(ס"ק א) בין יושב כו' ועססי' קמ"ו. דהשומע ג"כ צ"ל בשעת ברכה ושם כ"כ לענין ברכת התורה ולא הוי הטעם כ"א משום דהוי דבר שבקדוש' כמ"ש מ"א שם. אבל כאן דהשומע ג"כ צריך לברך אלא שהמברך מוציא בברכתו כל הקהל וכמ"ש מ"א לעיל סי' רפ"ד ולקמן סי' תרצ"ב ס"ק ב' והוי השומע כעונ' וכאלו הוא מברך ולכן צריך השומע לעמוד כמו המברך מצד הדין.

(ס"ק ב) ואסור כו' כמ"ש סי' קל"ט סעיף ג' וכ"מ במרדכי כצ"ל דהטעם מבואר שם דזהו כבוד כשקורא להוציא הציבור ואין ראוי לאדם לחלוק כבוד לעצמו אם לא ירשוהו אחרים. משא"כ החזן שתחלה נמנה לכך:

(ס"ק ג) לקרותה כו' דחביב' כו' ר"ל אע"ג דאמרינן תרי קלי לא משתמעי מ"מ הכא שאני:

(סק"ד) אם השמיט כו'. אם השמיט תיבות שאין מפסידים הקריא' אפילו לא קראן על פה יצא כצ"ל:

(ס"ק ה) אפילו מעוטה עיין בכ"ה כו' דבדף י"ח ע"ב איתא ת"ר השמיט הסופר אותיות או תיבות או פסוקים וקראן הקורא בע"פ יצא. ופריך מדתני' היה בה אותיות מטושטשות אם רשומן ניכר כשרה. ואם לאו פסולה. ומשני לא קשיא הא בכולה (וה"ה רובה דהוי ככולה) פסול'. והא במקצת' כשרה. והקש' הרשב"א מהא דאמר ר' חלבו ארשב"ג א"ר אפי' למ"ד דא"צ לקרות כל המגלה מתחלת' ודי אם מתחיל מאיש יהודי כו' מ"מ צריכה להיות כתובה כולה לפניו. משמע דאם חסרה עד איש יהודי פסולה. ואמאי הא בחסר' מקצתה אמרת כשרה. (וצ"ל אם אין הרשב"א חולק על הא"ח שהבי' רמ"א דאם חסר ענין שלם פסול אפילו מקצתה. וע"כ אין חולקים דהא בש"ע הביא דין הרשב"א וגם דינו של הא"ח ע"כ צ"ל כיון דקיימי' למ"ד דא"צ לקרות כ"א מאיש יהודי ואילך א"כ מה שחסר עד איש יהודי אין דינו כחסר ענין שלם וק"ל) וכתב הרשב"א דא"ל דר' חלבו מיירי בלכתחל' וכ"מ לשון צריכה כו' ובריית' מיירי לענין דיעבד דקתני יצא ז"א דע"כ ידע הש"ס דר' חלבו מיירי גם לענין דיעבד. מדפריך על הא דתנן (והיא בסעיף י"ג לקמן) היה דורשה או כותבה אם כוון לבו יצא. האי כותב' ה"ד אילימ' דכתב פסוק' פסוק' וקרי כל פעם פסוק שכ' והא"ר חלבו צריכה שתהי' כתוב' כלה. וא"א דר"ח לא מיירי כי אם לכתחל' מאי פריך על המשנ' דהיה כותבה דמיירי דיעבד דקתני יצא א"ו דידע הש"ס דר' חלבו מיירי גם לענין דיעבד והדר' ק"ל. ומזה הוכיח הרשב"א דבתחלתה (וממיל' ה"ה בסופה) אפילו חסר מקצת' פסול'. ובכ"ה כתב די"ל דאין חילוק דמקצת' אפילו בתחלתה כשרה ויוצאים בה בדיעבד ור' חלבו מיירי לכתחל':

והא דפריך על מתני' דהיה כותבה כנ"ל והא מתני' מיירי דיעבד ובדיעבד מודה ר' חלבו דיצא היינו דוק' בחסר מקצת' אבל בחסר כלה או רובא אפילו דיעבד לא יצא והא בכותב המגלה כשקור' פסוק א' עדיין חסרה כל המגלה. וכן כשכותב יותר. ולענ"ד אינו כלום כו' מנ"ל להקשות כו' ר"ל דודאי אין כוונת המקשה מהכרח בריית' דהיה בה אותיות מטושטשו' הנ"ל דע"כ בחסר רובה או כלה פסול' לא פריך. דא"כ ה"ל להביא הבריית'. ומר' חלבו אין ראיה די"ל דאפילו חסרה רובה כשרה דיעבד. וע"כ צ"ל מדלא הביא הבריית' וגם מר' חלבו אין ראיה דפריך מסבר' דבחסר רובה מסתבר' דאפילו דיעבד לא יצא. וע"ז כתב מ"א וא"כ לא הוי לאתויי דברי ר' חלבו כצ"ל. כיון דמר' חלבו אין קושי' כ"א מסבר':

(ס"ק ו) לא יקר' כו' משמע דהוא עצמו כו' ונ"מ אם קורא רק לאדם א' רשאי השומע לקרות עם הקור' מתוך מגלה פסולה. דהוא יכול לשמוע לקור'. ואחד ליכא בהדיה:

(ס"ק ח) ע"פ כו' כמ"ש בסמוך סעיף ט'.

(ס"ק י) א"י בלעז. דס"ל דהא דאי' בגמ' אבל קורין כו' (ר"ן דלא כע"ש) דבריו צ"ב דהע"ש הקשה לרמב"ן דס"ל דא"י אם יודע אשורית מהא דרמי מתני' אהדדי בדף י"ח דקתני רפ"ב קראה תרגום בכל לשון לא יצא. והדר תני אבל קורין אותו ללועזות בלע"ז וא"א כדברי הרמב"ן ע"כ הא דקורין אותו ללועזות מיירי באינו מכיר לה"ק ואם כן דילמ' רישא דקתני לא יצא מיירי כשמכי' לה"ק:

ולכן כתב הע"ש רנראי לו עיקר כהפוסקים דיצא אפילו מכיר לה"ק. וא"כ לא ידעתי מאי חידש מ"א בהביאו דברי הר"ן וכ' ע"ז דלא כע"ש. ואיך יתיישב בזה קושית הע"ש. ואולי א"ל דכוונתו. דמסיק הש"ס שם לבסוף סיפא דקתני אבל קורין כו' לא דמי' אלא להא דתני' גפטית לגפטים עברית לעברים עלמית לעלמים יונית ליונים יצא וסבר הע"ש דכונות המתרץ דסיפ' אבל קורין כו' מיירי כשמבין לעז ההוא וריש' דקתני קראה בכל לשון לא יצא מיירי שאינו מבין אותו הלשון ולכן הקשה שפיר. אמנם מ"א רוח אחרת עמו בפי' המתרץ. כשנדייק דיוק קלוש מ"ש מ"א דס"ל דהא דאי' בגמ' אבל כו' הא דאי' במשנה מבע"ל. דהא הוא לשון המשנ'. אמנם הר"ן הבי' שהרמב"ן חולק על רש"י דס"ל אם מבין לעז אפילו מבין לה"ק יצא. למה כיון דאפשר לו לקרות בלה"ק. וכתב שכן משמע לישנ' דלועזות שאינו מכיר לה"ק כדאמרי' בעלמ' הני לעוזאי דאתי לקמיה דרבא אוקי תורגמן בינייהו כו' משמע דלועז פירושו שאינו מכיר לה"ק וכן הא דתני' גפטת לגפטיים ללועזות גפטיים קאמר שאינם מכירים לה"ק עכת"ד ואם כן לדעת הרמב"ן י"ל דכמ"ש דלועז משמעו שאינו מכיר בלה"ק ה"ה די"ל גפטיים ועלמים ודכוותיה ג"כ משמע שאינו מכיר לה"ק כי אם עלמית או גפטית וכדומ' וא"כ י"ל דהמתרץ באמת תי' כקושית הע"ש הא לא דמי' אלא להא דתני' גפטית לגפטיים כו' היינו דסיפ' מיירי לועזות בלע"ז שהוא לועזי ואינו מבין לה"ק כמו הבריית'. וריש' באמת מיירי אף שמבין לעז כיון דמבין לה"ק לא יצא אמנם המ"א שדרכו לקצר כלל הני האמורים בבריית' גפטית עברית עלמית יונית בתיבת לועזות א"כ כוונת מ"א במ"ש דהא דאי' בגמ' אבל קורין ללועזו' כו' ר"ל מה שהביא גמ' בריית' דגפטית כו' מיירי שאינו יודע לה"ק:

וא"כ באמת המתרץ תי' כקושי' הע"ש. ואם נרצה להגי' בדברי מ"א מ"ש היינו מי שאינו יודע לה"ק שצ"ל היינו מי שיודע לה"ק ותיבת שאינו ט"ס. א"ש טפי וכוונת מ"א לא לתרץ קושית הע"ש דוראי על הרמב"ן יפה הקשה אך במה שפסק לדינ' דלא כרמב"ן מכח הקושי' הנ"ל ע"ז חלק המ"א דלדידן א"ל קושית הע"ש הנ"ל. דהר"ן שם כתב על דברי הרמב"ן במ"ש על רש"י כיון דמבין לה"ק איך נתיר לו שאר לשונות אדרבנן דרשב"ג לק"מ. דס"ל כל הספרים נכתבים בכל לשון אלא מגלה משום דכתי' בה ככתבם וכזמנם בעינן דוקא לה"ק. אם כן מוקמינן המיעוט במסתבר טפי ולא אתי למעט שאר הלשונו' כ"א כשאינו מבין אותו לשון אבל כשמבין הלשון אף שיודע לה"ק נשאר סבר' חיצונה דיוצא אבל רשב"ג דא"ל אפילו שאר ספרים לא הותרו לכתוב אלא יונית ולדידי' לא איצטדיך לדרשה דככתבם וכזמנם. אמנם רשב"ג מסתמ' לא פליג על בריית' דגפטית לגפטיים דאם מבין אותו לשון יוצא. ע"כ צ"ל לרשב"ג מסבר' בזה קיל מגלה משאר ספרים כיון דעיקרו משום פרסומי ניסא. וכיון דמבין אותו הלשון ראוי שיצא בו דאיכ' בי' פרסומי ניס' וא"כ לדידיה הדין עם הרמב"ן דאין מבין לה"ק אינו יוצא בלעז כיון דלא הותר לו כ"א משום פרסומי ניס'. כיון דמבין לשון הקודש ואיכ' גם בלשון הקדש פרסומי ניס' לגביה שאר הלשונו' נשארו באיסורן. וכתב עוד הר"ן דלשון המשנ' משמע דאפילו מכיר לה"ק אפ"ה יוצא בלע"ז שמבין מדקתני אבל קורין אותו ללועזו' בלעז. ולא קתני הלועז קוד' אותו בלעז דומי' דריש' דקתני קרא' תרגום. משמע דמיירי דאחר שאינו לועז קוראה ללועז. וא"א דאם מכיר לה"ק אינו יוצא בלעז. א"כ הקור' שאינו לועז ומבין לה"ק אינו יוצ' לעצמו בלעז וכה"ג אינו יכול להוצי' לאחר אפילו מי שאינו מבין לה"ק כדאי' בירושלמי עכת"ד א"כ לדידן דקי"ל כרשב"ג י"ל כרמב"ן וגם הר"ן מודה לו ולדידן לא קשי' קושית הע"ש דה"ל להש"ס לתרץ דסיפ' מיירי שאינו מבין לה"ק וריש' שמבין לה"ק דהש"ס הוכיח דמתני' ס"ל דאפילו מבין לה"ק יוצא מדקתני וקורין אותו ללועזו' ולא קתני והלועז קור' בלעז כמ"ש הר"ן אע"כ הקור' אינו לועז ומבין לה"ק אפי' הכי מוצי' חברו ע"כ צ"ל דהמבין לה"ק ג"כ יוצא בלעז שמבין כמ"ש הר"ן והיינו דמתני' אתי' כרבנן. אבל לדידן דקי"ל כרשב"ג י"ל דאינו יוצא בלעז כשמבין לה"ק דכן מסתבר כמ"ש הר"ן וכנ"ל ולפ"ז דברי מ"א אינם כ"א לחלוק על דינו של הע"ש דלדידן אינו קו' ולדידן יש לפסוק כהרמב"ן וכנ"ל. וה"פ דברי מ"א דס"ל דהא דאי' בגמ' (היינו במשנה) אבל קורין כו' היינו מי שיודע לה"ק והיינו מדקתני קורין ללועזות ולא קתני הלועז קורא כמ"ש הר"ן ע"כ צ"ל דמתני' ס"ל דיוצ' אפילו יודע לה"ק ולכן פריך שפיר והיינו דמתני' אתי' כרבנן אבל לדידן דקי"ל כרשב"ג י"ל כהרמב"ן דהכי מסתבר כנ"ל:

(ס"ק יא) שמבינים יצאו בדיעבד דלכתחלה אין לקרות בשני לשונו' כמ"ש מ"א ס"ק שאחר זה:

(ס"ק טו) צריך כו' כתב הרשב"א כו' אם צריך השומע לכוין כו' ששמעתי שחכם א' כו' ר"ל דזה ידע השואל דצריך לשמוע כל תיבה. וזה אפשר אפילו בע"פ אבל נסתפק אם צריך לכוון בכל תיבה וספק זה נולד לו לאשר שמע שהחכם תפס מגלה בידו. וע"כ הטעם דס"ל דצריך לכוין בכל תיבה זה קשה כששומע בעל פה ונקל יותר לכוין כששומע מתוך הכתב. וע"ז תמה השואל דע"כ א"צ לכוין בכל תיבה דאטו מי לא יצא כו' ועוד דנשים וע"ה כו' שאין יודעים לקרות אשורית מתוך הכתב איך הם יוצאים דבע"פ א"א לכוין בכל תיבה. ולגבייהו דלא ידעי לקרות אשורית א"א מתוך הכתב. והרשב"א הוסיף לו ראיה מהיה עובר כו' אם עמד כו' ע"כ לא תפס מגלה בידו לשמוע דא"כ מאי ספק וודאי נתכוין לצאת אע"כ אפילו שומע בע"פ יצא ואף דלא נתכוין בכל תיבה. וכ"כ הטור סימן נ"ט דמה"ט יאמר כ"א הברכות בעצמו. ולא יסמוך על הש"ץ להוציאו אע"ג דקי"ל שומע כעונה מ"מ יש לחוש פן לא ישמע תיבה אחת הרי דתיבה א' מעכבת גם בשומע:

(ס"ק טז) טעות אחר. כגון מיושב ר"ל מתיבת יושב קרא ישב ומתיבת נופל קרא נפל.

(ס"ק יט) וכורכה כו' דהברכה לא קאי על המגלה כ"א נתקנה בפ"ע לתת הודיה לה' על הנס. ומה"ט כתב הר"ן פ' הקורא את המגלה דברכה שאחרי המגלה פותחת בברוך אף דקי"ל ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך והיא סמוכה לברכה שלפני המגלה דאין המגלה חשיב הפסק אלא משום דברכה שלאחרי' אין לה שייכות למגלה אלא נתקנה בפ"ע להודות לה' על הנס והפורקן וסמכוהו לאמרה אחרי המגלה אבל גבי הפטרה הברכה שאחרי' שייכה להפטרה ועליה נתקנ'. והא דברכות הפטורה שלאחריה מתחלת בברוך אף שהיא סמוכה לברכה שלפניה היינו לפי שהפטר' נתקנ' בשעת הגזרה שגזרו שלא לקרות בתורה ושלא לשכח מישראל קריאת התור' תיקנו חכמים שבאותו הדור לקרות בנביאים מעין הפרשה שבתור' וכמבואר לעיל סי' רפ"ד בטור הובא גם בט"ז שם לכן תיקנו בדכותי' דומי' דברכות התור' שכ"א מברך לפניה ולאחריה. ובתורה גופה הטעם שברכ' שלאחרי' מתחלת בברוך משום דתחלת התקנ' שהראשון שעלה בירך לפניה ולא לאחרי' והאחרים שעלו אחריו לא ברכו כלל כ"א האחרון בירך לאחריה ולא לפניה. אם כן בדין היה שהאחרון המברך לאחריה יהי' פותח בברוך. כיון דברכ' שלפניה בירך אדם אחר. אף שלאח"ז תיקנו שכ"א מהעולים יברך לאחריו לא זזה נוסח ברכה שלאחרי ממקומ' עכת"ד. כמ"ש סעיף ג' דאם חסר קצת וקראו ע"פ יצא:

(ס"ק כא) שנהגו כו' ועיין ברב' גבי נ"נ. ר"ל ברבה במגלת אסתר ע"פ אשר הגלה מירושלים ר"ב ור"י ור"ח בשם ר' יוסי כד הוי מטו ר"י ורבנן להאי פסוקי אשר הגלה נ"נ. הוי אמרין שחיק עצמות ולמה לא הוי אמרין כן בירמי'. אלא שכל נ"נ שבירמי חי הוי. ברם הכא מת הוי עכ"ל והטעם כתב במתנות כהונ' שכ"ז שהיה חי לא קללו אף שעתה הוא מת ע"ש אל תקלל מלך. ועיין בס' ידי משה פ' אמור פ' ל"ב ומיני' יליף מ"א ה"ה לענין המן כ"ז שמזכירים אותו כשהי' חי אין לומר ושם רשעים ירקב אע"פ דהמן אדם ולא מלך מ"מ י"ל כמ"ש בבא ב"ב ריש מסכ' ב"ב להורדס ולא יהיה אלא עשיר וכתיב ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר:

(ס"ק כב) ואין לבטל כו' בבני בישן בפסחים דף נ' ע"ב:

בי"ד סי' קט"ז דמה"ש אין אנו נזהרים בגילוי משום דאין נחשים מצוי' בינינו וכיון דלא הוי רק משום חששא ולא גזרה לית ביה משום דבר שבמנין צריך מנין אחר כו' ועיין לעיל סימן ט' במ"א ס"ק ז':

גבי פרוזבול. שהיה מתקנות הלל שע"י שראה שנמנעו העם להלוות זה לזה ע"י ששמטה משמטת ההלואה ועברו על פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמט' כו' עמד ותיקן פרוזבול ועי"ז לא תשמטנו שביעית ואיבעיא להו התם אי הלל לדוריה דוקא תיקון. ואם כן יכולים ב"ד שלאחריו לבטלו. או לדורות עולם תיקן ואם כן אין ב"ד יכול לבטל אא"כ גדול הימנו כו' ואף על גב דפרוזבול הוי דבר שבממון:

(ס"ק כד) ויש להסתפק כו' ונשים פלוגת' כו' כצ"ל. ור"ל רמ"א שכתב ויש להסתפק בנשים והקשה מ"א דלא מצינו מי שנסתפק בנשים הג"א שמסתפק הוא בקטנים ולא הזכיר נשים והטור שהזכיר נשים תליא בפלוגתא אבל לא ספק: