היתה נשואה לישראל ומת בעלה וכו'. יבמות דף נ"ח בנישואין חששו בזנות לא חששו וכיון שכן צ"ל שמת בעלה בו ביום וכן פירש רש"י ז"ל ורבינו דרכו להעתיק לשון הגמרא ולכך כתב סתם:

בת ישראל שנשאת לכהן וכו'. כתב מרן ז"ל דפסק כרבנן דס"ל ילוד מאכיל וכו' ובאין לו בנים קאמר וכו' ע"כ וממ"ש בפירוש המשנה ג"כ נראה דפסק כרבנן ובאין לו בנים קאמרי ובב"י סימן של"א כתב ז"ל דרבינו פוסק כהרי"ף ז"ל עיין עליו והתוס' יו"ט ז"ל כתב בזה עיין עליו.

ובשביל העוברשכתב רבינו כאן הוא נתינת טעם ולעיל הל' ב' הוא נמשך וק"ל:

היבם כיצד וכו' שנאמר וכהן וכו'. וכתבו התוס' בשם ר"ת דאסמכתא בעלמא היא דמדין תורה אכלה והא דדרשינן בת ישראל לכהן דאכלה בתרומה מקנין כספו דרשא גמורה היא עיין עליהם:

יבם כהן וכו'. עיין בהל' יבום פ"ב. ומ"ש

**אבל מן הנישואין וכו'**מסתברא דאף דביאה גרועה מהניא מן הנישואין מ"מ כוונת ביאה בעינן לאפוקי ישן או שיכור או אם נתכוון לדבר אחר והטיח ביבמתו דאף שהיא ביאה גמורה הו"ל כמאן דליתא כמ"ש רבינו שם:

מי שנשאת וכו'. עיין מ"ש רבינו לעיל הל' ב' ובמ"ש מרן ז"ל בפט"ו מהלכות אישות ובהגהות מהרמ"ע ז"ל כתוב שצ"ל דאיסורי ביאה:

או שהיתה מן הנשים וכו'. ופרטותיהם עיין בפ"ב דהל' סוטה ופי"ח דאיסורי ביאה. ומ"ש

**וכל אשת כהן וכו'**כתב מרן ז"ל כלומר אפילו אשה שלא קדם לה קינוי וסתירה ע"כ. ולפ"ז טמאה אני לך אי נמי לבעלי הוא דקאמרה וק"ל:

קטנה וכו'. רב גובריה דרבינו זלה"ה לכלול הג' מחלוקות בדין אחד וכמ"ש מרן ז"ל אמנם המחלוקת השלישי מבואר יוצא במכ"ש: