הפריש מעות סתומין וכו'. מרן ז"ל לא ציין מהיכן הוציאו. ונראה לענ"ד שהוא נלמד ממתניתין פ' מי שאמר (נזיר דף כ"ד) היו לו מעות סתומין יפלו לנדבה מפורשים דמי חטאת לים המלח וכו' ועיי"ש בגמרא וכן משמע בסוף פי"ב דשקלים דקתני מותר נזיר לנדבה ועיין מ"ש פ"ה דמחוסרי כפרה ועמ"ש פ"ה דפסולי המוקדשין הל' ט':

כיצד הם וכו' לא אמר כלום. דברים מגומגמים הם דמשמע דאפילו כסתומים לא הוו ואמאי ומרן ז"ל כתב דהנכון שהוא ט"ס או דה"ק לא אמר כלום להיותם מפורשים ע"כ. ואני הצעיר מצאתי בנ"א כת"י קדמונית ולא אמר כלום בוי"ו נוספת לפי זאת הגירסא יש ליישב בשופי דה"ק כיצד הם המעות הסתומים כגון שהפריש המעות לקרבנותיו כלומר סתם ולא אמר כלום כלומר שלא פירש שום דבר לאפוקי אם פי' שום דבר אפילו לא אמר אלא הרי אלו לחובתי הוי כמפרש וכן פירש רש"י שם ד"ה והיכי דמי סתומין וכו' כגון שהפרישן ביחד סתם ולא הוציא בשפתיו כלום וכו' ע"כ:

המפריש בהמה בעלת מום וכו'. שם דף כ"ו א"ר הונא אמר רב ל"ש אלא מעות אבל בהמה הרי היא כמפורשת א"ר נחמן הא דאמרי בהמה הרי היא כמפורשת ל"ש אלא תמימה אבל בעלת מום הרי היא כסתומה אבל נסכא לא ורב נחמן בר יצחק אמר אפילו נסכא אבל סואר של קורות לא וכו' ע"כ ופי' רש"י אבל בהמה הרי היא כמפורשת משום דאית ביה היכרא דהך דהויא נקבה לצורך חטאת והאי דהוי זכר עולה והאי דהוי איל בן שתי שנים לצורך שלמים וכו' ע"כ והתוס' ז"ל הקשו על זה והכריחו דעל כרחך איירי בבהמה דלא חזיא לנזיר כגון שלשה פרים או שלשה שעירים דבנזיר איל וכבש וכבשה הוא דאיכא וכו' ע"כ. ורבינו דלא הזכיר הא דבהמה הרי היא כמפורשת נראה שהוא מפרשה כפי' רש"י ומשום דמילתא דפשיטא היא לכך לא הזכירה דאילו לפי' התוס' הו"ל להזכירה עכ"פ דאף שאינן ראוין לקרבן נזיר אפ"ה הוו כמפורשין ורבותא היא עכ"פ דאין לומר דרבינו מפרשה בבהמה אחת לחודה דלא כרש"י ודלא כתוס' דאפושי פלוגתא הוא והשתא רבינו שפסק דנסכא או כלי הרי הן כסתומים מכח שהבין דבהמה הרי היא כמפורשת דהיינו שייחד השלש קרבנות עצמן מעתה בעלת מום ונסכא וסואר של קורות הרי הן כסתומין וכפשט דברי רב ונראה דהיינו טעמא משום דבמסקנא דגמרא אסיקו דבהמה בעלת מום למאי חזיא לדמי היינו מעות ע"כ וכיון שכן כל מילתא דחזיא לדמי היינו מעות כן נראה לענ"ד בדעת רבינו.

ומ"שבספרי רבינו

או כלים בנ"א כת"י או של כלים ולפי נוסחא זו אפשר שהוא מפרש דסואר של קורות שאמר בגמ' לדוגמא בעלמא נקטיה ועיין להרב לח"מ שכתב דרבינו ס"ל כהתוס' דבסואר של קורות יש לחוש לשהייה וכו' ע"כ. וכבר הוכחנו דרבינו אינו מפרש כפי' התוס' וההיא דשהייה לשיטתייהו אזלי כמבואר בדבריהם עיין עליהם:

יצאו וירעו בעדר. פי' התוס' ז"ל עם בהמותיו שהן חולין גמורין. ומ"ש

כמו שיתבאר במקומו הוא בסוף פ"ו דהל' ערכין ואף שכתב שזה הקדש טעות לאו דוקא דהא גרע מיניה וכדמוכח בגמ' אלא לדוגמא בעלמא נקט כן כלומר שדינו כמו הקדש טעות:

האשה שנדרה וכו'. אין להקשות לדעת רבינו דבעל מעקר עקר כמ"ש בריש פי"ג דהל' נדרים מעתה הו"ל כנדר בטעות ואמאי החטאת תמות וכו' וי"ל עם מ"ש מרן ז"ל שם דעקר ר"ל שחל הנדר אלא שהוא עוקרו וכיון שחל אפילו רגע לא הוי הקדש טעות ועיין להתוס' ד"ה א"ל וכו':

האשה שנדרה בנזיר ונטמאת וכו'. מרן ז"ל לא ציין מהיכן הוציאו והוא ברייתא פרק מי שאמר (נזיר דף י"ט) ודף כ"ב דלמאן דאמר בעל מעקר עקר בעיא לאתויי חטאת העוף גרידא משום דנזיר חוטא שציער עצמו ולמ"ד מיגז גייז כולהו מייתי ורבינו פוסק דמיגז גייז כמו שהיא הלכה רווחת בכולי תלמודא וכמ"ש מרן ז"ל רפי"ג דנדרים ומפרש כפי' התוס' דעולת העוף דנקט משום דבחד קרא כתיב ודלא כרש"י שפי' דאין אשם אלא היכא שנמשך הנזירות עיי"ש:

האיש שהדיר וכו'. נתבאר בדברי רבינו פ"ב הל' י"ג י"ד ט"ו ועיין מ"ש שם:

האומר וכו' והפריש קרבן והפילה אשתו. משמע שקודם ההפלה הפרישם וקצת קשה דא"כ למה הם אסורים בגיזה ועבודה הא כיון שהפילה הרי פקע קדושתן דהא קי"ל ספק נזירות להקל ואם נאמר דאפשר שחלה קדושה על הקרבנות דבספיקן אזלינן להחמיר א"כ מאי אריא דחזרה וילדה ולהרב קרית ספר ז"ל ראיתי שכתב הפריש קרבנות לנזירות שנזר לכשיהיה לי בן והפילה אשתו הוו ספק ואסורין בגיזה ועבודה דהוי ספיקא דאורייתא וכו' ע"כ. נראה שהבין בדברי רבינו דאיסור הגיזה והעבודה הוי בין ההפלה להלידה דהא ודאי אחר שילדה הרי הוא נזיר גמור והקרבנות שהפריש הם בקדושתן גמורה ובין הכי ובין הכי קשיא מלישנא דגמרא דף י"ג דבעא מיניה רבי אבא מרב הונא הריני נזיר לכשיהיה לי בן והפילה אשתו והפריש קרבן וחזרה וילדה מהו וכו' אליבא דר' יהודה דספק נזירות להקל מאי קדוש או לא קדוש מאי נפק"מ לגיזה ועבודה תיקו ורש"י ז"ל מפרשה כפשטא דהפריש בשעת ההפלה והספק הוא אי הוי קדוש משעה שהפריש כשהפילה או משעה שחזרה וילדה והתוס' ס"ל הכי אלא שפירש דבאותו הריון שהפילה ילדה ולד של קיימא והשתא אם נאמר דרבינו מפרשה שהפריש קודם שהפילה מאי אריא חזרה וילדה דנקט בגמרא ליבעי סתמא אחר שהפילה אי חל קדושה על הקרבנות מספק או לא חל דומיא דנזירות ומדברי רב קרית ספר הנ"ל נראה דבכדי נקטא ועיין להמל"מ ז"ל שלפי דבריו ג"כ יש לתמוה על מרן ז"ל שלא העיר בזה כלום:

שני נזירים וכו'. פי' רש"י והתוס' ז"ל ששניהם נזרו ביום אחד ולכך מביאים קרבנותיהם בשותפות. ומ"ש רבינו

דלא הפסידו בקרבנותיהם כלום הכוונה לגבי כל אחד דאם היה לבדו ונולד לו ספק טומאה היה צריך להביא קרבן טומאה על הספק בהכרח דאילו לגבי שניהם בהכרח אחד מהם מפסיד חצי קרבן טומאה וק"ל:

מת שהיה מושכב וכו'. דברי רבינו מגומגמים הרבה וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל שרחוקים דבריו מדברי הגמרא ומרן ז"ל צדד להעמיד דברי רבינו וכתב שגירסא אחרת היתה לו עיין עליו ועוד יש לי לתמוה שדברי רבינו עצמן סותרים זה את זה שהרי בפ"ו דהל' קרבן פסח הל' י"א כתב מי שעבר בדרך ומצא מת מושכב לרחבה של דרך אם היה המת טומאת התהום אע"פ שהוא טמא לתרומה ה"ז טהור לפסח וכו' דמשמע דמשום דאינו טומאה ידועה אבל אם היא טומאה ידועה גם לפסח טמא (וכן) [וכאן] גבי נזיר כתב שאפילו שהיא טומאה ידועה טהור ובגמרא השוו נזיר לעושה פסח כמבואר ועוד ששם כתב דבטומאת התהום לתרומה טמא דמשמע דבטומאה ידועה אין חילוק ביניהם ובפי"ח דשאר אבות הטומאות הל' ג' המוצא מת מושכב לרחבו של דרך וכו' ה"ז טמא לתרומה וכו' ע"כ דמשמע דלנזיר ועושה פסח טהור והוי הפך מאי דמשמע בהל' ק"פ וגם בפירקין דהכא לא חילק בטומאה ידועה כלל. ועוד קשה לי דשם כתב מרן ז"ל דאפשר דרבינו סמך למ"ש בהק"פ ואם כוונתו כמו דינו של רבינו שהוא בטומאה ידועה קשה דשם לא התיר אלא בטומאת התהום דמשמע דבטומאה ידועה יהיה טהור אף לתרומה ואם כוונת מרן לומר דדברי רבינו שם הם בטומאת התהום דוקא ומפני זה כתב דרבינו סמך למ"ש בהק"פ קשה דהרי שם באותו פרק קעסיק ואתי רבינו בספק טומאה ברה"ר שהוא טהור ואין שם ענין לטומאת התהום ולא עוד אלא שגם דברי מרן שם תמוהים שהזכיר פי' רש"י להבמה דברים אמורים דקאי אמשובר ומפורק וכו' ובפ"ו דק"פ תפס במושלם דרבינו אינו מפרש כפירש"י דקאי אמפורק אלא ארישא קאי דקתני מושכב לרחבו של דרך ע"כ וכן הוא האמת ע"ש ועיין להרב לח"מ ז"ל.

ולענ"דנראה לפרש הסוגיא לדעת רבינו כפי מה שמורין דבריו ז"ל ויפלו כל הקושיות. תחילה נקדים הערה אחת דהך טומאת התהום דגמרא גמירו לה גבי נזיר ופסח היא (אפילו) בספק אם נטמא כמ"ש מדברי רבינו בפ"ו דק"פ דהרי חילק שם בין מהלך ברגליו לטעין משא או רוכב דאז הוי ודאי ואי הך טומאה הויא ברה"ר לא צריך הלכתא דבכל התורה כולה ספק טומאה ברשות הרבים טהור וכדתנן פ"ו דטהרות ופסקה רבינו פט"ו וי"ח דשאר אבות הטומאות אלא ודאי דברה"י היא וכמ"ש ג"כ התוס' בנזיר דף ס"ג עיין עליהם. וכיון שכן יבואו פסקי רבינו על נכון דכאן פסק דאם המת שמושכב לרחבו של דרך הוא גלוי הנזיר ועושה פסח הם טהורים דכיון דהוי ברה"ר אפילו שהוא טומאה ידועה ומפורסמת כיון דאפשר דלא נגע ספיקו טהור דהא אינו טמא עד שיאמר בריא לי שנגעתי בו כמ"ש רבינו שם להדיא ובהלכות ק"פ פסק שאם מציאות זה הוא בטומאת התהום דהיינו שהוא ברה"י כאמור אז מכח הלכתא הוא טהור ואינו טמא אלא לתרומה משא"כ אם היא טומאה ידועה בין נזיר בין עושה פסח בין לתרומה שלשתן טמאים אף אם ספק כיון שהוא ברה"י וע"פ מ"ש בפרקין שהיא טומאה ידועה וברה"ר פסק ג"כ בפי"ח דשאר אבות הטומאות דלענין תרומה לבד הוא טמא מפני שכיון שחזקתו שנגע כמ"ש שם להדיא אמטו להכי טמא לתרומה משא"כ בעלמא דכיון דאפשר שלא נגע אף שהוא באפשר רחוק סוף כל סוף מידי ספק לא יצאנו ואנן בעינן שיאמר בריא לי (שלא נגעתי) [שנגעתי] שם כמ"ש וגם שם היה לו לחלק בין מהלך ברגליו לרוכב וטעין אלא שי"ל שסמך וכדברי מרן ז"ל אלא שע"פ האמור טפי היה לו לומר שסמך למ"ש כאן בהלכות נזירות כיון שדינן שוה דבר"ה קאמר מעתה הנה מקום לדברי הברייתא בנזיר דף ס"ב ובפסחים דף פ"א דכשאמרו במד"א במהלך ברגליו ארישא קאי וכדברי מרן ז"ל וכשאמרו במד"א בטומאת התהום אבל בטומאה ידועה שלשתם טמאים הדבר פשוט לפי דרכו של רבינו דארישא דברייתא קאי דמאי דהקילו בנזיר ועושה פסח אף שהיא טומאה ברה"י היינו דוקא בטומאת התהום דהלכתא גמירי לה אבל בטומאה ידועה דלא גמירי בה הלכתא שלשתם טמאים מידי דהוה אכל התורה כולה ונקט שלשתן משום דבהו קא עסיק ואתי.

ולפיהאמור יתבאר דמ"ש רבינו פ"ד דביאת מקדש הל' ו' דכהן שנטמא בטומאת התהום הציץ מרצה ואם בטומאה ידועה כל קרבנותיו פסולין ע"כ וכתב שם מרן ז"ל דכולהו ילפי מפסח עיין עליו הך טומאה ידועה היינו או ודאי או ספק טומאה ברה"י דאילו ספק טומאה ברה"ר הוא טהור גמור כמ"ש בפרקין בדין זה גם בפ"ז דהל' ק"פ הל' ו' פסק דיחיד שנטמא בספק רה"י ידחה לפסח שני ואם נטמאו צבור יעשה בטומאה ע"כ והיינו ע"פ האמור ממ"ש ועיין עוד בפי"ד דשאר אבות הטומאות הל' י' וכן פסק שם פט"ו הל' ח'. ואין לטעות במ"ש רבינו פ"ב דהלכות שגגות הל' ב' וז"ל יראה לי שאלו החייבים קרבן מספק אינן מביאין קרבן שמא יכניסו חולין לעזרה ע"כ דהתם לא קאמר הכי אלא כשעיקר הטומאה היא בספק כמ"ש שם אבל בספק טומאה ברה"י דגמירי לה מסוטה פשיטא ודאי שהוא טמא גמור ומביא קרבן: