החובל בחבירו וכו' ואלו הם וכו'. בנמוקי הרב מעיל שמואל ז"ל, ראיתי שהקשה דלמה התנא לא הקדים שבת לריפוי כסדר המקרא, רק שבתו יתן ורפא ירפא ע"כ, ואם זו היא קושיא מאי איריא שהקשה כן על התנא, הלא על דברי רבינו ג"כ היה יכול להקשותה, שהרי לקמן דין ח' הקדים בסדר דבריו השבת להריפוי, [וכאן כתב כלשון המשנה] אלא ודאי דהתנא הקדים סדר המציאות דתחילה הוא הריפוי שהוא תיכף לחבלה ואח"ז יבא השבת שמבטלו ממלאכתו, וקרא הכי קאמר, דלא מיבעיא שיתן השבת דמלתא דפשיטא היא שהרי בטלו ממלאכתו, אלא גם הריפוי יתן.

שנאמר בו חבורה תחת חבורה וכו'. הקושי מבואר דמאחר שהקדים דמרוצח נפקא הא תו למה לי, וגם התירוץ מבואר, דהייתי אומר שהבחירה ביד המזיק או הניזק, או ליתן ממון או לחסרו אבר או חבלה כנגדו, וכמו שאיתא בגמרא, אי בעו עינו נותיב ליה ואי בעי דמי עינו ניתיב קמשמע לן וכן כתב הרב לחם משנה ז"ל, ומבואר הדבר שרבינו לא הביא הדרשות כמו שנאמרו בגמרא, מפני שכבר ידוע דדרכו בדבר שאין בו נפקותא לענין דינא שאינו מקפיד, וגם דרשה זו שהביא מחבורה תחת חבורה וכו', היא אדם מאדם ונזיקין מנזיקין ע"פ דברי הגמרא שם, ובזה תתורץ קושית הרב לחם משנה ז"ל עיין עליו.

כולן הלכה למשה הן בידינו וכו'. לכאורה קשה טובא, דמאחר שהקדים שהם הלכה למשה, מה צורך להביא ראיות אחרות מבית דינו של יהושע ובית דינו של שמואל, הא הוי כיהודה ועוד לקרא, וכן כתב הסמ"ג עשין ע' וק"ט, ואולי יש לומר משום דבגמרא הקשה דילמא נהורא שקיל מיניה נהורא אמר רחמנא נשקול מיניה וכו', אלא נשמה שקיל מיניה נשמה אמר רחמנא נשקול מיניה, הכי נמי נהורא שקיל מיניה נהורא אמר רחמנא נשקול עיניה ע"כ, הרי דהיה מקום לומר דלאו ממון דווקא קאמר ודוחק.

שהרי נאמר באונס וכו'. ידוע דהרב המגיד ז"ל תמה על רבינו דלמה למדה מאונס שהוא דבר קצוב והניחו בצ"ע, ולכאורה היה נראה לומר דאין כאן תימה, דמצינו לרב אשי בגמרא דיליף לתשלומי חבלה שהוא ממון ולאו תחת ממש מקרא דתחת אשר עינה, ותקשי עליה נמי הא דהתם הוי דבר קצוב, אך אחר ההתבוננות, אדרבה תמהתי איך פה קדוש יאמר דתחת אשר עינה היינו החמשים כסף שנותן תחת אשר עינה, והרי רבינו ריש פרק ב' דנערה בתולה יליף להצער באנוסה מקרא דתחת אשר עינה, ושם היה לו להרב המגיד לתמוה, אי נמי כאן היה לו לתמוה על מה שכתב שם, ועוד דהדבר מוכרח מעצמו דאי אפשר לפרש דהקנס של נ' כסף הוא על דבר העינוי, שהרי המפתה גם נותן הנ' כסף כמבואר, אלא ודאי דהעינוי הוא הצער דווקא ואין לו קצבה כמו שכתב רבינו שם להדיא, אך ראיתי לרש"י ז"ל פרק ג' דערכין דף ט"ו [ע"א] אדברי אביי דאתי לאוכוחי דהנ' כסף הם מלבד הבושת והפגם מקרא דתחת אשר עינה, פירש ז"ל דמשמע הני נ' כסף הם בשביל קנס העינוי וכו' ע"כ, וקשה כאמור, עד שמצאתי בכתובות דף מ' [ע"ב], דאמר הכי אביי להדיא תחת עינה הני תחת אשר עינה, ורבא אמר מונתן האיש השוכב עמה וכו' הנאת שכיבה נ' כסף עיי"ש, נמצא דדברי רש"י ז"ל ישרים וכנים כדאביי, אלא דקשיא לי דבשלמא לרבא דהנ' כסף הם בשביל הנאת השכיבה אתי שפיר דילפינן מהתם מאונס לנ' כסף, אבל לאביי היכי ילפינן מכיון דיהיב קרא טעמא תחת אשר עינה, מעתה דווקא היכא דאיכא עינוי קאמר קרא, משא"כ במפתה, דאל"כ למה לי למכתב תחת אשר עינה, לימא תחת אשר שכב, ואיך שיהיה רבינו פסק כרבא וכמו שכתב הכסף משנה ז"ל שם, וכן פסק הסמ"ג ז"ל, ודברי הרב המגיד ז"ל צ"ע טובא.

אדם מועד לעולם וכו'. לשון המשנה פרק כיצד הרגל, ומשמע דאונס גמור פטור, מדלא חשיב אלא שוגג אבל אנוס מאי הוי ליה למעבד, וכן כתב הבית יוסף חו"מ סי' תכ"א בשם המישרים והתוס' ז"ל, אכן בשיכור לא חילקו ז"ל, וה"ק דאם הגיע לשכרותו של לוט נראה דהוי אנוס גמור אם לא שנאמר דהוי ליה תחילתו בפשיעה וכו' ולכך לא חילקו, אך לענין הבושת יש לחלק בו כמו שכתב הרב כנסת הגדולה ז"ל שם.

נפל ברוח שאינה מצויה וכו'. סוף פרק כיצד הרגל, ואמר רבה נפל מראש הגג ברוח שאינה מצויה והזיק ובייש חייב על הנזק ופטור בארבעה דברים, ברוח מצויה והזיק ובייש חייב בארבעה דברים ופטור על הבושת, ואם נתהפך חייב אף על הבושת וכו', וקשה קצת דלמה נקט חלוקה בנתהפך ברוח מצויה דווקא, ויש לומר דברוח שאינה מצויה לא שייך נתהפך שהרי הרוח דוחקו בעל כרחו, ואין לו שהות להתכוין, אכן לרבינו קשה דנקט חלוקה דנתהפך ברוח שאינה מצויה, ולמה לא העתיק דברי רבה, ואין לומר דהא דנתהפך שכתב רבינו ארישא קאי דהיינו רוח מצויה, הא ליתא מדסיים חייב בכל אף בבושת, ואי ארישא קאי כבר חייבו בארבעה דברים, ומאי בכל דקאמר, הוי ליה למימר חייב אף בבושת כדברי רבה, ודוחק לומר שכך היתה גירסתו, אם לא שנאמר שרבינו הוקשה לו הקושיא שהקשינו, וסבירא ליה דאף ברוח שאינה מצויה גם יתכן שנתהפך ונתכוון חייב, אלא דאם נאמר כן לשמועינן הך רבותא רבה ברוח שאינה מצויה וכל שכן במצויה, והטור ז"ל חו"מ סי' תכ"א העתיק כדברי הגמרא, וכן כתב הרב ב"י ז"ל שם, אמנם בשו"ע העתיק כדברי רבינו.

שנים שחבלו וכו' ומשלשין ביניהן וכו'. ראויין הדברים למי שאמרן, וכן פסק לקמן פרק ו' דין י"ג בשנים שהמיתו את הבהמה כאחת, ונראה דאיצטריך דלא נימא שיש לשער כח ההכאה או החבלה אם אחד מהם בריא והאחד חלש דומיא דשנים שחבלו זה בזה דמשערינן החבלות, כמו שכתב השו"ע חו"מ סי' תכ"א סעיף י"ג.

וכן אם נתכוון לזרוק ב' וזרק ד' וכו'. אף דבגמרא אמרו ג"כ נתכוון לזרוק ד' וזרק ח', לא אמרו כן אלא לאשמועינן דבשבת אינו כן, וקשיא לי על הטור חו"מ סי' תכ"א שכתב שתיהם, דהא לענין נזיקין לא נפקא לן ולא מידי בין ד' לח'.

אבל אם הוזק זה שנכנס וכו'. הרב המגיד ז"ל הזכיר הסוגיא ודרבינו מפרש ידע ולא ידע שאמר רב פפא, רצה לומר אם נתכוון או לא נתכוון, ודלא כפירוש רש"י ז"ל עיי"ש, וגם כפי' התוס' ז"ל לא אתי, שהרי אוקמו ההיא דשניהם ברשות או שניהם שלא ברשות כגון שנכנסו לחצר בעל הבית וחייבים כשהזיקו זה את זה אפילו הזיקו שלא מדעת, משא"כ באחד ברשות ואחד שלא ברשות, ורבינו כתב כאן היו שניהם ברשות או שניהם שלא ברשות והוזקו זה בזה שניהם פטורים, הרי דגם באלו הצריך רבינו כוונה, גם מה שהקשו התוס' על פירוש רש"י ז"ל, דהיינו מתניתין דפרק המניח לא קשיא על רבינו, שהרי שם דף ל"ב [ע"א] כתבו ז"ל, דלא הזיקו ממש במתכוין אלא כלומר הוזקו, והביאו ראיה מהא דשניהם ברשות וכו', ואף שהוא היפך מה שכתבו שם, מכל מקום רבינו שפסק כאן ולקמן פרק ו' דין ט"ז דדווקא הוזקו דהיינו שלא במתכוין, מוכרח שהוא מפרש בזו כדברי התוס' שם, והרב לח"מ ז"ל נתקשה בדברי הטור חו"מ סי' שע"ח, שמתחילה נראה שתופס דעת רבינו שמחלק בין מתכוין לשאינו מתכוין, שהרי כתב ומיהו דווקא במזיקו במזיד וכו', ושוב כתב היו שניהם ברשות וכו', אם לא ידעו זה בזה שלא ראו זה את זה אע"פ שלא כיוונו חייבים, והיינו כפירש רש"י וצ"ע ע"כ, וסתירה כזו היה להם להמפרשים ז"ל להתעורר בה עיין עליהם, לבד הרב ב"ח ז"ל שהקשה, דבסוף סי' שע"ט תמה על דברי הרמב"ם וכאן סתם כדבריו, ותירץ דהטור ז"ל חולק על הרמב"ם בזה, דאינו מחלק בין ברשות לשלא ברשות, והטור ז"ל מחלק עיי"ש, גם הרב כנסת הגדולה ז"ל שם תמה על הטור דבסי' תכ"א [כתב] הזיקו בכוונה הכוונה לומר שראו זה את זה וכו' ע"כ, מכל זה מוכח דהטור ז"ל מחלק בדבר בין ברשות לשלא ברשות דבנכנסו לחצר בעל הבית והזיקו זה את זה אז בעינן ראו זה את זה, משא"כ בנכנס אחד לחצר בעל הבית שלא ברשות והזיקו בעל הבית אז אין לחלק אלא בין נתכוין ללא נתכוין, דהכי מפרש הטור ההיא דואזדו לטעמייהו שאמרו בגמרא, דהא דברי רבא בנכנס לחצר בעל הבית שלא ברשות הוא.

או שבקע ברה"י והזיק ברה"ר וכו'. בדפוס מגדל עוז נמחק והזיק ברשות הרבים, וכתוב שם או שבקע ברשות היחיד והזיק ברשות היחיד אחר, ונראה דט"ס הוא וצריך להגיהו, דהא הכי תנן לה במתניתין, ואדרבה הא דהזיק ברשות היחיד אחר אינו במשנה, ועל מה שכתב בין ברשות בין שלא ברשות עיין להרב לחם משנה ז"ל, ובפרק ו' דהלכות רוצח יתבאר עוד כי שם ביתו.

ומביאין החפץ וכו'. פלוגתא דשמעון התימני ור' עקיבא שם דף צ' [ע"ב] ופסק כשמעון התימני דדריש מה אגרוף מיוחד שמסור לעדה ולעדים וכו', אך קשה דהוי ליה לפסוק כר"ע דקיי"ל כוותיה מחבירו, וי"ל משום דלקמיה דף צ"א [ע"א] איפשטו דיש אומד לנזיקין מדברי שמעון התימני, שמע מינה דהלכה כוותיה.

הברזל אין לו אומד וכו'. דין זה מתבאר בדברי רבינו פרק ג' דרוצח דין ד'.

פטור מכלום שנאמר וכו'. לשון הגמרא פטור לגמרי דמשמע אפילו מנזק, והטור חו"מ סי' תכ"א פסק דפטור מד' דברים וחייב בנזק, וקשה דקרא דומצא את רעהו פטרו לגמרי, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו ואיך נחייבהו בנזק, גם הרב ב"ח ז"ל השיגו שם דאיך פסק היפך אביו הרא"ש והרי"ף והרמב"ם עיי"ש.