הכל כשרים למלאת וכו'. כתב מרן ז"ל נראה דיליף לה מקידוש ע"כ ועוד נראה מדדרשינן ביבמות דף ע"ב הביאה הר"ש ז"ל מואסף איש טהור וכו' הניח מי שיש בו דעת להניח וכו' ומדילפינן מאסיפה לקידוש דאין מלאכה אחרת מפסקת ביניהם שמע מינה דגם המילוי בכלל וקרוב לזה כתב המבי"ט בקרית ספר שכתב דבהאי קרא כתיב נמי מילוי ונתן עליו מים חיים:

אבל אין מזין ואין טובלין אלא ביום. מרן ז"ל ביאר דכוונת רבינו על טבילת האזוב במי חטאת ולא תקשי לך שהקדים אין מזין לאין טובלין לישנא דמתני' נקט וכו' ע"כ לא זכיתי להבין איך הוא לישנא דמתני' דאדרבה לשון המשנה שהזכיר הוא עצמו סמוך ונראה טבל את האזוב ביום והזה בלילה וכו' הרי שהמשנה הקדימה טבילה להזאה היפך דברי רבינו ואם דיוק זה אמת תקשי למתני' דהא ודאי טבילה קדים להזאה ולענ"ד נראה דמדסיים רבינו

וכל היום כשר להזאה ולטבילה לשון זה מורה באצבע דלטבילת האדם קאמר דאי לטבילת האזוב ידוע ומפרסם דטבילה קודם להזאה ולא נחית רבינו כאן לטבילת האזוב אימת מפני שכבר ביארו בפי"א ועם כל פרטיה ולפי האמור אזדא לה השגת הראב"ד ז"ל דדין טבילת האזוב אין כאן מקומו ומדברי המבי"ט ז"ל נראה שהבין כדברי מרן ז"ל ומ"ש מרן וכל היום כשר להזאה וכו' משנה ספ"ב דמגילה ע"כ אין שם אלא הזיה ובמתני' דלעיל תני לא טובלין ולא מזין:

בכל הכלים ממלאין ומזין ומקדשין. מכאן יש להוכיח דרבינו לא קפיד אסדרא דמעשה שהרי הקידוש קודם להזיה כמ"ש למעלה שנתינת האפר על המים נקרא קידוש וכבר כתבתי הנראה לענ"ד בהל' ב' מנא ליה לרבינו להשוות המילוי לקדוש:

הזולף וכו'. תוספתא הביאה רבינו בפירוש המשנה ומ"ש אח"כ

נתן את החבית היא המשנה דפ"ו אמנם הר"ש והרע"ב ז"ל פירשו המשנה על דרך התוספתא דמיירי בזולף מים מן ההר דרך ירידה עיין עליהם אך מה שהוסיף רבינו

וכן אם שקעו במים וכו' לא מצאתי מנין הוציאו ומלבד זה הדברים מגומגמים דשקעו במים למה נפסל והלא כשממלא בכלי על כרחו צריך הוא לשקע הכלי במים תחילה כדי למלאותו:

המפנה המעיין וכו' וחזר ומילא בכלי וכו'. מלשון זה משמע דאם לא מילא בכלי אלא שקידש בתוכם מהני וזה א"א שהרי גת וגבא לאו כלים נינהו וסוף לשונו יוכיח שסיים

שהרי צריך שתהיה לקיחת המים מן המעיין בכלי בתחילה ותו דהכא לא הזכיר הפסקה וכפשט המשנה פ"ו דפרה דמשמע מינה דאף שלא הפסיק המעיין שעדיין הוא מושך אפ"ה אין מקדשין מפני שלא נתמלאו בכלי דמשמע דהיינו הגת והגבא שאינן כלי וצ"ל דרבינו מפרש דלאו לענין גת וגבא קאמר מתני' דההיא מילתא דפשיטא היא אלא אפילו מילא בכלי גמור ולא הפסיקן דהו"א דשפיר מקרי מעיין קמ"ל דהגת והגבא פוסלתן ועיין בפ"ט דהלכות מקוואות הל' ט' וראיתי להמבי"ט ז"ל בקרית ספר שהשמיט הא דחזר ומילא בכלי עיי"ש:

מים המוכין וכו' ואלו הן המוכין המלוחים וכו'. מרן ז"ל הקשה ממ"ש דהים הגדול כמקוה דתיפו"ל מפני שמימיו מלוחים ותירץ דיש בתוך הים הגדול מקוואות מתוקים ולהכי הוצרך למפסלינהו אפילו שהם מתוקים עוד תירץ דמלוחין לא מפסלי אלא כשאין תקנה למליחתן אבל מי הים יש תקנה למליחתן וכו' ע"כ ולתירוץ ראשון קשה טובא משאר ימים שהכשיר רבינו אף שהם מלוחים ואין בהם מקוואות וצ"ל או דאפשר שגם בהם מצויין מקוואות או דסמך על התירוץ השני:

או לשנים רבות יתר משבע. פי' דהיכי דמי שנים רבות כגון אחר שעברו שבע והתוס' יו"ט ז"ל היה רוצה להבין דשנים רבות דקאמר היינו אחר השבע ואין לו שום משמעות בעולם ופשוט: