בכל מקום ובכל זמן. כתב מרן הקדוש בסוף ערלה וכו' ואע"ג דבסוף פ"ק דקידושין אמרינן דפלוגתא דתנאי היא פסק כסתם משנה ובמנחות פ"י אמרינן דרבנן דבי רב אשי סברי חדש בחו"ל דאורייתא ע"כ. מה שהוצרך ז"ל להוסיף הא דרבנן דבי רב אשי וכו' כי היכי דלא תקשה ממ"ש הוא עצמו פ"ה מהל' סנהדרין ופ"ט מהל' רוצח דבתרי סדרי יש סדר למשנה והוי סתם ואח"כ מחלוקת ואין הלכה כסתם לכך הוסיף הך במנחות דכיון דרבנן דבי רב אשי פסקו כן דהוה מארי דתלמודא להכי פסק רבינו כסתם משנה ועיין להתוס' יו"ט פ"ט דסוטה.

בין בפני הבית וכו'. משנה וגמ' שם וראיתי בס' ידי אליהו ז"ל שנתעצם הרבה בדברי הרב קרבן אהרן פרשת אמור דף רמ"ח בביאור הגמ' על כן באתי להצילו מפי הארי ז"ל כי אהרן קרבנו מהודר ומקובל ולא כמו שחישב עליו החכם ידי אליהו וכתב עליו דברים זרים לשומען עיין עליו. הנה במנחות דף ס"ח תנן משקרב העומר הותר החדש מיד והרחוקים מותרים מחצות היום ואילך משחרב ביהמ"ק התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא יום הנף כולו אסור אמר רב יהודה והלא מן התורה הוא אסור שנאמר עד עצם היום הזה מפני מה הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן מפני שהן יודעין שאין בי"ד מתעצלין בו ע"כ במשנה והועתקה בתורת כהנים פרשת אמור. ובגמ' רב ושמואל דאמרי תרווייהו בזמן שביהמ"ק קיים עומר מתיר בזמן שאין ביהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר מאי טעמא תרי קראי כתיבי כתיב עד הביאכם וכתיב עד עצם היום הזה כאן בזמן שביהמ"ק קיים וכו' ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו אפילו בזמן שביהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר והכתיב עד הביאכם למצוה וכו' משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהא יום הנף כולו אסור מאי טעמא מהרה יבנה ביהמ"ק ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח השתא נמי ניכול ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר וכו' ואי ס"ד למצוה משום מצוה ליקום ולגזור אמר רב נחמן בר יצחק ריב"ז בשיטת רבי יהודה אמרה דאמר מן התורה אסור שנאמר עד עצם היום הזה עד עצומו של יום וקסבר עד ועד בכלל ומי סבר לה כוותיה והא מפלג פליג עליה דתנן משחרב ביהמ"ק וכו' ר' יהודה הוא דקטעי הוא סבר ריב"ז מדרבנן קאמר ולא היא מדאורייתא קאמר והא התקין קתני מאי התקין דרש והתקין וכו' ע"כ.

**והתוס'**ז"ל כתבו בד"ה בשיטת ר' יהודה אמרה וכו' מדוחק קושיא אחרת תירץ כן ר' נחמן דבסוף לולב הגזול דפריך התם מחצות היום ולהלן תשתרי וכו' ע"כ וכוונתן מבוארת דהרגישו דמי דחקו לר"נ ליכנס בזה הלחץ דר' יוחנן בן זכאי שהיה קודם לר' יהודה בשיטת ר' יהודה אמר להאי מילתא ודר"י טעה בדברי ריב"ז ועוד דוחק אחר עצום ורב דמדאורייתא אסור ומאי התקין דרש והתקין לזה כתבו ז"ל דמכח קושיא אחרת דאיתא פ' לולב הגזול הוכרח ר"נ לידחק בדבר זה ולתרץ נמי בעד ר' יוחנן וריש לקיש דס"ל בדברי הת"ק דלמצוה בעלמא הוא דלא אכלינן חדש עד אחר הקרבת העומר ומכיון שכן יש לנו שני דעות בסוגייא בביאור המשנה רב ושמואל ור' יוחנן וריש לקיש ע"פ פי' ר"נ וכן דעת הרב קרבן אהרן ז"ל ומ"ש שם ולדעתיה דר' יוחנן מה שהתקין ריב"ז הוא על דעתו דרבי יהודה וכו' ר"ל ע"פ פי' ר"נ כן הוא דאמר ריב"ז בשיטת רבי יהודה אמרה ונמצא דלרבי יוחנן כן הוא דעתו של ריב"ז אך רבי יוחנן גופיה ס"ל כת"ק לפי דעתו דאפילו בזמן שביהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר ואינו מפרש דברי הת"ק כדברי ריב"ז.

והרבידי אליהו כתב עליו וז"ל ומי גבר חכם יוכל להלום דברים אלו שר' יוחנן סבר יום הנף אסור מן התורה דעד עצם הוא עד ועד בכלל וזה דבר לא היה ולא נברא דבהדיא אמר רבי יוחנן דאפילו בזמן שביהמ"ק קיים האיר מזרח מתיר וכו' ע"כ הבין ז"ל בדברי הרב קרבן אהרן שמ"ש ולדעתיה דרבי יוחנן וכו' הכוונה שכן פוסק רבי יוחנן ולכך הקשה עליו דדבר זה לא היה ולא נברא אך אינו כן דכוונת הרב קרבן אהרן הוא כדבר האמור דלרבי יוחנן ריב"ז הכי ס"ל לא שר"י גופיה ס"ל הכי ומה שדחה הרב ידי אליהו פי' זה מכח הגהת רש"ל שהגיה ר' נחמן בר יצחק אמר במקום אמר ר"נ ב"י וכלומר דר"נ ב"י לא בא לתרץ בעד ר' יוחנן הרי תשובתו בצדו שכבר העיד שהרב חידושי הלכות חלק על רש"ל בהגהה זאת וסוף כל סוף גברא אגברא קרמית כיון שגירסת הרב קרבן אהרן היתה כן והרב חידושי הלכות ז"ל מסייעו מה מקום נשאר להקשות עליו מכ"ש וק"ו שהתוס' ז"ל מסייעין אותם ז"ל שכתבו דמדוחק קושיא אחרת תירץ ר"נ כן וכו' כלומר מלבד קושיא זו שמקשה תלמודא על רבי יוחנן. ומן האמור נתבאר דמה שהקשה עוד בס' ידי אליהו ז"ל במ"ש הרב קרבן אהרן ז"ל דעל דעתו דרבי יהודה התקין וכפי דעתו אמר שיהא יום הנף כולו אסור דלא ידע מאי קאמר אם רצה לומר דלדידיה לא ס"ל ותקין משום דחש לסברת רבי יהודה מי איכא מידי דאיהו סבר יום הנף מותר ותיקון איסור על דעת אחר ועוד דר' יוחנן בן זכאי קדם לר' יהודה וכו' ע"כ וכל זה גרם לו מפני שפי' דברי הרב קרבן אהרן דעל דעתיה דר"י דקאמר ר"ל שכן פסק הוא ההלכה ואינו כן אלא כוונתו מבוארת דלריב"ז הוא דקאמר הכי כלומר דלרבי יוחנן דעתו הוא דריב"ז נתכוון לדרבי יהודה כמ"ש להדיא בגמ' דריב"ז בשיטת ר' יהודה אמרה והרב קרבן אהרן ז"ל בא לבאר כוונת הגמרא בקיצור.

גםמה שנתעצם בס' הנ"ל למ"ש הרב קרבן אהרן ז"ל דלרב ושמואל למצוה אמרה תורה שבזמן שבית המקדש קיים ימתינו עד שיקרב העומר וכתב עליו דלא ידע אנה פנה דעת הגאון וכו' ע"כ זה גרם לו מפני שנתכוון להשיג עליו שאילו היה מפרש דבריו ע"פ האמת והיושר היה רואה שאין כאן תפיסה עליו דלמצוה דקאמר אין הכוונה כדברי רבי יוחנן וריש לקיש דביאור למצוה דקאמרי ר"ל דלא עבר הלאו וביארו הרב קרבן אהרן להדיא כשבא לפרש דבריהם לעיל אבל בדר"י ור"ל פשיטא ודאי דחיוב גמור הוא ומצוה דקאמר הרב כוונתו מצותו יתברך שהזהירנו מלאכול חדש בזמן שביהמ"ק קיים עד הקרבת העומר דוקא ולא חש לשנטעה בדבר כיון שהוא מבואר כשמש כדבר האמור ולא כמו שכתב עליו בס' ידי אליהו וז"ל ומה נעשה להרב הקדוש הזה דאגב ריהטיה ולרגל גודל מלאכתו לא עיין כל הצורך בסוגיא זו עכ"ל. באמת התפלל על חבירו והוא צריך לאותו דבר שאחרי המחילה הוא ניהו דלא שם לבו להצדיק הרב קרבן אהרן ע"פ הצדק כדבר האמור ומה שנראה לענ"ד מתוך דברי הרב קרבן אהרן ז"ל דלא היה לפניו הגמ' בשעה שכתב מ"ש אלא עיין כל הצורך בה וכתב הביאור בחכמתו הרמה ואמטו להכי מצא מקום הרב ידי אליהו לחלוק עליו אך האמת יורה דרכו כמבואר גם גמגם שם בדברי התוס' שהזכרנו והם ברורים כשמש אך אין להאשימו מפני שנמשך אחר עיונו ולפי דרכו נקיט ואזיל. שוב מצאתי להרמ"ך בכת"י שכתב עיין עליו הרי מבואר שגם הוא הבין דר' נחמן בר יצחק בא לתרץ בעד ר"י ור"ל כדברי התוס' ולעיקר השגתו הדבר מבואר דפסק כרבינא דבתרא טובא הוא כמ"ש מרן הקדוש וק"ל.

כלאי הכרם וכו'. יש מקום עיון בדברי רבינו אי ס"ל דמין אחד עם הגפן הוי דאורייתא ולקי עלה על האכילה מיהא דהא בדין זה לא הזכיר מלקות כי אם באכילה ובזריעה לא הזכירו וכן נראה ממ"ש כיצד מין ממיני תבואה וכו' דמשמע מין אחד לבדו עם הגפן או דילמא דבשני מינין קאמר ומאי דלא הזכיר מלקות כי אם באכילה משום דבעינן שיזרע שלשתן בבת אחת וכרבי יאשיה וכאן איירי שלא נזרעו בבת אחת וכן נראה ממ"ש או מיני ירקות שנזרעו דמשמע שהם יותר מאחת גם בפ"ה מהל' כלאים דין ה' כתב אסור לזרוע ירקות או תבואה בצד הגפנים או ליטע גפן בצד הירק או תבואה ואם עשה כן אע"פ שאינו לוקה הרי זה קדש וכו' ע"כ וגם לשון זה מסופק כנ"ל דמתחילה כתב ירקות דמשמע שהם יותר מאחת וסיים בצד הירק דמשמע ירק אחד והר"ן ז"ל בסוף פ"ק דקידושין הכריח מלשון זה דבחד מינא קאמר ומרן כ"מ הקשה עליו שם דאינו רואה מנין לו לומר כן בדברי רבינו. ותמיה לי מלתא דמלשון זה שכתב בפרקין יותר נוטין הדברים כדברי הר"ן ז"ל דבחד מינא קאמר וגדולה מזו שהוא עצמו כתב כן בב"י סי' רצ"ז למ"ש הטור דרבינו ס"ל דאפילו מין אחד עם הגפן אסור (שהוא כדברי הר"ן ז"ל) כתב עליו דהיינו מדכתב רבינו בפרקין מין ממיני תבואה או מיני ירקות דמשמע דבמין אחד מיירי ואע"פ שאפשר לדחות וכו' ממ"ש פ"ה דהל' כלאים אסור לזרוע וכו' משמע שפיר דאפילו במין אחד אסור בהנאה שהרי כתב שאסור ליטע הגפן בצד הירק או תבואה וירק לשון יחיד הוא וכן תבואה עכ"ל. מעתה יש לתמוה למה בפ"ה כתב על דברי הר"ן שהם כדברי בזוי דאינו רואה מנין לו לומר כן בדברי רבינו אכן האמת הוא ומבואר לכל מעיין שאין להכריח דבר זה מתוך דברי רבינו דיש לו פנים לכאן ולכאן כנ"ל.

אלאשאם נפרש דברי הטור והר"ן דאפילו בחד מינא קאמר וכן דעת התוס' בבכורות דף נ"ד יקשה עליו קושיא חזקה דמנא ליה לחלק בין זריעה לאכילה והנה דבדין זה לא חייב על הזריעה וגבי אכילה כתב אחרי זה והאוכל כזית מכלאי הכרם וכו' לוקה מן התורה ומנ"ל לחלק בהכי והרב לח"מ הניחו בצ"ע עיי"ש והרב ב"ח יו"ד סי' רצ"ז תירץ דהאי והאוכל קאי לעיקר הדין שכתב בריש פ"ה דהל' כלאים דהיינו בתרי מיני חיטה ושעורה וחרצן במפולת יד ולא קאי למה שסיים כאן עיי"ש וקשה טובא דא"כ הו"ל לרבינו לכתוב האוכל מכלאי הכרם וכו' דהוה משמע דהוי דין בפני עצמו השתא שכתב והאוכל בוי"ו הנוספת משמע דקאי אמה שסיים סוף דבר דברי רבינו סתומים וכן כתבו הרבה מן המפרשים עיין עליהם וצל"ע עד יבא מורה צדק.

כלומר פן תתרחק וכו'. הרב לח"מ ז"ל דקדק דלמה לא הביא רבינו דרשת התלמוד פן תקדש פן תוקד אש ולא תירץ כלום. ולענ"ד נראה הדבר פשוט דהכא לא קאי רבינו לדין השריפה אלא לדין הריחוק שאפילו זרען הגוי או עלו מאליהן וכו' נאסרו והיינו כמ"ש רש"י פרשת כי תצא שהוא מלשון ריחוק כמו אל תגע בי כי קדשתיך וכשבא רבינו לבאר דינן שהם בשריפה ביארו בפ"ה מהל' כלאים דין ז' מהך קרא גופיה שכתב שם אסור לזרוע ירקות וכו' ושורפין את שתיהם שנאמר פן תקדש וכו' הרי ששם דקאי לדין הכלאים וביאר שהם בשריפה הביא הדרשא דפן תוקד אש.

ספק ערלה וכו'. הרמ"ך בכת"י השיג על רבינו עיין עליו וכבר הזכיר הר"ן ז"ל השגה זאת והביאה מרן הקדוש והטריח עצמו ז"ל להליץ בעד רבינו עיין עליו ועיין עוד להרב לח"מ ז"ל ודע דבשתי נוסחאות כת"י קדמונים נמחק הוי"ו של וערלה וכתוב שם כיצד היה כרם ערלה וכו' וזה סיוע לדברי מרן ודו"ק.

חבית יין וכו'. ב"ב דף כ"ד ההוא חצבא דחמרא דאשתכח בפרדיסא דערלה שרייה רבינא לימא משום דסבר לה דרבי חנינא (דס"ל רוב וקרוב הולכים אחר הרוב) שאני התם דאי מגניב מינה אצנועי בגוה לא מצנעי והנ"מ חמרא אבל ענבי מצנעי ע"כ ומשמע דבין ס"ל דרבי חנינא בין שנאמר טעמא דגנבי וכו' חצבא דחמרא שריא אפילו בשתיה אלא דבענבי אי ס"ל הך טעמא אסירי ורבינו שפסק דיין אסור בשתיה ומותר בהנאה נראה דלא כמאן גם התוס' הקשו שם ד"ה ואצנועי בגוה וא"ת מ"מ יהא אסור משום יין נסך דרובא דעלמא נכרים נינהו וי"ל דרוב גנבי ישראל וכו' ע"כ ומוכרח שהם ז"ל הבינו דשרי דקאמר היינו אף בשתיה דאי ס"ל דלא שרי אלא בהנאה א"כ מאי מקשו דליתסר משום יין נסך סוף כל סוף הרי הוא אסור ואי על ההנאה קאמרי הכי הו"ל למימר דליתסר גם בהנאה כמו יין נסך ותו דאי מפרשי לה דלא שרי אלא בהנאה ובשתיה מיהא אסור מאי מקשו מיין נסך הרי מאותו טעם שאנו אוסרין ההנאה ומתירין השתיה אף דערלה אסורה גם בהנאה מאותו טעם עצמו נתיר ההנאה אף אי חיישינן ליין נסך דהיא היא משא"כ אם נאמר דשרי אף בשתיה קאמר אתי שפיר דליתסר משום יין נסך גם ראיתי להרא"ש שם שכתב דמאי דשרא רבינא היינו משום דאזלינן אחר הרוב וה"ה אפילו ענבי נמי שרי ע"כ. ולדידיה קשה לישנא דתלמודא דקאמר וה"מ חמרא אבל ענבי וכו' דכיון דרבינא גופיה לפי האמת ס"ל כרבי חנינא למה ליה לפרש דה"מ וכו' דמאי נפק"מ היה די שיאמר שאני התם וכו' לדחויי דאין להכריח מזה דרבינא שריה משום דס"ל כרבינא ובהגהות אשר"י שם כתב דהאידנא דרוב גנבי גוים נינהו מותר בהנאה ואסור בשתיה ע"כ וגם סברא זו אינה צודקת לדברי רבינו שאסר הענבים אפילו בהנאה ושם התירם הרב אם לא שנאמר דבענבים ס"ל לרבינו דכיון דדיינינן להו כדין ערלה משום דהוי קרוב גמור אמרינן כאן נמצאו וכאן היו וודאי דמכרם זה הם וכדאמרינן פ"ק דקדושין דף ל"ח כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו בארץ אסור ופי' הרמב"ן ז"ל משום דדרכם של גננים למכור על פתח גנותיהם וכו' עיי"ש ועיין עוד להרב לח"מ והט"ז יו"ד סי' רצ"ד ובס' מעיל שמואל בנימוקיו על רבינו כתב שמצא שתי נוסחאות מג"ע שכתוב בדברי רבינו גבי יין שמותר בשתיה ובהנאה.

כותי וישראל וכו'. סוף פ"ק דע"ז והרמ"ך בכת"י השיג על רבינו עיין עליו ודבריו קרובים לדברי הראב"ד ז"ל עיין עליו ועיין למרן ז"ל וכבר הארכתי בביאור דברי רבינו בחיבורי מעשה רקח פ"ו דהלכות שבת קחנו משם ויערב לך.

יראה לי וכו'. הרמ"ך ז"ל בכת"י השיג על רבינו עיין עליו וכבר נתבאר בדברי מרן בב"י יו"ד סי' רצ"ד.

כיצד פודין וכו'. הרמ"ך ז"ל בכת"י השיג על רבינו עיין עליו והנה רבינו בפי"א דהל' ברכות דין ט' הזכיר המצות שמברכין עליהם שהחיינו והוסיף על אותם שהוזכרו בגמ' ותוספתא שופר ומזוזה ומעקה ומרן הקדוש כתב שם דיליף להו מהני ע"כ. ולפ"ז גם בפדיון נטע רבעי יברך שהחיינו אלא שעדין קשה דכיון דרבינו בא לסדר נוסח ברכת פדיון נטע רבעי היה לו להוסיף גם השהחיינו וזה הוא הכח של הרמ"ך ז"ל אם לא שנאמר באופן אחר דזאת המצוה אינה דומה למצות אחרות שהזכיר שם שהם מצות שבהגיע זמנן אי אפשר לו לימלט מהם כלל דאריא הוא דרביע עליה לעשותם ולכך דין הוא שיברך שהחיינו משא"כ נטע רבעי שכדי לאוכלם או ליהנות מהם אמרה תורה שיפדם ויברך בשעת הפדיון ואם הוא לא ירצה לפדותן כלל אלא להניחם כמו שעשה בג' שנים ראשונים הרשות בידו ולכך לא חייבוהו לברך שהחיינו דאין לברך שהחיינו אלא על המצוה המוטלת עליו עכ"פ. ואין להקשות על זה מברכת הפירות וקונה בגד חדש וכו' שמברך שהחיינו אף שאינו מוכרח לעשותם דהתם שאני דמשום שמחה נגעו בה ואינה ברכת המצות וגם רבינו לא הזכירם בכלל אותם שהזכיר פי"א דהל' ברכות אלא סדרם בריש פ"י עיי"ש ואין להקשות על זה ממ"ש פ' כיצד מברכין (ברכות דף ל"ז) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו ופירש"י ישראל שלא הקריב מנחה זה ימים רבים והתוס' פירשו דקאי אכהן המקריב במשמרתו ורבינו פ"ז דתמידים ומוספים דין י"ח פסק דכל המקריב מנחה מן החדש תחלה מברך שהחיינו גם לזו י"ל דכבר נתחייב להביא מנחה זו וע"כ יברך שהחיינו ואף אם היא נדבה כבר נתחייב ע"י נדרו ועוד מטעם חדש ודו"ק.

אחר שאוסף וכו'. משמע דדוקא אחר שנתלשו אבל בעודם במחובר לא מהני ומרן ז"ל כתב ומיהו נראה שאפשר לפדותן במחובר לקרקע והוא שיתנה שלא יחול הפדיון עד שיתלשו מן הקרקע ע"כ ובב"י יו"ד סי' רצ"ד הביא ראיות לדבריו עיי"ש אלא דקשה לכאורה דרבינו פ"ט דמעשר שני דין ב' פסק דאין פודין נטע רבעי במחובר לקרקע ובדין ו' פסק כיצד פודין נטע רבעי מניח את הסל ע"פ ג' ואומר כמה אדם רוצה וכו' ואומר כל הנלקט מזה מחולל על המעות האלו וכו' הרי שהתיר לפדות במחובר דהא כל הנלקט משמע שעדין לא נלקט. וי"ל דמ"ש שאין פודין אותו במחובר ר"ל מתחילתו אבל אם בתחילה מחלל על התלושין כדינו ועליהן מחשב על המחוברין ומתנה כל הנלקט מזה וכו' שפיר דמי אלא שהרב ב"י שם הביא ראיות לדבריו ומשמע דר"ל דאפילו בתחילת התנאי קודם שיתלש לגמרי שפיר דמי על ידי תנאי זה.

ואפילו לא נשאר. עיין מה שהקשה מרן לדברי הראב"ד והניחו בצ"ע. היה נראה דאף דמעשר שני אקרי קדש לא שהתורה עצמה קראתו קדש אלא דבסיפור הענין היה המביא אומר בערתי הקדש והרב לח"מ תירץ דבההוא קרא דבערתי ליכא לאו ובקרא דאיכא הלאו דהיינו לא תוכל לא כתיב קודש עיי"ש.

הטבל והחדש וכו'. חולין דף ק"כ וס"ל לרבינו דקראי אסמכתא בעלמא והרמ"ך ז"ל בכת"י השיג על רבינו עיין עליו וכבר כתב מרן הקדוש דקראי אסמכתא נינהו אך מ"ש הרמ"ך ז"ל דלמה ילקה על יין של כלאי הכרם וגם הרב לח"מ ז"ל נתעורר בזה ע"כ. צ"ל דרבינו ס"ל דכלאי הכרם וערלה שוין הם גם בפט"ו דין י"ד כתב דמצטרפין זה עם זה משמע דדינן שוה עיין עליו.