מפי השמועה למדו וכו'. לא נתמעט אדם אלא ממיתה, אבל אם הוזק חייב בעל הבור, כמו שכתב פרק י"ב דין ט"ז, ושור וחמור לאו דווקא דהוא הדין לכל בהמה וחיה ועוף כמו שכתב ריש פרק י"ב.

נתקל בקרקע ונחבט וכו'. עיין להרב לח"מ והדרישה ז"ל חו"מ סי' תי"א מה שדקדקו בזה.

והרביץ גללים וכו'. מימרא דרבא דף מ"ח [ע"א] ואוקמתא דרב פפא וכו', ופירש רש"י [בד"ה] ונטנפו כליו, לאחר מיכן וכו', משמע דאם בשעה שהטיל הגללים [טינף] הכלים ישתנה הדין, דלא הוי דומיא דבור דאחר שכרה נפל ועיי"ש וצ"ע.

המניח את הכד ברה"ר וכו'. דברי רבינו ישרים נכונים על פי הסוגיא דריש פרק המניח, אמנם הרי"ף ז"ל והרא"ש זלה"ה לא פירשוה כן, וכבר תמה הרב בית חדש ז"ל על הרא"ש בחו"מ סי' תי"ב. ועיין עוד להרש"ל ז"ל.

בין הפקיר בין לא הפקיר וכו'. משום דדין הפקר לא נאמר אלא בבור ונפילת בעל חי כמו שכתב בריש פרק י"ב.

הקדרים והזגגים וכיוצא בהן וכו'. עיין מה שכתב הרב המגיד דשיטת רבינו כשיטת הרי"ף ז"ל ורש"י ז"ל וכו', כלומר ודלא כהרא"ש ז"ל, והרב לח"מ ז"ל האריך בזה עיין עליו, וגם בדרישה ופרישה ז"ל חו"מ סי' תי"ג כתב לדברי רבינו הרב לחם משנה ואין להאריך.

כמו שביארנו הוא לעיל דין ד', ולשון הירושלמי שם קשה להבין שכתוב שם השופך מים וכו', רב הונא אמר שנחבט בקרקע, אבל נתלכלכו כליו חייב, רב אמר אפילו נתלכלכו כליו פטור וכו', וקשה דמאי אבל דקאמר, הא מתניתין בחיובא, ותו דרב דקאמר אפילו נתלכלכו כליו פטור, מלבד דהוי היפך מה שאיתא בתלמוד שלנו, אכתי קשה דבמאי מוקים לה למתניתין, אי בכלים איהו (פטור) [פוטר], אי בקרקע איהו סבירא ליה להבלו ולא לחבטו וכעת צ"ע.

נבלעו המים בארץ וכו'. הראב"ד ז"ל כתב דזהו הנעשית טיט, וזהו כרפשא שאמרו בגמרא, וגירסת רבינו מי סברת דתמו מיא, לא, דלא תמו מיא, ותרתי בדלא תמו מיא למה לי, וכו' ע"כ. ולא ידעתי מי הכריחו לשבש הגירסא, כיון דאפשר לפרש נמי דלא תמו מיא דהיינו רפש וטיט כפירוש רש"י ז"ל, ואעיקרא דמלתא נראה, שאין לפרש דברי רבינו שכתב, נבלעו המים שכוונתו שנעשו רפש וטיט, דא"כ אלמה כתב ונשארה הארץ חלקה, הרי אם היא רפש וטיט איך תהיה חלקה, ותו קשה דאם איתא [למה] לא כללה רבינו בחלוקה ראשונה, ולימא, השופך מים ברשות הרבים בין נבלע בין לא נבלע, ולמאי איצטריך להפריד החלוקות, אלא ודאי נראה דהך דנבלעו הוי כפשטא שנבלעו ממש, ואין בהם אלא הלחלוחית בשטח הארץ, דמינה נשמע דבתחלה איירי כשהמים הם בעין בין נעשו טיט בין לא נעשו, דאז שייך שפיר טינוף הכלים, משא"כ כשנבלעו ממש דאז אין שייך (אלא) [אלו] החלוקה של השופך ברה"ר, ומה מאוד נעמו לחכי דברי התוס' ז"ל שכתבו, דכי קאמר תלמודא לא בדתמו מיא הכוונה דבתמו נמי איירי עיי"ש, דבהכי אתי שפיר מאי דפריך תרתי למה לי, כלומר ההיא דנשברה כדו ברשות הרבים דבשתיהם קתני סתמא דהיינו בכל גווני, וקרוב לשמוע דגם רבינו סבור כן כדבר האמור:

ואם קדם אדם וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל ופסק כרב, דאמר התם כל הקודם בהם זכה בין בגופן בין בשבחן, ותמה הרב כסף משנה ז"ל דלמה השמיט רבינו ההיא דאין מורין כן שאמר(נו) שם, ויש לומר דההיא דחויא בעלמא הוא ע"כ. והקשה [הרב לח"מ], דא"כ במאי פליגי, ותירץ הרב לחם משנה ז"ל דרבינו ס"ל כפירוש רש"י זלה"ה אמתניתין שפירש דרבן שמעון בן גמליאל שמעיה לתנא קמא דלא קניס אלא שבחה אבל גופה לא, ואתא רשב"ג למימר דגוף נמי כל הקדם בו זכה ע"כ, וקיימא לן כל מקום ששנה רשב"ג במשנתנו הלכה כמותו וכו' ע"כ. וקשה טובא דבשלהי [בבא] מציעא, אמר אביי רב יהודה ורשב"ג ורבי שמעון כולהו סבירא להו כל מקום שנתנו חכמים רשות והזיק פטור, והוי ליה שיטה ואין הלכה [כשיטה], כמו שכתב הרא"ש שם, אם לא שנאמר דאף דפטור אם הזיק מכל מקום בהא דקנסו חכמים דכל הקודם זכה קיימא לן כותיה, על דרך שכתב הרב המגיד שם דין ט"ו יש לכל אדם וכו'.

ברגלי אדם ורגלי בהמה וכו'. בדפוס מגדל עוז מוסיף וברגלי בהמה.

אבל לא ללבנים וכו'. בדפוס מגדל עוז כתוב, לא לבנים וכן גירסתינו במשנה, וידוע דיש חילוק גדול בין גירסא זו לגירסא זו.

וכמה הזמן שלושים יום. כן הוא בגמרא להדיא, אמנם הטור חו"מ סי' תט"ז כתב סתם, נראה דסמך אסתם זמן בית דין שהוא שלשים יום, כמו שכתב שם סימן ט"ז וסימן ק"י, ויותר נראה לומר דל' יום שאמרו בגמרא, [היינו] למרבה, אמנם האמת הוא דהכל לפי ראית הבית דין, וכמו שכתב הרב ב"י בשם הרשב"א ז"ל.

ומה שסיים רבינו

מפני ששהה אותן, נראה שהוא לשון מיותר, אלא נראה שדקדק שתשלום ההיזק אינו מפני שעבר על דברי בית דין שזה מוטל עליהם, אלא מפני השהיה דווקא קאמר ודו"ק.

המצניע את הקוץ וכו'. לשון המשנה, ורבינו השמיט גדר שנפל, נראה שלא היתה גירסתו במשנה, וכן בפירוש המשנה, ונמשך אחריו הטור והרב בית יוסף סי' תט"ו, והא דמצניע את הקוץ וכו' היינו ברשות הרבים וכמו שכתב הרע"ב.

כדי שלא תעלם המחרישה וכו'. זו היא גירסת הירושלמי שהביאו התוס' ז"ל, אמנם גירסתינו כדי שלא תעכב המחרישה, ורבינו נמשך אחר גירסת הירושלמי מפני שלגירסתינו אין זה שבח לחסידים, כיון שהיו מכוונים להנאת עצמן.

ואין עושין חלל תחת רה"ר וכו'. הכנסת הגדולה חו"מ סי' תי"ז הביא מהרי"ט ז"ל, דדוקא תחת רשות הרבים, אבל בחצר ואפילו של שותפים שפיר דמי עיי"ש, ונראה דדבר פשוט הוא.

אין מוציאין זיזין וכו'. בפרק חזקת הבתים הביאו ההיא דרבי אמי דהוי ליה זיזי דהוו נפקי למבואה, ומסיק משום דבני מבואה מחלי גביה, ופירש רש"י, דמבוי כל בני החצרות מהלכין בו, גם הנימוקי יוסף פירש למבוי שאינו מפולש, ואע"פ שהוא מקום הלוך לכל בני החצירות, מכל מקום היו יכולין למחות כיון שהוא שלהם וכו', מחלי גביה שאמרו לו בפירוש דאל"כ וכו' ע"כ. ויש לגמגם על זה מההיא דרבי ינאי דהוי אילן [הנוטה] לרשות הרבים וכו', מעיקרא סבר ניחא ליה לבני רשות הרבים דיתבי בטוליה, כיון דחזא דקא מעכבי שדר קצייה, ואם איתא שמחלו לו בפירוש, היכי קאמר דמעיקרא סבר דניחא להו דיתבי בטוליה הרי מחלו בפירוש, ועוד דבני רשות הרבים כל העולם משמע, כמו שכתב הרשב"א ז"ל שם, ואיך שיהיה מבואר יוצא בהדיא, דרבי אמי במבוי [שאינו] מפולש קאמר, וכמו שכתב הנמוקי יוסף, וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שכתב שכל בני החצירות מהלכין בו, ואי הוה מפולש אף בני השוק הרבים נדונין בהילוך, ומכאן קשה להרב בית יוסף ז"ל שכתב בסי' תי"ז בשם ר"י דבמבוי שאינו מפולש דווקא קאמר ע"כ, משמע דהדבר מוכרח מצד עצמו דלכולי עלמא באינו מפולש דווקא קאמר ע"כ. גם הרב ב"ח ז"ל שם הזכירו בפשיטות עיין עליו, אך לא ידעתי למה השמיט רבינו כאן דין זה דמבוי דכי מחלי ליה שפיר דמי וצ"ע.

אילן שהוא נוטה לרה"ר וכו'. לשון המשנה סוף פרק לא יחפור אך בסוף פרק חזקת הבתים משמע שאינו [צריך] לקוץ עד שיעכבו עליו בני רשות הרבים דאם אינן מעכבים אפשר דניחא להו להנות מצל הענפים, כעובדא דרב ינאי כדקאמר התם, מעיקרא סבר ניחא להו לבני רשות הרבים דיתבי בטולא, כיון דחזא דקא מעכבי שדר קצייה, ולא ידעתי למה לא הזכירו רבינו.

מי שהיתה דרך הרבים עוברת וכו'. הלשון מגומגם, וצריך להגיה נטלה ונתן להם מן הצד, כלומר שנטלה לעצמו ומנע את הרבים מעבור בה ונתן להם דרך אחרת מן הצד וזכו בני רשות הרבים בשתיהם ועיין במגדל עוז ז"ל. ובתוס' יו"ט סוף פרק המוכר פירות: