אין הולכים בחוקות הגוים וכו'. כל זה מבואר בפסוקים ובספרי ותוספתא דשבת:

לא ילבש מלבוש המיוחד להם. כתב מוהר"י קולון סי' פ"ח וז"ל ועוד היום מסורת בידינו להקפיד על לבישת האדום לבני עמינו ע"כ ובזמנינו לא ראינו מקפידים על זה כלל אם לא משום צניעות וכיוצא ועיין למרן ז"ל:

ולא יגלח השער וכו'. בבא קמא דף פ"ג וסוטה דף מ"ט:

ולא יבנה מקומות וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו ומרן ז"ל הליץ דכוונת רבינו שלא יבנה מקומות בתבנית אותם היכלות:

וכל העושה אחת מאלו וכיוצא בהם לוקה. הקשה מרן ז"ל והא הוי לאו שבכללות ותירץ דכיון דכולם משם אחד והם נכללים בלאו אחד לא מקרי לאו שבכללות וכו' ע"כ ואין לומר דכיון דרבינו כתב ג' דברים דהיינו מלבוש שיער ובנין כל חד נפיק מחד קרא ולא הוי לאו שבכללות דלהכי כתב ג' קראי שכל אחד כולל כל הדברים לענין ההתראה וחילקם ללקות על כל אחד דאי אפשר לומר כן חדא דהרי כתב רבינו דעל כיוצא באלו נמי לוקה ותו דמה נאמר באותם שהזכיר רבינו לקמן דליכא אלא חד קרא אלא ע"כ כמ"ש מרן:

כותי שהיה מסתפר וכו'. פרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כ"ט) וכותי המסתפר מישראל כיון שהגיע לבלוריתו שומט את ידו וכו' ופירש רש"י בלוריתו שהוא מגדל לע"ז שומט וכו' כדי שלא יהא מתקנה:

ישראל שהיה קרוב למלכות. בב"ק דף פ"ג וסוטה דף מ"ט ומה שכתב מרן א"נ שהתורה לא פרטה דבר אלא אמרה וכו' ע"כ וכן נלמד מדברי התוספות שם:

כיצד הוא הנחש וכו'. סנהדרין ס"ה וס"ו:

וכן אלו שאומרים שחוט וכו'. בשבת דף ס"ז:

וכן המשים סימנים לעצמו אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני ואם לא יארע לי לא אעשה כאליעזר עבד אברהם וכו'. והראב"ד ז"ל כתב דשם לא נאמר לענין איסור אלא ה"ק אינו ראוי לסמוך ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו וכו' ע"כ פרק גיד הנשה (חולין דף צ"ה) רב הוה קאזיל לבי רב חנן חתניה חזי מברא דקאתי לאפיה אמר מברא קאתי לאפאי יומא טבא לגו אזל קם אבבא אודיק בבזעא דדשא חזא חיותא (פי' בשר) דתליא טרף אבבא נפוק כו"ע לאפיה אתא טבחי נמי לא עלים רב עיניה מיניה א"ל איכו השתא ספיתו להו איסורא לבני ברת לא אכל רב מההוא בשרא מ"ט אי משום אעלומי הא לאו אעלים אלא דנחש והאמר רב כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש אלא סעודת הרשות הואי ורב לא מתהני מסעודת הרשות ע"כ ולכאורה קשה על הראב"ד ז"ל שכתב דלאו לענין איסור איתמר דפשטא דהך סוגיא משמע דלענין איסור קאמר דפריך אלא משום נחש ועל זה לא אכל והא כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכו' אינו נחש כלומר דאם הוא כאליעזר עבד אברהם הרי הוא נחש גמור ואסור והיכי שרי ליה לרב לנחש בזה והרי הוא דומה לאליעזר עבד אברהם שסמך על הדבר ההוא וכן עשה רב (שהרי לא אכל מהבשר וכו') והרב לח"מ לא תירץ כלום יעוין עליו ואני בעניי אומר דאדרבא כוונת הש"ס יותר פשוטה כדברי הראב"ד ז"ל וכוונת הש"ס דליכא איסור כלל בזה ולהכי סמיך זה על זה הנחש כיון שהוא מותר לגמרי ופריך והא כל נחש שאינו וכו' אינו נחש כלומר לסמוך עליו שיהיה בו איזה תועלת א"כ לאיזה ענין היה סומך רב על זה הנחש דהא הוא לא פירש דבריו בדרך תנאי אם תבא המברא לאפאי יהיה כך ואם לאו לא יהיה כמו שעשו אליעזר ויונתן אלא כיון שראה מברא דאתי לאפיה אמר כן בדרך בשורה טובה ומ"מ לא נפק"מ מזה לעשות מעשה שלא לאכול מהבשר כל עוד שלא התנה כך להדיא והוא פעל ועשה ללא דבר ולרבינו צ"ל דס"ל דלענין איסור קאמר דאם לא כן מאי נפק"מ מזה ותו דהתורה אסרה בסתם ומאן פלג ולקושייא שניה עיין להתוספות ז"ל:

מי שאמר דירה זו וכו'. חולין דף צ"ה תניא ר' שמעון בן אלעזר אומר בית תינוק ואשה אף על פי שאין נחש יש סימן ופירש רש"י תינוק היינו בן שנולד לו וכו' ועיין למרן ז"ל בביאור דברי רבינו:

כל אלו וכיוצא בהם מותר. מה שהשיג הראב"ד על רבינו נמשך לפי דעתו במ"ש לעיל מההיא דאליעזר וכו'. ורבינו ס"ל דלענין איסור הוא וכמ"ש לעיל:

איזהו קוסם וכו'. כל זה מבואר בספרי ובסנהדרין דף ס"ה:

איזהו מעונן וכו'. שם ועיין למרן ז"ל:

ומדמה וכו'. ובשביל זה נתחייב ופשוט:

מי שנשכו נחש וכו'. פרק חלק (סנהדרין דף ק"א) ובירושלמי פרק שמונה שרצים. ובסה"מ כתב רבינו וז"ל ולשון ספרי וחובר חבר אחד חובר את העקרב כלומר מי שיאמר עליהם דברים וכו' או יאמר על מקום נשיכתם כדי שינוח הכאב וכו' ותירץ הרב בעל מעיל שמואל דהתם דאורייתא אסור ורבנן התירו לו כדי שלא תטרף דעתו ע"כ ואין צורך לזה הלחץ דהתם איירי שמחבר העקרבים או הנחשים כדי שעי"ז תנוח הכאב שזו היא סגולתן דהא אקרא דוחובר חבר קאי נמצא שעושה מעשה של החיבור אמנם כאן לא יש כי אם דיבור בעלמא כמ"ש אחר זה ומשו"ה הותר להדיא וק"ל:

ואפילו בשבת. פי' ואפילו בשבת דאסור להרבות בשיחה בטילה אפילו הכי שרי כדי שלא תטרף דעתו מרן ז"ל:

הלוחש על המכה וכו'. מרן ז"ל הקשה על רבינו דהיכי פסק כרב ורבי חנינא נגד ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי פרק חלק (סנהדרין דף ק"א) ועוד דבתוספתא דסנהדרין פי"ב מוקי לה ברוקק ועוד דבירושלמי פ' חלק משמע דלכו"ע בעינן רוקק וצ"ע ע"כ ונראה להליץ בעד רבינו דפשיטא דאף בלא רקיקה איירי רבינו דהא בקורא על התינוק ומניח ס"ת או תפילין וכו' לא שייך רוקק ואפ"ה מחייב וכללם בסוג אחד ואין מקום לומר אלא דפסק כרב ור' חנינא דס"ל דפליגי אר' יוחנן כמ"ש מרן ומה שאפשר ליישב על מה שהקשה מרן ז"ל דאמאי פסק כרב ורבי חנינא נגד ר"י וריב"ל מצינן לתרוצי דהא לא קשיא חדא דההיא דשבועות יש לדחות דמאי דאמר הא אתמר עלה וכו' לא נחית תלמודא אלא לתרוצי מילתיה דריב"ל דנקט לשון איסור לחוד ואי אפשר לתרץ אלא כסברת ר"י דקאמר ברוקק דאי לרב ורבי חנינא אפי' בלא רקיקה נמי ס"ל דאיירי מתניתין א"כ אי אפשר לתרוצי מילתיה דריב"ל דקאמר לשון איסור בעלמא אלא בהא ותו דנראה דדרכו של רבינו לפסוק כרב ור' חנינא אפי' נגד ר"י וריב"ל כמו שנראה ממ"ש פ"ג דהלכות תשובה ועיין במ"ש מרן שם ד"ה ויש עבירות וכו' ומה גם דסוגיא בדוכתא עדיפא דלא מדכר אלא ר"י דפליג ארב ור' חנינא ואותה תוספתא שהזכיר מרן י"ל דרבינו פסק כסתם מתניתין דלא קתני רוקק והירושלמי שהביא נמי וכתב דהתם משמע דלכו"ע בעינן רוקק י"ל דהתם לא קאמר אלא רב אמר ובלבד ברוקק ולא מדכר שום סברא אחריתי ואילו בתלמודא דידן קאמר ר"י וכו' ובתר הכי מייתי אתמר דפליגי רב ור' חנינא ולא בעו רקיקה ופסק כתלמודא דידן ופשטא דמתניתין הכי מוכחא: קשבכ"מד"ה ומ"ש וכן הקורא וכו' אחר שכתבתי זה וכו' עד כאן. ובירושלמי שלפנינו כתוב כך אין קורין פסוק על המכה בשבת והדין דקרי על יברוחא אסור בא וקרי את הפסוק הזה על בני וכו':

איזהו דורש אל המתים וכו'. סנהדרין דף ס"ה ובספרי:

אסור לשאול באוב. משנה שם:

המכשף וכו'. שם דף ס"ה ובספרי:

האוחז את העינים וכו'. במה שיש לדקדק בדברי רבינו עיין למרן ז"ל ולהלח"מ שתירץ על נכון וכונתי לדעתו ז"ל וע"כ לא אאריך:

ודברים אלו כולן דברי שקר וכזב וכו'. לכאורה דברים תמוהים הם דמעשה דשאול עם בעלת אוב כתוב בפסוק ואין ספק שהיה המעשה באמת וכן בכמה מקומות מוכיח שדברים אמתיים הם ובגמ' אמרו גם כן למה נקרא שמן כשפים שמכחישין פמליא של מעלה וכבר נתעוררו המפרשים ז"ל בזה ולענ"ד נראה כוונת רבינו אינה אלא כלפי שהם מצד הסטרא אחרא וזה הוא השקר והכזב שיש בהם שאינן מסטרא דקדושה כלל חלילה ונקט נמי האי לישנא להרחיק המין האנושי מאלו העניינים לגמרי כמ"ש אחר זה. ועם כל זה אנכי הרואה שאין די בא"ר ללשון רבינו שבסה"מ ועיין מ"ש פרק ו' הל' א':

ואין ראוי לישראל וכו'. בפרק כל הבשר (חולין דף ק"ה) איתא עובדא דרב חסדא ורבא בר רב הונא דהוו קאזלו בארבא אמרה להו ההיא מטרוניתא אותבן בהדייכו לא אותבוה אמרה מלתא אסרתה לארבא אמרו אינהו מלתא שריוה וכו' ופירש רש"י אף הן היו בקיאים בדבר ועושים להציל עצמן מיד המכשול ואיכא דאמרי שאמרו שם ולא מוכחא מלתא ע"כ: