כיצד קטע ידו או רגלו וכו'. במתניתין אין שם אצבע ורבינו הזכירו עפ"י האמת [שבחיסר] אבר שייכי החמשה דברים, וכמו שכתב לקמיה דין ה'.

ומשלם לו שבת וכו'. הלשון מגומגם דמשמע דבסתם בני אדם קאמר ישלם השבת מפני שהיה ראוי לזה, וקשה דהרי בגמרא דף פ"ו [ע"א] אמרו שבת דהוה מרקד בי כובי וכו', משמע דלא משלם שבת אלא בשבטלו ממלאכה זו שהיה עסוק בה, וזה הוא מוכרח גם מדברי רבינו עצמו שהרי לעיל כתב הכהו על ראשו וצבה משלם שלשה, משמע דשבת אינו משלם, וכך הם דברי הטור והרב בית יוסף חו"מ סי' ת"כ, ומוכרח שנפרש דהרי הוא ראוי שכתב רבינו, דהכוונה שזאת היתה מלאכתו, והכי משמע קצת ממה שסיים ונמצא בטל ממלאכה זו, ונפקא מינה לאם היה נוקב מרגליות וקטע ידו, דאל"כ לקתה מדת הדין כמו שאיתא בגמרא.

אפילו חסרו כשערה וכו'. כן כתוב בכל הנוסחאות שלפנינו, והכוונה ע"פ מה שכתב למעלה בגלח שער ראש חבירו וכו', ועכשיו בא לומר דאפילו בחסרו שער מעור בשרו וכו', אמנם המפרשים ז"ל העתיקו כשעורה, ואיך שיהיה עיקר הדין לא מצינו מהיכן הוציאו, וגם הרב המגיד ז"ל לא ציינו, ואדרבה הקשה עליו מהסוגיא דהחובל דף פ"ח [ע"א] בחובל בבת [קטנה של] אחרים, דמשמע דדווקא בחובל בפניה דאפחתה מכספה, הא אם אינו בפניה אין כאן נזק דבה לא אפחתה מכספה, ולענ"ד התירוץ מבואר דהתם נקט בפניה משום דהוי הפחת של אב, כגון אם בא למכרה כמו שכתב רש"י ז"ל, אבל אם אינו בפניה אף דאפחתה הוי לדידה ולא לאב, וכן משמע להרב ב"ח ז"ל חו"מ סי' ת"כ, אך המעיין בדברי רבינו יראה שדעתו ז"ל שהדבר תלוי בריבוי הפחת (אך) [או] במיעוטו שהרי לקמן פרק ד' דין י"ד העתיק סתם נזק הפוחת אותה מכספה דהרי הוא של אב וכו', ולא ביאר בפניה וסיים שם דנזק שאינו פוחתה מכספה הרי הוא שלה ע"כ, מוכרח דקצת פחת איכא דהא הנזק נישום כעבד הנמכר כדתנן במתניתין, אלא דלא חשיב פחת (דמשום) [דחשוב] כל כך, וכן נראה דעת הרב לח"מ ז"ל עיין עליו, ואף שהפרי חדש ז"ל בנימוקיו למסכת גיטין דף מ"ב תמה עליו, דכיון דאינו פוחתה מכספה מה נזק יש, ונדחק לומר דרבינו סמך למה שכתב בפרק ד', ומה שחייבו כאן בחמשה דברים היינו בחבלה שמפחיתו מכספו עיי"ש, ולענ"ד מה שכתבתי הוא הנכון ודוק.

המבעית חבירו וכו'. התוס' ז"ל דף צ"א [ע"א] הביאו תוספתא דקתני הכהו כנגד אזנו וכו' שנאמר והכה עד שיעשה בו מעשה, משמע דגזירת הכתוב הוא ע"כ, ולפי דבריהם בעלמא לא הוה לן לחלק בין עושה מעשה לאינו עושה, דאי בעלמא נמי מחלקינן בהכי הרי אינו גזירת הכתוב דבכל מקום כן הוא, ויש לומר דלא כתבו כן אלא כלפי טעם (אותו) [איהו] דאבעית נפשיה, אבל לעולם דילפינן מיניה לכל החבלות.

