יש דברים וכו'. לפיכך וכו'. כל זה נתבאר בשבת דף ק"נ.

אסור לאדם וכו'. ברייתא בעירובין דף ל"ח לא יהלך אדם בסוף שדהו לידע מה היא צריכה כיוצא בו לא יטייל אדם על פתח המדינה כדי שיכנס למרחץ מיד ואמרו שם הטעם דמוכחא מלתא דמאי בעי בשדהו אם לא לידע מה היא צריכה. וכן בפתח המדינה וכו' ודין הטיול וכו' נראה שנכלל ג"כ במ"ש רבינו בד"א וכו' דהכל לפי הענין היכא דמוכחא מלתא וכו' היכא שיש לחוש לאיסור והרב המגיד ז"ל לא הבין כן עיין עליו.

וכן אסור לאדם וכו'. משנה דף ק"נ ושאר דברי רבינו מבוארים שם ועיין להתוס' והרשב"א והרמב"ן והרב המגידז"ל.

כיצד אין מחשיכין וכו'. הכי אוקמוה למתניתין שם. ומ"ש

ומחשיך להביא בהמהשם דף קנ"א אין מחשיכין על התחום להביא בהמה היתה עומדת חוץ לתחום קורא לה והיא באה וכו' וכתבו התוספות דיש ספרים דגרסי מחשיכין לפי שאם יש שם בורגנין הולך ומביאה וכו' וזו היא גירסת רבינו אלא שלשון הברייתא מגומגם במ"ש היתה עומדת חוץ לתחום וכו' דהיינו רישא שהרי רבינו כתב ומחשיך להביא בהמה וכו' ומתוך דברי רבינו נראה דהוה גריס שאם היתה וכו' וכן בדין שהרי הכל חלוקא אחת היא לדעתו ז"ל.

וכן אומר אדם וכו'. מימרא דרב יהודה אמר שמואל שם והכוונה שהוא אומר לחבירו בא עמי דאל"כ מאי קאמר פשיטא וכן הכריחו התוספות שם ועיין עוד להרב המגיד ז"ל. ודין הבורגנין ביארו רבינו פכ"א דין ב' שהם בתים קטנים כל אחד תוך ע' אמה וכפירוש רש"י והמפרשים ז"ל עיין עליהם.

מותר לאדם וכו'. מימרא דרבי יהושע בן קרחה שם וכדברי רבינו.

ואסור לרוץ וכו'. שם דף קי"ג ובברכות דף ו' והטור בשם ס' התרומה פסק דאם הוא לעונג הבחורים שמתענגים בכך מותר וכן לראות דבר שמתענגים בו ופסקו הרב ב"י סי' ש"ח. גם רבינו פסק לקמיה דלדבר מצוה וכו' הותרו כמה דברים ומכאן יש ללמוד עוד היתר לטלטל הצלוחית שזורעים בה הפרחים דהיינו שמשימין הבצל בפי הצלוחית שהיא מליאה מים והבצל נוגעת קצת במים ובימים מועטים שולחת פוראותיה ושרשיה בתוך המים ושוב מוציאה הפרח והוא מין פרח חשוב הרבה ומפואר להריח בו והוא דבר נפלא כי מי שנתן כח לעפר להצמיח נתן כח למים ג"כ ולא האמנתי לדברים עד שבאתי לכלל ניסיון זה [ובצלים אלו באים מארם צובא יע"א] ולהיות כי שאלו את פי איזה מן המעיינים נר"ו אם רשאים לטלטל צלוחית זו בשבת כדי להריח ולברך עליהם השבתי להם דעתי החלושה שכמה דברים התירו חז"ל לצורך מצוה וכ"ש כשניתוסף לענג השבת הן מצד הברכה עצמה והן מצד עונג הריח כאמור וכבר הזכרתי מציאות זה והתירו בראיות אחרות בפרקים הקודמים.

ויורד אדם וכו'. משמע מדברי רבינו דלא הותר דבר זה אלא כדי לשתות שהוא צורך גמור הא לאו הכי אסור אמנם רש"י ז"ל פירש שם דף ק' בין שיש בהם מים בין שאין בהם מים ע"כ. ונראה שהכריחו לפרש כן משום דקתני סתמא ולא מפליג ותו דסתם שיח ומערה אין בהם מים. ועוד דאם איתא היינו בור. ותו קתני בהדייהו בברייתא גדר ובהא סתמו כפירושו דלא שייך שם מים והרי"ף והרא"ש והטור והרב ב"י הביאו הברייתא סתם וגדר בהדייהו ולא חילקו וכדברי רש"י ז"ל ולרבינו אפשר דלא הוה גריס גדר ולפי זה נראה לו לפרש דכולם כדי לשתות קאמר דלהכי תני בור בהדייהו ותרי גווני בור קתני כדאמרן בעלמא אמנם מטעם ההיתר שכתב רש"י ז"ל שאין כאן אלא טרחא נראה דגם לצורך אחר יהא מותר דהברייתא מפליג בין אילן להנהו עיי"ש וק"ל.

ומחשבין וכו'. כל דברי רבינו מבוארין שם דף ק"נ וקנ"ז ועיין מ"ש בפי"א דין ו' ובהרב המגיד ז"ל. ודין ביקור החולין בפ"ק דף י"ב וכבית הלל ות"ק.

ומחשיכין וכו'. משנה דף קנ"א ועיין לרבינו שם. ומ"ש

ואומר לווכו' ברייתא שם ודלא כפירוש רש"י אלא דרבי יוסי ות"ק לא פליגי וכ"כ הרב המגיד ז"ל.

מפליגין בים וכו'. ברייתא דף י"ט ועיין לרבינו פ' ל'.

ומפירין נדרים וכו'. משנה דף קנ"ז וביארו בגמ' דהפרה בין לצורך בין שלא לצורך משום דאינה אלא ביום שמעו ולא מעת לעת כמ"ש רבינו בפי"ג דהלכות נדרים עיי"ש.

אין עונשין בשבת וכו'. בסנהדרין דף ל"ה שקלא וטריא בהא טובא ומסקנא דלולא קרא הייתי דן מכח ק"ו דרציחה דחיא שבת ומשם הוציא רבינו הדין אלא שיש לדקדק דמלקות לא נזכר שם אלא מיתה דוקא והוא דבר שיש בו חילול שבת דמייתי קרא דלא תבערו אש וכו' אבל מלקות דאין בו חילול שבת מנא לן וכן הקשה הרב מג"א סימן שכ"ב והניחה בצ"ע. ונראה לענ"ד דרבינו כתב כן מסברא דנפשיה דכיון דקי"ל מלקות במקום מיתה עומד כמ"ש ריש פרק ט"ז דהלכות סנהדרין וגם אפשר שימות תחת ידו כמ"ש באותו פרק אמטו להכי אסרו כמו המיתה ולפי זה עונש אחר כגון חרם או שמתא וכיוצא לא שמענו. אדרבא בפ' הדר (עירובין דף ס"ג) איתא דרבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי חזיה לההוא גברא דקאסר לחמריה בצינתא בשבתא רמא ביה קלא ולא אשגח אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא ע"כ. משמע דשריא השמתא בשבת והוא הדין עונש אחר זולתי מיתה או מלקות והכי איתא להדיא בתשובות הגאונים סימן י' עיי"ש אמנם מוהרשד"ם או"ח סי' ח' כתב דכל שכן ממלקות הוא דקי"ל בכל דוכתא דהשמתא ונידוי חמירי ממלקות דבמערבא מימנו אנגידא ולא מימנו אשמתא וכו' וההיא דפ' הדר לאפרושי מאיסורא שאני אי נמי דדמי להתרת נדרים דדוקא לצורך השבת מתירים וכו' ורבינו כשכתב שאין מלקין כוונתו דכ"ש שאין משמתין וכו' עכת"ד. ואחרי המחילה הראויה מעצמותיו הקדושים שפיר יש לומר דלא ראי זה כראי זה דאין הכי נמי דבעלמא השמתא או החרם חמור ממלקות אמנם לענין שבת דלא אסרינן אלא המיתה מכח קרא והוסיף רבינו גם המלקות דבמקום מיתה קאי כנ"ל אם כן אין ענין השמתא בכלל זה דהשמתא אינה במקום מיתה בשבת גופיה אלא סופה להמית כמ"ש רש"י ז"ל אם לא יחזור בתשובה שלימה מה שאין כן המלקות דמשלקה הרי הוא כאחיך וכדברי הגאונים ז"ל שהתירו השמתא בשבת והראיה שהביא עוד מוהרשד"ם ז"ל שאין דנין בשבת ובכללם הוי השמתא אין נראה דכבר כתב רש"י ז"ל דטעמא דמלתא לא הוי אלא שמא יכתוב וכ"כ רבינו פ' כ"ג דין י"ד עיי"ש שוב מצאתי להכנסת הגדולה שם שכתב בפשיטות כמ"ש ועיי"ש.

ואגבזה ראיתי להזכיר חידוש דין שראיתי להרב משנה למלך ז"ל בהא דקי"ל ברודף אחר חבירו להרגו אי נמי אחר נערה מאורסה ואחר הזכור דקי"ל דניתן להצילו בנפשו אם יארע דבר זה בשבת אי שפיר דמי או נכלל באין מענישין בשבת וכו' והכריח ז"ל בדברי מהרי"ף ז"ל בפ' אלו עוברין דאוקמא לההיא דרבי אלעזר עם הארץ מותר לנוחרו כדג ביוה"כ שחל להיות בשבת דמיירי כגון שהיה רץ אחר הזכור או אחר נערה מאורסה ביוה"כ שמותר להצילו בנפשו וכו' אף דהר"ן ז"ל הקשה על זה דאם כן תיפוק ליה אפילו תלמיד חכם ושדבר זה אינו אלא איום וגיזום לעם הארץ שמבזין להתלמידי חכמים עיי"ש והרא"ש והתוספות ז"ל פירשו דהאי ע"ה ר"ל שכופר להכעיס ומסור וחשוד על שפיכות דמים אשר לפי דבריהם אין ללמוד לנדון דידן דכיון שחשוד על שפיכות דמים וכו' אין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש וכו' עיין עליהם. ומידי השתעשעי בדברי הרב זלה"ה נתעוררתי אם יש איסור בהריגה על ידי שם בשבת למי שנתחייב כמו שמצינו במשה רבינו ע"ה כשהרג את המצרי ואם גם זה נכלל באין מענישים בשבת שכתב רבינו זלה"ה. ואפשר שזה תלוי במחלוקת מהרשד"ם והגאונים אי שרי לשמת או להחרים בשבת דהא הורג על ידי הדיבור אלא שזה לשעתו וזה לאחר זמן ומאי דנראה לענ"ד שהוא בכלל אין מענישין בשבת שכתב רבינו ודאי דסוף סוף עונש מיתה הוא ומקרי אב מלאכה לחייבו אם יהיה בעדים והתראה שהתרו בו אל תזכיר השם הקדוש וכו' דלפי הנראה הוצאת נפש הוא ותולדה דשוחט הוא ומה לי על ידי סייף וכיוצא מה לי ע"י שם מכ"ש דקיי"ל עקימת שפתים הוייא מעשה אפי' לענין מלקות דבעינן מעשה מכ"ש לענין מיתה דלא אשכחן דבעיא מעשה ונפקא מינה לחייבו מיתה בבי"ד על הרציחה גופה משום חילול שבת. וצריך להתיישב בדבר.

מותר לאדם וכו'. שם דף ק"נ וכבר נתבאר בדין ג' ויתבאר עוד בדין שאחר זה.

גזירה שמא יטול צרור וכו'. פ' המוצא תפילין (עירובין דף ק"ד) המשמר פירותיו מפני העופות ודלועיו מפני החיה משמע כדרכו בשבת ובלבד שלא יספק ולא יטפח ולא ירקד כדרך שהן עושין בחול מאי טעמא לאו משום דקמוליד קלא וכל אולודי קלא אסיר אמר רב אחא בר יעקב גזירה שמא יטול צרור ופירש רש"י לא יטפח ידיו על לבו. יספוק כף על כף. ירקד ברגל להשמיע קול להבעית העופות. שמא יטול צרור ויזרוק לרה"ר להבריח העופות ע"כ. וגירסת רבינו יש בה איזה שינוי והיא גירסת הרי"ף ז"ל עיין עליו אכן מאי דאיכא למידק דלעיל גבי מותר לאדם לשמור פירותיו בשבת כתב ואם בא אדם ליטול מהם או בהמה וחיה לאכול מהם גוער בהם ומכה בהם ומרחיקם ע"כ. ואמאי לא גזרינן שמא יטול צרור וכו' דהרי התיר ז"ל גם בחיה אפילו להכות ומכל שכן סיפוק וריקוד. ונראה לענ"ד דזריקת הצרור בזרעים וכו' היינו קודם שיבואו העופות או החיות לאכלם דלחשש זה הוא משמיע קול להבעיתם ולהרחיקם וזה דרכו לעשות בחול כדדייקי דברי רבינו וכי שרינן הסיפוק והריקוד כמעשהו בחול יש לחוש גם לזריקת הצרור מה שאין כן לעיל דאיירי בפירות וכבר באו לאכול מהם ואין אדם עומד על ממונו שהוא אבד ושותק התירו לו אפילו ההכאה דאין שייך כאן עובדין דחול לשנגזור דהרי התירו כמה דברים ולא חשו לשישכח שהוא שבת דהכל לפי המעשה ולפי הענין ודו"ק.

כל הדברים וכו'. מימרא דרבי בעירובין דף ל"ב ול"ד וס"ל לרבינו דלא נאמר זה אלא לדבר מצוה דומיא דעירובי תחומין דקי"ל אין מערבין עירובי תחומין אלא לדבר מצוה וכמ"ש רבינו פ"ו דין ו'. והוסיף רבינו וכן אם היה טרוד וכו' משום דס"ל דהוא הדין כיון שהוא על צד הדוחק והאונס וכ"כ הרב המגיד ומרן ז"ל. ובנוסח אחראיתא בדברי רבינו ונצרך לדבר מצוה. ונוסחתינו עיקר כמבואר.

קטן שעשה וכו'. דע דביבמות דף קי"ד מוכח להדיא דאפילו במלאכה דאורייתא אין בית דין מצווין להפריש הקטן וכדתנן נמי גבי שבת קטן שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ופסקו רבינו פי"ב דין ז' וא"כ קשה טובא דכאן כתב דבר שהוא משום שבות דמשמע שאם הוא איסור דאורייתא בי"ד מצווין להפרישו ומרן ז"ל כתב בזה שיש מי שתירץ דרבינו אסיפא סמיך שכתב וכן אם הניחו אביו אין ממחין בידו כלומר דאם הוא באיסור דאורייתא ממחין בידו וכ"כ בב"י סי' שמ"ג ועוד נראה לענ"ד באופן אחר ע"פ מ"ש רבינו פי"ז דמאכלות אסורות דין כ"ז וז"ל קטן שאכל אחד ממאכלות אסורות או שעשה מלאכה בשבת אין בי"ד מצווין להפרישו לפי שאינו בן דעת וכו' ע"כ. ומדכתב לפי שאינו בן דעת ולא כתב לפי שאינו בר מצות משמע דכוונתו בקטן שלא הגיע לחינוך דוקא והיא שיטת התוספות בשבת דף קכ"א ד"ה ש"מ וכו' ולפ"ז מ"ש כאן היינו בקטן שהגיע לחינוך דלא נאמר כלל זה אלא במידי דרבנן דוקא ואף דבאמת דברי רבינו סתומים תשובה תולה דסמך למ"ש שם שהוא עיקר הדין. שוב ראיתי להרב ב"ח שם שתירץ גם הוא כן ונסתייע עוד ממ"ש רבינו שם דמצוה על אביו לחנכו בקדושה וכו' דמשמע דבקטן גמור קאמר עיי"ש שהאריך בזה.

אסרו חכמים וכו'. הראב"ד ז"ל השיג על רבינו דלמה לא הזכיר הטעם שאמרו בגמ' דף קכ"ד וטלטול גופיה לאו משום הוצאה היא בתמיה דמשמע דטעם איסור הטלטול דגזרו שמא יוציא הכלי והרב המגיד ז"ל כתב דבתחילה נאמר טעם זה לפי שלא היו נזהרים בהוצאה ואחר כך התירו קצת כלים כדאיתא התם דף קכ"ג ונשארו השאר מפני הטעמים שהזכיר רבינו וכו' ואע"פ שבטל הטעם לא בטלה הגזרה. ועוד אפשר דרבינו הזכיר טעמים אלו שחדש הוא ז"ל ולא לומר שאין שם טעם אחר וזה נראה יותר ע"כ. ועוד נראה לענ"ד שכבר נכלל במ"ש רבינו ויבא לידי מלאכה כלומר כל מין מלאכה שיהיה בין הוצאה בין מלאכה אחרת ולא חש לפרט משום שמא יוציא דמאי איריא שמא יוציא ולמה לא נחוש באמת לכל מין מלאכה על ידי התעסקות באותם הדברים ועיין עוד להמגדל עוז ז"ל.