לחצר אחר. הרמב"ם כתב דוקא כשהית' כוונתו מתחלה להוצי' לחצר ההוא אסור להכניסה לשם כדי שלא תתקיימה מחשבתו שחשב בשעת שגגה אבל ברש"י משמע אפי' נתכוין להוציא' לר"ה אסור להושיט' לחצר אחרת דחיישינן דלמא זימנא אחרית' שדי להו לר"ה ע"ש. וכששני החצירות בדיוטא א' לכ"ע אסור כמ"ש בסי' שמ"ז וכ"ה בתו':

במזיד אסור. דקנסוהו רבנן:

חיוב חטאת. כלומר איסור דחיוב ליכא אלא אם כן תחלתו וסופו שגגה:

בכל גוונא מותר. דאל"כ ה"ל גזירה לגזירה [ב"י] וצ"ל דקאי אשוגג ומותר להושיט' אפי' לחצר אחרת ולא גזרי' שיוציא ידו פעם אחר' דהא ליכא איסורא דאוריי' אבל במזיד אסור מטעם קנס ולא מטעם גזירה כדאי' בגמרא ומ"מ צ"ע דהא התו' כתוב בד"ה ומאי שנא דאפי' אין בין החצירות ר"ה אסור להושיטה לחצר אחרת ומ"ש דגזירה לגזירה היא הלא הרבה פעמי' מצינו בגמ' גזיר' לגזירה (עססי' שמ"ט וסי' ש"ח ס"מ ובטור וב"י שם עסי' שנ"ג) ואמרי' כולה חדא גזיר' היא ואפשר דס"ל להרב"י כתירוץ ראשון של התו' ומ"מ צ"ע דעכ"פ ה"ל להביא דבריהם, המפנה חפצי' מזויות לזויות ונמלך והוציאן פטור שלא הית' עקירה משעה ראשונה לכך, היה קנה בידו והגבי' הקצה הא' והקצה השני מונח בארץ וחזר והגבי' הקצה השני אפי' כל היום כולו פטור שהרי לא עקר החפץ כולו מן הארץ ואם משך החפץ וגררו על הארץ מתחל' ד"א לסוף ד' חייב שהמגלגל עוקר הוא ועיין פ"ז דפסחים:

בכל גוונא וכו'. עסי' רנ"ד ס"ו והע"ש לא ע"ש: