לפיכך אם ראה עכו"ם וכו'. פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ו:)

במה דברים אמורים בכותי אבל מוסרים ואפיקורוסים מישראל וכו'. הקשה הרב לח"מ ז"ל דאם רבינו פסק כמ"ד אוכל נבילות להכעיס מומר הוא ואף על פי שלא הזכירו כאן סמך אמ"ש פי"א מהלכות עדות וכו' ונראה ודאי דאישטמיתיה להרב מ"ש רבינו בהלכות גזילה פי"א דכשהוא להכעיס קראו ז"ל אפיקורוס גמור יעו"ש אף דבאמת לפי מ"ש שם רבינו גופיה נמי פליג מדידיה אדידיה מהלכות עדות להלכות גזילה יעו"ש עוד כתב הרב לח"מ וז"ל אלא דאכתי קשה שכתב רבינו בהלכות תשובה שנים הם המומרים וכו' וסיים במומר הראשון והוא שיעשה להכעיס דאיך כתב כן הא אפילו למ"ד מומר להכעיס מומר הוא לא קאמר אלא אפי' מומר להכעיס דכ"ש לתיאבון דהוי מומר א"כ איך כתב והוא שיעשה להכעיס הא לתיאבון נמי מומר הוא וצ"ע ע"כ ואי מהא לא קשיא דאף למ"ד מומר לתיאבון מומר הוי מודה הוא לדרשא דאני שונה לכל אבידת אחיך לרבות את המומר וכבר פסקו רבינו פי"א דהלכות גזילה וא"כ ממילא דאינו בכלל מורידין ולא מעלין כי קושיית הש"ס ויש לפרש כן מכמה טעמי חדא דאין סברא להחמיר כל כך באוכל להכעיס כאוכל לתיאבון ותו דלית לן לאפושי פלוגתא בעיקר דרשא דאני שונה וכו' דמשמע מהש"ס דליכא מאן דפליג יעו"ש ואי קשייא במ"ש רבינו עיין להרב ז"ל שם ולהר"ח אבולעפיה בפ' זה ועיין במ"ש שם בס"ד ודברים אלו צ"ע רב:

ואם היה מתיירא. עיין למרן ז"ל. אלא דקצת קשה במ"ש רבינו אבל בחינם אסור דאם הוא מתיירא שמא יזיק לו או יהרגנו למה לא יהא מותר ונראה דפשוט הוא דשרי והיראה שהזכיר ז"ל בחלוקא זו היינו בדליכא חשש סכנה ודו"ק:

הואיל ואתה מצווה להחיותו. סוף ע"ז דף ס"ה:

ואין שכונה פחות משלשה. שם דף כ"א:

אף במקום וכו'. משנה וגמרא שם ותפס לשון המשנה דליכא למיחש דנימא הלכה כר' מאיר שהרי פסק בסמוך כר' יהודה וכ"כ מרן ז"ל ועיין בשו"ת מהר"ל בן חביב סימן ע"ח:

ואין מוכרים להם פירות ותבואה וכו' אבל מוכר הוא משיקוץ. פ"ק דע"ז דף י"ט ואין מוכרים להם במחובר לקרקע אבל מוכר הוא משיקצץ רבי יהודה אומר מוכר הוא על מנת לקוץ ע"כ ומרן ז"ל הביא לשון הרא"ש במה שתמה על הרי"ף ומ"ש והיה נראה וכו' משמע שבא לתרץ בעד הרי"ף ז"ל למה הביא הך בעיא דמשמע דס"ל דהלכה כר"י וכן נראה לכאורה מדברי הרא"ש במקורם שהרי בתחילה כתב דעתו דהלכה כר' מאיר דסתם מתניתין כוותיה ואח"ז כתב ותמיה לי על הרב אלפסי ז"ל וכו' משמע דבא להליץ גם לדעת הר"יף דפסק כר"י ומינה נמי לדעת הרמב"ם דפסק כן ואם כן קשה טובא שהרי הרי"ף ז"ל פסק כר"מ להדיא וכתב דהיינו טעמא משום דסתם מתניתין כוותיה א"כ דברי הרא"ש ז"ל ההיכא קיימי אי לדעת הרי"ף הרי פסק כר"מ ואי לפי סברתו גופיה הרי גם פסק כר"מ ודוחק לומר דמייתי זה לדעת הרמב"ם ז"ל וכדמשמע ממ"ש והרמב"ם פסק וכו' דאכתי תקשה מאי פריך להרי"ף כדאמרן ואם נאמר דהרא"ש לא היה גורס בדברי הרי"ף הך פסקא להדיא אתי שפיר שתירץ כן לדעתו וכדמוכח מפשט דבריו אמנם מצינן לפרושי נמי דכוונתו לומר כיון דהרי"ף פסק להדיא כר"מ א"כ אמאי הביא הבעיא שהיא לדעת ר"י וא"כ צריך לומר דמ"ש והיה נראה וכו' היינו שחוזר בו ממה שפסק כר"מ ודעתו לפסוק כר"י ונטה לדעת הרמב"ם ז"ל וכלומר דקושיית הרי"ף במקומה עומדת וזה דוחק שוב ראיתי להרב ב"י יו"ד סימן קנ"א שנראה להדיא שהוא לא היה גורס בדברי הרי"ף הלכה כר"מ שהרי תמה על הטור שכתב שהרי"ף אסר אלא א"כ קצץ והטור כתב דמסקנת הרא"ש כהרמב"ם ז"ל כאמור ובעיא דבהמה על מנת לשחוט פסקה רבינו פכ"ז מהלכות שבת עיי"ש:

ואסור ליתן להם מתנות חינם וכו' שנאמר לגר אשר בשעריך וכו'. מדברי רבינו משמע דליכא שום פסוק למילף איסור מתנת חנם [ל]כותי אלא מקרא דלגר אשר בשעריך וקשה דבגמ' דף כ' מוקמינן לקרא דלא תחנם לחניית קרקע ולנתינת חן ולמתנות חינם ומייתי נמי ברייתא דקתני להדיא הכי ואי ס"ל לרבינו דאיסור מתנת חינם נפקא לן מהך קרא דוקא א"כ הך ברייתא אמאן תרמיה אי לר' מאיר הא איהו ס"ל דמתנת חינם שריא אי לר' יהודה איהו לא דריש לה מהך קרא אלא מקרא דלגר אשר בשעריך ואם נאמר דדריש נמי מהך קרא דלא תחנם איסור מתנת חינם א"כ קשה דכיון דאית לן קרא דלגר אשר בשעריך למאי איצטריך קרא דלא תחנם והתוספות ז"ל הקשו כן לר"י ותירצו דלא תחנם איצטריך ללאו והך דהכא איצטריך לעשה א"נ איכא למימר דהאי דהכא איצטריך לגלות על נתינה דגר שהיא נתינה ממש ולא נתינה בדמים ע"כ והשתא כתירוץ ראשון נראה דאין לומר לדעת רבינו שהרי לא מנהו בעשין ול"ת כלל יעו"ש וגם תירוץ שני אינו נראה דעיקר הדרשה היא מקרא דלא תחנם ורבינו הביא אידך וי"ל דרבינו ס"ל כתירוץ שני ומ"ש לגר בשעריך היינו משום דשמעינן מיניה תרתי וכיון דלפי האמת גם מהך קרא שמעינן לאסור מתנת חינם כתב כן כדי להשמיענו דין הגר ודין הנכרי ודו"ק:

מפרנסין וכו'. בברייתא דהניזקין דף ס"א קתני ומבקרין חולי גוים וכו' וקוברין מתי גוים וכו' ורבינו השמיטם ואפשר דלא הוה גריס להו. שוב ראיתי להרי"ף והרא"ש ז"ל שהזכירום והר"ן ז"ל הביא משם התוספתא דקתני מספידין מתי גוים ומנחמין אבליהם מפני דרכי שלום ושם בירושלמי נמי קתני מעמידין גבאי גוים וגבאי ישראל וגובין משל גוים ומשל ישראל ומפרנסין עניי גוים ועניי ישראל ומבקרין חולי גוים וחולי ישראל וקוברין מתי גוים ומתי ישראל ומנחמין אבלי גוים ואבלי ישראל ומכבסין כלי גוים וכלי ישראל מפני דרכי שלום ע"כ ועיין לרבינו פ"ז דמתנות עניים:

אבל בזמן שיד ישראל תקיפה אסור לנו להניח עובד עכו"ם בינינו ואפי' יושב ישיבת עראי וכו'. הקשה הראב"ד ז"ל דפסוק זה בז' אומות הוא ואפילו לדבריו ישיבה כתיב בהו ולא העברה ע"כ ובסה"מ לא תעשה מ"ח כתב רבינו שלא לכרות ברית לז' עממים שנאמר לא תכרות להם ברית ובמצוה נ"א כתב שלא להושיב עכו"ם בארצינו שנאמר לא ישבו בארצך ע"כ ומשמע דס"ל דלא ישבו בארצך היינו בכל האומות משא"כ בכריתת ברית וא"כ קשה דלמה לא השיגו בתחילת הפרק לעיל ועיין להר"ח אבולעפיה נר"ו ומה שהשיג מלא ישבו בארצך רבינו ס"ל דכיון דטעמא משום פן יחטיאו לא שנא ודלא כהתוס' בהא ומה שהשיג דישיבה כתיב בהו ולא העברה י"ל דרבינו דקדק בדבריו שכתב או עובר ממקום למקום בסחורה הרי שלא אסר סתם העברה אלא בסחורה דוקא וכיוצא דאיכא למיחש לישיבה דאפשר וקרוב הדבר הרבה שיתעכב קצת על כרחו מפני סחורתו:

ואין מקבלים גר תושב וכו'. בערכין דף כ"ט והראב"ד ז"ל השיג על רבינו ועיין למרן ז"ל: