הלוקח אם וכו'. לא ידעתי למה השמיט רבינו דנוהג בארץ ובחו"ל בכל מקום ובכל זמן כדתנן במתני' וגבי אותו ואת בנו הזכירו בפ' הקודם ואולי משום דפשיטא ליה דכל מצוה שאינה תלויה בארץ נוהגת בארץ ובחו"ל ואותו ואת בנו משום דכתיב גבי קדשים הוה ס"ד לפלוגי ויותר נראה לומר דפסק כמ"ד בגמרא דמתניתין מתניא שלא לצורך ומשום אותו ואת בנו נקט לה.

וכן אם מתה וכו'. לדעת רבינו שפוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו כמ"ש בדין ב' ובהל' סנהדרין פט"ז דין ד' לא הוה צריך למתה או נשחטה דבלא מתה נמי הרי לא קיימו ונראה דלישנא דגמרא נקט וסמך למ"ש בדין ג' דאף בלא מתה לוקה.

בא אחד וחטף וכו'. קצת קשה דכדי לקיים מצות שלוח צריך הוא לאוחזה בידו כדי לשלחה ואם לא הספיק לשלחה עד שבא אחד וחטפה מידו או שברחה שלא לדעתו הרי אנוס הוא ואיך ילקה וצ"ל דלא איירי רבינו אלא בשלקחה על מנת שלא לשלחה והתרו בו העדים והשיב ע"מ כן כמו שהוא הדין בכל חייבי מלקות כמ"ש רבינו פי"ב מהלכות סנהדרין דין ב' ופט"ז דין ד' ובתוך כך נאנס דהו"א כיון שנאנס ליפטר קמ"ל וכל זה לדעת רבינו אבל לפירוש רש"י דלמ"ד קיימו ולא קיימו אם עבר תוך כדי דיבור לוקה אפילו שלחה אחר זמן אפילו לא ברחה ולא חטפוה מידו חייב ובין לרבינו בין לפירוש רש"י אם לקחה בדעת לשלחה ושלחה הרי קיים המצוה כתקנה. אך ראיתי להרשב"א בשו"ת [ח"א סי'] י"ח הובאה ג"כ בשו"ת רמב"ן סי' קפ"ט שכתב וז"ל וכן כל מצוה שהיא באה מתוך עבירה כגון השבת הגזלה וחזרת הריבית שלא צונו לגזול כדי להשיב וליקח את האם כדי שנחזור ונשלח אותה וכו' ומנ"ל דלא מברכין על מצוה הבאה בעבירה דתני רבי אליעזר בן יעקב הרי שגזל סאה וכו' ע"כ.

ולכאורהדברי פי קדוש ז"ל תמוהים דמשמע שהשוה שלוח הקן להשבת גזלה וחזרת הרבית דהוו מצוה הבאה ע"י עבירה ואין הדבר כן דהתם א"א לקיים העשה אם לא יעבור הלאו אבל בשלוח הקן יכול לקיים המצוה של השילוח בלי עבירת הלאו כלל וא"כ כשקיים המצוה למה לא יברך ואם הרב דייק לה מדכתיב תחילה לא תקח האם והדר כתיב שלח תשלח דומיא ללאו ועשה דגזל וכו' א"כ בואו ונאמר דלא חייבה תורה לשלח את האם אלא א"כ לקחה תחילה שכבר עבר הלאו וא"כ בטלת מצות שלוח הקן ואם נאמר דכוונת הרשב"א ז"ל דאם אחז האם בידו אפילו שנתכוון לשלחה כבר עבר הלאו ואין לו תיקון אלא ע"י קיום העשה א"כ תקשי תרתי חדא דבגמרא אמרו כיצד משלחה רב הונא אמר ברגליה רב יהודה אמר בכנפיה הרי דר"י דקי"ל כוותיה צריך הוא לאחזה בכנפיה כדי לקיים המצוה ותו דא"כ אם לא אחזה בידו כלל אלא ששלחה ע"י דחיה בידים וכיוצא הרי קיים המצוה ואין כאן מצוה באה בעבירה כלל ולמה לא יברך ומאי דאפשר בכוונת הרשב"א ז"ל דשייך במצוה זו מצוה הבאה בעבירה בשעה שהוא לוקח אותה כדי לשלחה זה המעשה של הלקיחה אף שהוא מוכרח כדי לקיים המצוה מ"מ הוא מעשה שכיוצא בו דהיינו שנתכוון להחזיק בה הרי היא עבירה ומשום דשייך בה עבירה לכך כתב כן ובס' בני חיי יו"ד סימן רכ"ב כתב דכוונת הרשב"א בשלקחה ואח"כ שלחה והאריך בדבר עיי"ש וגם זה דוחק.

וכיצד משלח וכו'. שם דף קמ"א ופסק כרב יהודה אלא דמתוך פירוש רש"י נראה דאם יש לה כנפים אף אם שלחה ברגליה מקרי שלוח ורבינו לא פסק כן אלא דוקא באגפיה ומתוך דברי הר"ן ג"כ נראה דרבינו לא ס"ל כפירוש רש"י אך אפשר לזווגן ועיין להרב דמשק אליעזר שם.

לא אסרה תורה וכו'. דברי רבינו הם הראוים למי שאמרן ועיין בס' החינוך פרשת כי תצא.

היתה רובצת וכו'. הנה בגמ' דף ק"מ בעי ר' זירא יונה על ביצי תסיל מהו תסיל על ביצי יונה מהו אמר אביי ת"ש עוף טמא רובץ על ביצי עוף טהור וטהור רובץ על ביצי עוף טמא פטור משילוח הא טהור וטהור חייב ודחי דילמא בקורא ואמתני' דתנן קורא זכר רבי אליעזר מחייב וחכמים פוטרים אמר ר' אליעזר מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה דברי הכל חייב וכו' ואמר ר"א מחלוקת בקורא זכר אבל בזכר דעלמא דברי הכל פטור וכו' ע"כ מבואר מזה דבקורא נקבה דברי הכל חייב ומשמע כדינו דאם לא שלח חייב מלקות וא"כ קשה דלמה לא ביארו רבינו ואף אם נאמר דרבינו גריס כדברי הרי"ף שלא הביא אלא ההיא דר"א מחלוקת בקורא זכר אבל בזכר דעלמא וכו' ומשמע דלא הוה גריס לישנא קמא דר"א דאמר מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה וכו' כדמשמע מדברי הרא"ש ז"ל או דהוה גריס ליה ומשמע ליה דפליגי אהדדי כמ"ש הרא"ש שם וגם בפי' המשנה לא הזכיר רבינו אלא לישנא בתרא דר"א אכן אכתי קשה מבעיא דר"ז דמתרץ אביי הא טהור וטהור חייב ואף לפי הדחיה דדילמא בקורא משמע להדיא דבקורא נקבה רובצת על ביצי עוף טהור מפשט פשיטא להו דלכו"ע חייב וא"כ אכתי קשה על רבינו למה השמיטו. ומאי דנראה לענ"ד דרבינו מפרש לה לענין חיוב בעלמא להחמיר לכתחילה אבל לענין מלקות אין לנו דהתורה לא חילקה בזה בין קורא נקבה לשאר נקבות אלא משום דדרך עוף זה לרבוץ על ביצים אחרים חשו חז"ל להחמיר ולחייב לשלח אבל למלקות אין לנו כל עוד שאין לנו ראיה גמורה אך אי גירסת רבינו כגרסתינו אתי שפיר ולכאורה הוה תמיהא לי מילתא טובא על מרן ז"ל שהקשה קושיא זו ונדחק בביאור דחיית התלמוד דקאמר דילמא בקורא וכו' והלא הוא עצמו הזכיר למעלה ד"ה זכר וכו' דברי ר"א דאמר מחלוקת בקורא זכר אבל בקורא נקבה דברי הכל חייב אלא שאח"כ ראיתי דבריו בב"י ושם הביא דברי הרא"ש כנ"ל דהוה גריס איכא דאמרי וכו' ובהכי ניחא.

שחט מקצת סימנין וכו'. לא נתבאר בדברי רבינו אי קאי אאם או אאפרוחין ומלשון הגמרא נראה דאאפרוחין דוקא קאי דהא מצדד מתקח לך ולא לכלביך וכו' ומבואר ג"כ דבשחט מקצת הושט קאמר דשייך ביה טרפות שהיה דאילו בקנה אין בו שהיה בעוף כלל והנה גרסת הטור בדברי רבינו שחט מקצת סימניה וכן נראה שהיתה גירסת הר"ן ז"ל ואחרים פי' דקאי בין האפרוחין בין האם אמנם לשון הגמרא מורה להדיא דאאפרוחין דוקא קאמר גם מרן ז"ל הקשה עוד דא"כ אמאי אינו לוקה מאי שנא מאם טריפה אלא ודאי דהאפרוחין קאי וכפירוש רש"י ע"כ ולענ"ד נראה לדקדק עוד בדברי רבינו דאי אאם קאי למה כתב בתוך הקן קודם שיקחנה אי קאי השחיטה לאם קודם שיקחנה הוא מיותר דכיון שהיא בתוך הקן ודאי שעדין לא לקחה ועוד דגירסת קודם שיקחנה אינה מיושבת לכל הפירושים דמשמע שבידו ליקח אותה וזה אינו שהתורה אמרה לא תקח האם ואיך נתיר לו לקחתה והו"ל למימר קודם שישלחנה אלא נראה דהגירסא האמתית היא קודם שיקחם וקאי אאפרוחים אף שבש"ס העתיק קודם שיקחנה עיי"ש ותו י"ל דאי קאי אאם די במה שכתב קודם שיקחנה מאי בתוך הקן דקאמר אלא ודאי דבתוך הקן משמע למי שדרכו להיות בתוך הקן ממש שהם האפרוחין דאילו האם דרכה לפרוח להביא לה ולהם טרף ומזון ודו"ק.

היתה מעופפת וכו'. משנה וברייתא שם אך סידור דברי רבינו משונים הרבה לדברי הגמרא. ומה שנראה לענ"ד אפרש בס"ד הנה סמך לדין זה היה מטלית או כנפים חוצצות וכו' משום דכיון שאמרנו בהיתה מעופפת שאם אין כנפיה נוגעות בקן אינו חייב לשלח מעתה במטלית או כנפים חוצצות דאף שיושבת עליהם מ"מ היה נראה דגרע ממעופפת כיון דהוי הפסק גמור עד שא"א לה ליגע בקן כלל להכי כתב דכיון דאעיקרא דדינה אנו מסופקים אי הוי חציצה או לא להכי פסק שחייב לשלח אלא שאם לא שלח אינו לוקה משום דהוי בעיא דלא אפשיטא.

היו שני וכו'. גם בזה יש לגמגם מה ראה לחלק בין אלו למטלית או כנפים שחילקן בשני דינים וגם חלק בלשון דבההיא דמטלית כתב הרי זה משלח וכו' ובאלו כתב בלשון מעשה והזהרות ביותר שכתב הרי זה לא יקח ואם לקח ישלח וכו' נראה שדעתו ז"ל משום דבגמרא במטלית ובכנפים אמרו מהו שיחוצו ובאלו לא אמרו אלא מהו בסתם משום דמטלית וכנפים אין דרך להיות דבר זה משא"כ שני סדרי ביצים וביצים מוזרות וכו' דרכן בהכי.

או שהיתה אם ע"ג אם או שהיה הזכר וכו'. דרכן של העופות להתחמם זה ע"ג זה והתרנגולים ובני יונה דרכן להתחמם בארץ ויולדות והיינו דספנא מארעא ולכך חילק אלו ממטלית וכנפים והחמיר באלו ביותר דכיון שדרכן בהכי י"ל דהיינו נוגעות בקן ממש שאין לנו לחייבו מלקות כיון דסלקא בתיקו אלא דאכתי איכא למידק דלמה בשני סדרי ביצים נקט לשון כנפים נוגעות ובביצים מוזרות נקט לשון רביצה ומהגמרא משמע דשוין הם ברביצה ואולי רצה להשמיענו דכיון ששני סדרי ביצים הם שלימים אפילו אינה רובצת ממש הדין שוה משא"כ בביצים מוזרות שאינן ראויין כתב לשון רביצה ודו"ק .

היתה יושבת וכו'. זה באמת לכאורה קשה טובא דממ"ש ואינו נוגעת בקן משמע דאם היתה נוגעת אפי' מן הצד חייב לשלחה ובגמרא לא מוכח ואולי י"ל עם מ"ש רש"י בגמרא דאפי' נוגעת מן הצד לא שמה נגיעה ולכך סתם ולא חש לשנטעה ומכ"ש שנלמד ממ"ש אח"ז אם היתה בצד הקן דמשמעותא אפילו רובצת וכנפיה נוגעות בקן מן הצד פטור וכו' ובדין זה כלל רבינו בין יושבת בין מעופפת דאפי' נוגעת בקן מן הצד פטור מלשלח וכן נראה מהגמרא וכדברי הר"א.

היתה רובצת על אפרוח אחד וכו'. היינו משום דכתיב קן מ"מ ואפרוחים או בצים דכתיב דבר בהווה והיינו מ"ש רבינו אח"ז אלא שסמך לו דין מצא קן על פני המים וכו' כדי להסביר הדרשות שגם שם דבר בהווה ודוק.

המוצא קן על פני המים וכו'. רש"י ז"ל פי' ששטף הים אילן מן הארץ ונראה שהדין עמו דאל"כ אין דרך העופות לקבוע קן בתוך הים אמנם רבינו העתיק דברי הגמרא ומשמע דהכל תחת האפשר.

ומ"שאו

על גבי בעלי חיים אף דבגמ' לא איירי אלא באדם מסתברא ודאי דה"ה לכל בע"ח דכולהו אדמה נינהו וק"ל.

ומ"ש

לא נאמר אפרוחים וכו' כבר כתבנו דקאי אאפרוח אחד וכו' אף שמרן לא הבין כן עיין עליו.

כשם שאינו יכול לזכות בהם לאחרים. מרן הקדוש ז"ל מחק זאת הגירסא מכח דברי הש"ס והדין עמו אמנם אפשר דרבינו הוציאו מההיא דלוי בר סימון דאקני פירות שובכו לרב יהודה.

אסור ליטול וכו'. בספרי רבינו כתוב ועשה ולא תעשה דוחה עשה ע"כ. ואין לו מובן חדא דמילתא דפשיטא היא ותו דמה ענין זה לכאן הרי נדון דידן הוא בהיפך אלא ודאי נראה פשוט שעיקר הגירסא היא ולא עשה דוחה עשה וכן מצאתי בנוסחא כת"י והיינו מ"ש בגמ' דמאי אולמי דהאי עשה מהאי עשה והשתא דברי רבינו מתפרשים על נכון כפי הש"ס דכדי לטהר את המצורע הו"ל עשה ואין עשה דוחה ל"ת ועשה והיכא דלקח האם דנמצא שלא נשאר אלא העשה לזה נתן טעם אין עשה דוחה עשה ולא הוצרך רבינו להזכיר התירוצים של הגמרא משום שהוא פוסק כמ"ד קיימו ולא קיימו ולדידיה מוקמינן לה בגמרא דעבר ושקלה לאם ומאי דמקשה בגמרא מר' יהודה דס"ל שלח מעיקרא משמע לא חש לה רבינו משום שהוא פוסק כרבנן ואף דלדידהו דס"ל דמשלח ואינו לוקה וקרא משמע לא תקח ואם לקחת שלח ומשמע דאין כאן אלא ל"ת והיא קושית מרן ז"ל הדבר פשוט דכיון דעכ"פ אם יטהר בו המצורע צריך הוא לעבור הלאו דלא תקח וגם העשה מפני שלא שלחה מעתה הרי יש בפעולה זו עשה ול"ת וכן למדתי מתוך דברי הרב לח"מ והפר"ח ז"ל ונכון.

שנאמר ואת הבנים וכו'. אף שבגמרא למדוהו משלח תשלח רבינו ס"ל כסברת התוספות והר"ש שהזכיר הרשב"א ז"ל וכן מוכח ג"כ דבעוף שהרג את הנפש שבו נכלל קדשי מזבח והיינו טעמא מפני שהוא מצווה וכו' דהיינו שלח תשלח שאמרו בגמרא וק"ל.