יראה לי וכו' ואינו נוטל הנזק וכו'. ראיתי למהרש"ל בספר ים של שלמה פרק ח' סי' י"ב שכתב על דברי רבינו, ולא נהירא, ממה נפשך אי לא יכול להערים כל ימיו א"כ מלתא דעבידא לגלויי ולא קמשקר, ואי לא עבידא לגלויי שיכול להערים כל ימיו, א"כ מה מועיל המתנת הזמן, וגם מלתא דלא פסיקא הוא עד כמה ימתין וכו' ע"כ, הנה מה שכתב דמלתא דלא פסיקא הוא עד כמה ימתין, יש לומר דמדכתב רבינו ויהיה מוחזק, הלא ידוע דבתלת זימני הויא חזקה, ומינה דכיון דאתחזק תלת זימני לית לן למיחש להערמה דבתר חזקה אזלינן אפילו בדיני נפשות, וסתם בני אדם לא אערמי כל כי האי, ונמצאו דברי רבינו מכוונים.

כפועל בטל של אותו מלאכה וכו'. כתב הרב המגיד ז"ל כבר ביארתי בפרק י"ב מהלכות גזילה ואבידה ודעתו כאן כדעת ההלכות ע"כ, וקשה קצת דהתם דין ד' אחר שהביא דעת הרי"ף וכו', סיים ורבינו פירש פירוש אחר משמע שאינו כדעת ההלכות ויש ליישב ודוק.

סימא עינו וכו'. כתב הרב המגיד בשם הרשב"א ז"ל, דדווקא כשסימא שתי עיניו אבל עינו אחת ראוי הוא לכל מלאכה ע"כ, וכן כתבו התוס' והרא"ש והנימוקי יוסף ז"ל שם, וחילקו בין רגל אחת ויד אחת לשנים לענין השבת, וכן כתב הטור חו"מ סי' ת"כ שרבינו לא חילק מפני שהעתיק דברי הגמ' ומה שנפרש בה נפרש בדבריו.

הכה את חבירו על אזנו וכו'. דין זה כבר הזכירו למעלה בדין ז' וכפלו כאן אגב ההכאה, אי נמי משום דבעי לאשמועינן דנותן דמי כולו, והתוס' ז"ל הקשו מההיא דערכין דחרש שוטה וקטן נידרין ונערכין, ותירצו [וחילקו] בין חרש דבידי אדם לחרש דבידי שמים, אי נמי בין היה לו אומנות ללא היה לו, ושם בערכין תירצו [וחילקו] בין חרש שיש לו רפואה לאין לו עיי"ש, אמנם לרבינו קשה קצת שהרי בפרק א' דערכין דין ו' סתם וכתב, וכן המעריך את החרש ואת השוטה חייב ונותן לפי שניו וצריך לומר דרבינו מפרש דגבי ערכין שאני שאינו תלוי בשווי האיש, שהרי אפילו היה הנערך מוכה שחין או סומא או גידם ויש בו כל מום נותן לפי שניו כמו שכתב שם רבינו, ולענ"ד נראה עוד דשוטה יוכיח, דמי לא עסקינן שהוא בתכלית השטות דהרי חז"ל לא חילקו בו, ואפ"ה נערך, אלא ודאי שגזירת הכתוב היא ואין לחלק.

סימא את עינו ולא אמדוהו וכו'. הרב המגיד ז"ל זיווג דעת רבינו עם דעת התוס' ז"ל, ויותר היה נראה שהם כדברי רש"י ז"ל, ועיין להרב לח"מ ז"ל שהאריך בזה.

ודבר זה תקנה היא למזיק וכו'. פירוש שיכול לפטור עצמו באומד אחד ולא יצטרך להטפל עמו בכל יום, וכן כתב מהרש"ל ז"ל. ובספר ידי אליהו ז"ל, פלפל בהעלותו על לבבו משום קנס, ואין כאן שום סלקא דעתא שיהיה שום אחד מהחמשה דברים משום קנס, דקנס הוא דבר קצוב כדאמרינן בנ' סלעים של אונס ומפתה, אבל בחמשה דברים שצריכים אומד אין כאן שום קנס וק"ל.

אמר לו המזיק וכו'. קשה דלמה השמיט רבינו ההיא דאסיא רחיקא שאמרו שם דף פ"ה [ע"א], ופירש רש"י ז"ל דמוזיל גביה ע"כ, ומדברי רבינו שלא שלל אלא רופא חנם, משמע דאי מוזיל גביה שפיר דמי, ואולי יש לומר דרבינו כללה ברופא חנם, דכל עוד שאינו לוקח שכרו משלם, חנם מיקרי, וגם אין דרך שהרופא יטריח עצמו חנם לגמרי, אף דמהגמרא לא מוכח הכי עיי"ש.

עלו בו צמחים שלא מחמת המכה וכו'. כבר ידוע דהראב"ד והטור חו"מ סי' ת"כ השיגו על דברי רבינו דאינו חייב לרפאותו, והדבר מבואר שפסקו של רבינו אתי דלא כמאן, עד שמכח זה כתב הרב המגיד ז"ל שהוא ט"ס בדברי רבינו, ואין חייב לרפאותו היא עיקר הנוסחא ע"כ, והרב בית יוסף כאן [בכס"מ] ובב"י שם סתר סתירות להליץ בעד הגירסא באמרו, דרבינו לא היה גורס בברייתא אינו חייב לרפאותו וכו' עיי"ש, ומלבד דאף לפי דבריו אכתי קשה טובא וכמו שהקשה הרב לח"מ ז"ל, אני אומר עוד שאם באנו לשבש הגירסאות בקל תתורץ כל קושיא, ויתיישבו דבריהם, אך (בתוך) [הכי] היה נראה לומר, דרבינו פסק כתנא קמא דברייתא תניינא, דקתני יכול אפילו שלא מחמת המכה, ת"ל רק, דהכוונה על השבת דעליה קאי תיבת רק, אבל הריפוי פשיטא דחייב מדתנא ביה קרא, וכדפריך שלא מחמת המכה בעי קרא, כלומר מדלא תני קרא אלא בריפוי ובשבת לא תני פשיטא דלא מחייב, ומשני דעיקר דרשת ה"רק" אינה [אלא] להיכא דעבר על דברי רופא וכו', כלומר ולפטורא דשבת שלא מחמת המכה לא בעי מיעוטא, וכן זכיתי ומצאתי להרב ב"ח ז"ל, אך עם כל זה אין דעתי נוחה דמלבד דהוי ליה לבארו, (אלא) כיון דפליג אדרשה ד"רק" אכתי מי הכריחו לרבינו לפרש תנא קמא (דרך) [דהך] ברייתא דלא כמאן מהברייתא הראשונה, מכל שכן שראינו לרבי יוסי בר יהודה דאתי כרבי יהודה דאידך ברייתא, גם ראיתי להרש"ל בים של שלמה [פרק ח'] סי' ט' שגם הוא הסכים לשבש הגירסא.

עבר על דברי הרופא וכו'. נראה דרבינו מפרש ההיא דאכל מיני מתיקה דפטור בשצוהו הרופא והזהירו על זה, אבל אם לא צווהו והוא מעצמו אכל הוי ליה כמחמת המכה, וחייב דהרופא הוא שפשע ולא הוא, וכן כתב ז"ל ופשוט.

כשפוסקין וכו' גובין ממנו הכל מיד וכו'. דקדק ז"ל בתיבת הכל, משום דאיכא ריפוי דאם אמר המזיק ארפאנו דבר יום ביומו שומעין לו כמו שכתב לעיל דין ט"ז, ולכך לא ביאר החמשה דברים אלא הכל כלומר כל השייך לו ולכוונה זו העתיק הטור חו"מ סי' ת"כ ארבעה דברים וכו'.