תמורת הפסח וכו'. עיין מ"ש מרן ז"ל דפסק כר' זירא ולא ידעתי למה דלכאורה משמע דהלכתא כרבה ע"כ והקשה עליו הרב לח"מ ז"ל דרבינו פ"ד דקרבן פסח גבי מי שאבד פסחו וכו' כתב שם מרן גופיה דפסק כרבה עיי"ש ונמצאו דברי רבינו ודברי מרן ז"ל סתרי אהדדי וצ"ע ע"כ והיא קושיא גדולה ועצומה. אך לענ"ד דהאמת נראה דרבינו פסק כרבה וכמו שהכריח שם מרן ז"ל דהיינו לענין פסח שאבד ונמצא אחר שהפריש אחר וכן תמורתו ששוה לו שזהו מחלוקתו של רבה ור"ז וכאן רבינו קעסיק בענין תמורת הפסח עצמו לבדו דנראה דלכו"ע בעיקר הפסח יש בו שינוי לענין התמורה בין קודם זמנו לזמנו הראוי דהיינו אחר חצות ואגב שלימדנו להועיל בדין זה כל הקרבנות דשייך בהו תמורה ודלא שייך הוצרך להשמיענו דין תמורת הפסח עצמו ולא איירי הכא לענין אבוד דמתני' דזה כבר ביארו עם כל פרטיו בהלכות קרבן פסח ותדע דטעם רבה אינו אלא משום דנראה ונדחה וזה לא שייך אלא באבד והפריש אחר ונמצא הראשון דשייך נראה ונדחה וכמ"ש רש"י ז"ל משא"כ באין כאן אלא פסח אחד דודאי אין שייך חילוק דקודם שחיטה לאחר שחיטה ודו"ק כי נראה נכון ואמתי:

בהמה שהקדישה וכו'. עיין מ"ש הראב"ד ומרן ז"ל שגירסא אחרת היתה לו לרבינו והרב לח"מ ז"ל הכריח דגם כגירסתנו אתי שפיר ובאמת שכן נראה מדברי המבי"ט ז"ל בקרית ספר. ודע דבס' צרור החיים ז"ל פט"ו דמעשה הקרבנות הקשה על רבינו שפסק בכמה מקומות שאין בעלי חיים נדחין ואיך פסק דין זה דתמורתה כמוה עיי"ש ונראה שלא ראה דברי התוספות בפסחים דף צ"ו ע"ב ד"ה קודם שחיטת וכו' שמתוך דבריהם אין כאן שום קושיא עיין עליהם:

עולה שנתערבה בשלמים וכו'. עיין מ"ש הראב"ד ומרן ז"ל מהתוספתא פ"ג עיקר דין התוספתא הביאו רבינו פ"ו דפסולי המוקדשין הל' ה' והל' ו' וז' ודברי מהר"י קורקוס ז"ל בכוונת רבינו נראין נכונים וברורים וכן מצאתי להרב לח"מ ז"ל ולזה נוטין דברי המבי"ט ז"ל בקרית ספר עיי"ש:

שלמים שנתערבו וכו' ויפדה. כתב הרב לח"מ ז"ל הך ויפדה דאיכא בקצת ספרי רבינו ט"ס הוא דכיון שהוא ספק תמורת בכור אין לו פדיון כמ"ש רבינו ז"ל בפרק זה אלא צ"ל עד שיפול בו מום ויאכל וכו' ע"כ ובאמת שגם המבי"ט בקרית ספר לא הזכיר פדיון זה אך מכיון שהוא ג"כ ספק תמורת שלמים שהרי נתערבו בבכור ובמעשר נראה דצריך פדיון מספק השלמים דהרי תמורתן כיוצא בהם כמ"ש רבינו בראש הפרק גם בדפוס מגדל עוז כתוב כגירסתנו: