' דשור של ישראל שנגח של הכותי פטור שאין הכותים מחוייבים על היזק בהמתם עיי"ש. ודברים נכונים הם, אך אכתי למה לא השמיענו רבינו בשור של כותי שהמית את ישראל, אם דנין את הכותי בכופר הכתוב בתורה, או במיתת הבעלים, דהרי יש פנים לכאן ולכאן, ומסתברא דאזהרתן זו היא מיתתן.

או שהרג ג' בהמות וכו'. ידוע מה שכתב הרב כסף משנה לקושית הרב המגיד ז"ל, דבפרק ו' דין ח' פסק רבינו דבמועד לאדם אינו מועד לבהמה, ואיך כתב כאן דמועד לבהמה (אינו) [הוי] מועד לאדם, ותירץ ז"ל דהתם לענין נזיקין והכא לענין מיתה ע"כ גם בספר כתב יד קדמון מצאתי כתוב, וזה לשונו: גדולי המחברים כתבו דמועד לבהמה ולנכרי ולטריפה מועד לאדם ולישראל לשלם, ובמקום אחר כתבו שאף במועד לאדם אינו מועד לבהמה, ויראה מדבריהם שלענין הריגה מועד לזה מועד לזה, אבל לא לנזיקין מחדושי הרב המאירי ע"כ. וראיתי להרב לחם משנה ז"ל, שנתקשה בדברי רבינו לדברי רב זביד, מההיא דפרק קמא, מאי שנא גבי אדם דכתיב כי יגח, ומאי שנא גבי בהמה דכתיב כי יגוף, אדם דאית ליה מזלא כתיב כי יגח, בהמה דלית ליה מזלא כתיב כי יגוף, ומלתא אגב אורחא קמשמע לן דמועד לאדם הוי מועד לבהמה, ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם עד כאן, ומשמע דלענין מיתה איירי עיי"ש. ולענ"ד אפשר ליישב דההיא דכי יגוף דכתיב גבי בהמה איך הך גוונא, נגפה לאדם ולא מת, דהרי כוחו גדול משל בהמה, כמו שכתב רש"י שם, דנגיפה נוחה היא בבהמה למות מן האדם וכו', וכיון שלא מת (לא נגף) הרי אין שם מיתה אלא [תשלום] הנזק שחבלה באדם, ומלבד תירוץ הרבנים הנ"ל ז"ל, עוד היה נראה לחלק בין מועד לאדם למועד לבהמה, דמועד לבהמה לא הוי מועד לאדם להחמיר, אבל מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה כדברי ר' פפא שם, וזה עם מ"ש התוס' שם משם הרב מנחם ז"ל, דההיא לענין חזרה היא, ומפרש במועד לבהמה דלא הוי [מועד] לאדם דהכוונה דחזרה דאדם חזרה היא, משמע דסתמא המועד לבהמה לחוד (היו) [הוי] מועד לאדם להחמיר, וגם ברב פפא לא מצינו שידמה מועד לאדם למועד לבהמה.

הואיל והועדו הבעלים וכו'. כל אלו התקנות [האוקימתות] הנזכרות בגמרא דף מ"א [ע"א] ורבינו לא היה גורס [כגירסת] המפרשים בניחותא, וכמו שכתב הרב המגיד ז"ל, אלא דעדיין קשה, למה השמיט ההיא דרב אחא בריה דרב איקא, כגון שהוזמו זוממי זוממין, ולא אתותב דהא אף אי ליעודי גברא, כגון דאמרי כל אימת דקטיל תוריה גביה הוא קאי, אם לא שנאמר דמשום דלא שכיחא כולי האי לא חשיב לבארו מאחר שביאר אינך.

ואע"פ שהכופר כפרה וכו'. הרב המגיד ז"ל, הביא דברי התוס', דסבירא להו דהבעיא היא על יורשי הניזק, דאילו לבית דין אם לא רצה לשלם פשיטא שממשכנין, ונראה שזה דעת רבינו ע"כ וקשה דרבינו לא ביאר דבר זה דממשכנין סתם שכתב סתמו בפירוש דאבית דין קאי, ואפשר שכוונתו דבעיקר הבעיא פסק לקולא, כיון דלא איפשיטא, ולכך נתכוון רבינו לכתוב ממשכנין, דהיינו מי שדינו למשכן שהם בית דין דווקא, ולא יורשי הניזק, ועיין להרב לח"מ ז"ל שפירש כוונת רבינו בין אבית דין בין אניזק כיון דבמקום גזבר קאי ולחומרא.

כל אחד מהם משלם כופר וכו'. כתב רש"ל ז"ל דכיון דכופרא כפרה הוי ליה ספק איסורא, והולכין בספיקו להחמיר ע"כ, והכי נמי דברי הרב המגיד זל"ה עיי"ש. ומלבד זה מתוך צדדי הבעיא משמע דבעי משכוני, חד כיון דלחבריה הוא דבעי מיתבא ליה, ואידך דהוא לא חטא, ממוניה הוא דמזיק וכו', וצד שלא בעי משכוני אינו אלא חד צד כיון דכפרה הוא כחטאת ואשם דמי.

אינו נסקל שנאמר וכו'. כתב הראב"ד זלה"ה, ואם בפני בי"ד הרג נהרג משום ובערת הרע מקרבך, וכתב עליו הרב המגיד ז"ל דיש לחלק דהאי קרא דובערת לא כתוב אלא באדם ע"כ, ולא ידעתי מי הכריחו לזה לצדד במחלוקת בין רבינו והראב"ד ז"ל, ואמאי לא נימא דרבינו גם כן מודה דאם השור שהוא טריפה הרג בפני בית דין נהרג משום ובערת הרע [מקרבך], וכמו שפסק רבינו פרק ב' דהלכות רוצח דין ט', שהוא המימרא של רבא בסנהדרין דף ע"ח, [ע"א] ואי משום דקרא לא כתיב אלא באדם כדברי הרב המגיד, הא לא מכרעא, חדא, דסתמא כתיב, ועוד דזיל בתר טעמא.

המשסה כלב חבירו וכו'. עיין מה שכתבתי בזה לעיל פרק ו' דין ה'.

אבל שור שהיה וכו'. במה שיש לדקדק בזה, עיין מה שכתבתי פרק ד' דחובל ומזיק [הלכה ו'] ופרק ד' דרוצח [הלכה א'].

היה מועד ליפול וכו'. עיין מה שכתב הרב המגיד ז"ל, ופירש מועד שעשה כן שלש פעמים וכו', נראה שבא לאפוקי ממה שכתבו התוס' דף מ"ד [ע"א] בד"ה ה"נ במתחכך וכו', דמועד דהכא ודלקמן לאו דווקא מועד בג' פעמים וכו'. אך מה שכתב ז"ל וכן מתברר בפרק הפרה לא מצאתי ברור זה שם, וכבר פירשה הרב לחם משנה ז"ל.

ואפילו נכנס לתבוע שכרו וכו'. הקושי מבואר דלמה לא חילק בין שכיח במתא לשכיח בביתא דבעל הבית בשכיח ולא שכיח, וכבר תמה הרב המגיד ז"ל על זה, ולענ"ד שרבינו נתקשה בדברי הגמרא דף ל"ג [ע"א], דכי מתרץ לא צריכא בגברא דשכיח ולא שכיח וקרי אבבא ואמר להו אין, מר סבר עול, תא משמע, ומר סבר אין, קום אדוכתיך משמע, וכו', דכיון דמוקי לה בשכיח ולא שכיח, למאי איצטריך תו לאוקמי בקרי אבבא וכו', הלא עיקר קושיתו היתה אי דשכיח במתא מאי טעמא דאחרים, אי דשכיח בביתא מאי טעמא [דת"ק], וכדמתרץ דמחלוקתם תלוי בגברא דשכיח ולא שכיח, הרי נפשט ספיקו, עוד ז"ל דקדק דכי מיתנייא כמאן דאמר אין קום אדוכתיך משמע וכו', אמאי לא הזכיר הא דשכיח ולא שכיח, ולא סבירא ליה לרבינו כדברי התוס' ז"ל, שכתבו דעל כרחך בשכיח ולא שכיח הוא, דאי בשכיח זה לא היה קורא נכנס ברשות, דפשיטא דקום אדוכתיך משמע, ע"כ. ורבינו דהא לא מכרעא דאפילו אם נפרש הברייתא בין בשכיח בין בלא שכיח, כיון דקרי אבבא ואמר לו [אין] דקום אדוכתיך משמע, כיון שבעל הבית הוא והשיבו הרי נכנס ברשות, אלא שבעל הבית פטור משום דאמר לו קום אדוכתיך, ומכח [כל] זה סבירא ליה לרבינו דהא דמתרץ תלמודא לא צריכא בשכיח ולא שכיח לאו דווקא הוא, דעיקר התירוץ הוא בדקרי אבבא וכו', דכיון שקרא לו והשיבו הוי ליה נכנס ברשות, ואפילו הכי פטור דקום אדוכתיך משמע, ומינה דאם נכנס סתם הוי ליה ברשות, הבעלים פטורים, ודייק נמי דלא מסיים בגמרא שמע מינה כמו שאיתא במקומות אחרים, לרמוז דלא נדייק הא בלא (הא) [קרא] אבבא הבעלים חייבים דליתא כאמור, ולכך רבינו העתיק עיקר הדין בסתם כדברי הברייתא הראשונה, ופסק כתנא קמא, ושוב בא לקרי אבבא וכו', יכול שההיא הברייתא האחרת דמתניא סתמא, ויש שיטות אחרות בזה דהרי"ף השמיט הברייתא כולה, וכתב עליו הרא"ש ז"ל דסבירא ליה דנשתנו הזמנים, ורש"ל ז"ל הסביר ופירש דברי רבינו גם כן על דרך זה, והדוחק מבואר דדרכו של רבינו להעתיק מה שאיתא בגמרא, גם הרב בית חדש והפרישה עמדו בזה, ולענ"ד [כתבתי זה].

נראה לי וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו, וביאור דבריו עיין להרב לח"מ ז"ל, ודברי רבינו מבוארים.