כלים שנפלו לבור ונשתברו בעל הבור וכו'. מבואר במשנה שם פרק הפרה (דף נ"ב) ודלא כר"י דגמ' (דף נ"ג:):

(ב-ג)

הבור מאבות נזיקין הוא. פסק כשמואל דאמר פרק המניח (בבא קמא דף כ"ח) כולן מבור למדנו וכן פסק האלפס ז"ל:

כיצד המניח אבנו או סכינו וכו'. מפורש שם דין אבנו וסכינו ומשאו.

ומה שכתב רבינו ואם הניחן ברשותו והפקיר וכו'. פשוט הוא שאחר שיש לו דין בור הכל שוה:

הכניס שורו לחצר בעל הבית שלא וכו'. פ' הפרה (דף מ"ח) מימרא:

המניח את הכד ברה"ר וכו'. משנה בהמניח (דף כ"ו).

ומ"ש רבינו ז"ל לפי שאין דרך בני אדם להתבונן בדרכים. אוקימתא אמיתית שם.

ומ"ש ואפילו הפקיר הכד. פסק כר"י וכן בהלכות:

הניח את הכד במקום שיש לו רשות להניחה וכו'. זה יצא לרבינו ממה שאמרו שם (דף כ"ז:) קרנא דעצירי היה דכיון דברשות עבדי הוה ליה לעיוני ומיזל. ופירש רבינו קרנא דבי עצורי קרנות של גיתות וכן פסקו בהלכות. ומ"מ אפילו באותן מקומות חייב רבינו אם היתה אפלה והדין עמו שהרי כך נראה מהסוגיא שם:

נשברה כדו ברה"ר והוחלק אחר במימיה. פירוש כגון שנתקל ומתוך כך נשברה כדו ופסק כר"י דאמר נתקל לא פושע הוא ולזה כתב רבינו לפי שהוא אנוס אבל אם שברה בכוונה ודאי חייב, ופסק זה כפסק ההלכות כר"י דמתניתין וכחכמים דברייתא והכין קי"ל דמפקיר נכסיו מתוך האונס פטור וחייב בדיני שמים מפורש בברייתא.

ומ"ש רבינו ואם נתכוון לזכות בחרסיה והוזק בהן אחר חייב. מפורש שם ובהלכות:

שני קדרין שהיו מהלכים בדרך זה אחר זה וכו'. משנה שם (דף ל"א) ופסק כר"י דגמרא ופטור הכלים הוא מפני שכל תולדות בור כלים פטורין בו כמו שנתבאר:

הקדרין והזגגין וכיוצא בהן וכו'. גרסת רבינו ז"ל כגרסת ההלכות ורש"י ז"ל והיא הנכונה. ומ"ש רבינו הראשון חייב בנזקי גופו של שני בשהיה לו לעמוד ולא עמד דדוקא בשהזיק גופו אבל בשהזיק ממונו אפילו בגוף הראשון פטור שלא מצינו בור שחייב בו את הכלים כמו שנתבאר בסמוך ולזה כתב רבינו בנזקי גופו של שני. ועל מ"ש רבינו ז"ל בין שהוזק במשאו כתוב בהשגות א"א זהו תימה שהרי כתב הסוגיא כדעת ר"י כו' ההיא שעתא מיהת בורו של ראשון הוא וראשון פטור דהא לאו בורו הוא ומפקיר נזקי אונסים פטור ע"כ. ודבריו פשוטים שכשחייב רבינו במשא הראשון לא חייב אלא בשלא הפקירו שאם בשהפקיר משאו כבר נתבאר בפרק זה שנתקל אנוס הוא ונתבאר שמפקיר נכסיו מתוך האונס פטור וחיוב השני כשהוזק גוף השלישי בגופו הוא מפני שהיה לו לעמוד ולא עמד ודבריו ז"ל כדברי ההלכות:

נפל הראשון והיה מוטל לרוחב הדרך ונתקל וכו'. מפורש שם (דף ל"א:) ברייתא:

השופך את המים בר"ה וכו'. שם (דף ל') משנה.

ומ"ש ואם נטנפו כליו פטורין. הוא כשמואל דגמ' ודלא כרב והטעם מפני שכל אלו הנזקין תולדות בור ולא מצינו בור שחייב בו את הכלים:

נבלעו המים בארץ ונשארה הארץ חלקה וכו'. נ"ל שכוונת רבינו היא שאפי' נבלעו המים כל זמן שהארץ חלקה מחמתן חייב וההיא מימרא דרב דאמר קרקע עולם הזיקתהו והסוגיא שעליה דמוכחא דדוקא בשלא תמו מיא כולא דלא כשמואל ואע"ג דלא פליג התם בהדיא הא פליג לעיל וזהו שבהלכות לא הביאו הא דתמו מיא לפטורא. אך הר"א ז"ל כתב בהשגות שכוונת רבינו היא בשלא נבלעו המים וז"ל א"א פירוש שנעשית טיט וכו'. ואין פירושו מחוור אלא לא תמו מיא שנעשית הקרקע רפש וטיט ותמו מיא הוא שאין טיט וכן פי' רש"י ז"ל ודברי ההלכות לראיה שדעתם שאותה סוגיא דלא כהלכה:

כל אלו שפותקין ביבותיהן וכו'. ברייתא שם (דף ל') ואם הוזקו בהם כלים פטור כמו שנתבאר:

לא יוציא אדם תבנו וקשו וכו'. משנה וגמרא שעליה ופסק כרב דאמר התם כל הקודם בהם זכה בין בגופן בין בשבחן מ"ט קנסו גופן משום שבחן.

ומ"ש רבינו ואם קדם אדם וזכה בהן משעת הוצאה לרה"ר וכו'. בעיא שם ולא איפשיטא:

יש לכל אדם להוציא את הזבל ואת הגללים וכו'. פסק כר' יהודה במה שאמר שבשעת הוצאת זבלים מותר להוציא ברה"ר ופסק דלא כוותיה בנזקין שר' יהודה היה פוטר כשהוזק בהם אדם ואנן קי"ל דחייב וכ"כ בהלכות.

ומ"ש רבינו ז"ל וחייבין על זה הגלל משום גזל. מפורש שם בגמרא:

אין שורין טיט ברה״ר. משנה בב״מ פרק הבית והעליה (בבא מציעא דף קי"ח):

הבונה ברה"ר וכו'. פי' שאינו רשאי להשהות אבניו ברה"ר אלא תיכף להובאה לקובעה בבנין וכן מוכח שם בגמרא ודלא כרשב"ג דאמר מתקן הוא מלאכתו לפני שלשים יום מפני שדברי רשב"ג העמידום בגמ' בשיטה ואינה הלכה וכמ"ש בהלכות:

החוצב שחצב אבן ונתנה לסתת וכו'. ברייתא שם וחלוק השכירות וקבלנות שם. ופי' שאפי' בקבלנות כל זמן שנפלה מיד אדם אי זה שיהיה הוא חייב בנזקיה כיון שמידו נפלה וכולן פטורים אבל כשהונחה על גבי הדימוס ונפלה כיון שהם בקבלנות כולן חייבים אבל בשכירות האחרון חייב לפי שעליו לקובעה בבנין:

הכותל והאילן שנפלו לרשות הרבים וכו'. משנה שם (דף קי"ז:) והובאה פרק קמא בבבא קמא (דף ו':) ודברי רבינו הם כשהזיקו בשעת נפילה ולפיכך פטור אע"פ שהפקירן וכן מוכח שם מפני הטענה שכתב רבינו ז"ל אבל אם הוזק בהן לאחר נפילה ודאי אם הפקירן הוה ליה מפקיר נזקיו מתוך האונס ופטור ואם מתכוון לזכות בהן חייב כמו שנתבאר למעלה בדין נשבר כדו ונתכוון לזכות בחרסיה וזה ברור וכשהזיק בשעת נפילה שהוא פטור כתב הרשב"א ז"ל ודוקא כשבנאו כראוי אבל אם לא בנאו כראוי חייב והכין איתא בתוספתא דקתני נפל הכותל מחמת הזועות מחמת הרוח ומחמת הגשמים אם בנאו כדרכו פטור ואם לאו חייב עכ"ל:

וכמה הזמן וכו'. מימרא שם בהבית והעליה (דף קי"ח):

המצניע את הקוץ והזכוכית כו'. משנה פ' המניח (בבא קמא דף ל') מימרא שם, ופי' הפריח שהוציא חוץ מרשותו:

המצניע קוציו וזכוכיותיו בתוך הכותל של חבירו וכו'. ברייתא מימרא שם:

חסידים הראשונים וכו'. ברייתא ומעשים שם:

לא יסקל אדם מרשותו לרשות הרבים וכו'. ברייתא פרק הפרה (דף נ':):

אין עושין חלל תחת רשות הרבים וכו'. משנה פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ס') ופסק כחכמים. ודע שאף על פי שאינו רשאי לעשות כן לכתחילה אם עשה וכסה כראוי פטור כמו שנתבאר פרק י״ב. ופי' כראוי הוא במקום שהשוורים מצויין לעמוד בפני השוורים ואם מצויין שם גמלים כראוי לגמלים. ובירושלמי מפרש שאם עגלות מצויות שם עד שתהא עגלה מצויה טעונה מהלכת וטעונה אבנים והכל כלל רבינו פ' י״ב במלת כראוי:

והחופר בור לצורכי הרבים מותר וכו'. ברייתא פרק הפרה (דף נ'):

אין מוציאין זיזין וגזוזטראות לרה״ר וכו'. משנה פרק חזקת הבתים (בבא בתרא דף ס') ומה שהתיר רבינו למעלה מגמל ורוכבו היא סברא כתובה בהלכות ולמדוה מדין אילן שהוא נוטה כמו שיתבאר בסמוך.

ומ"ש רבינו אבל אינו יכול להחזיר כתלים למקומן. מימרא שם ופסק כר"י:

לקח חצר וכו'. מימרא ומשנה שם:

אילן שהיה וכו'. משנה סוף פרק לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ז:) ופסק כת״ק:

ומניחין מקום פנוי וכו'. מימרא במציעא בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ז:).

ומ"ש ואין מתרין בבעליו. מבואר שם מכריז ר' אמי מלא כתפי נגדי בתרי עברי נהרא קוצו:

מי שהיתה וכו' עד סוף הפרק. משנה פרק המוכר פירות (בבא בתרא דף צ"ט:):