האוכל כזית מבשר בהמה וכו'. מלקות הנבילה מפורש בהרבה מקומות.

ומ"ש רבינו וכל שלא נשחט כראוי וכו'. מפורש במשנה בהשוחט:

אין אסור משום נבילה וכו'. מפורש בספרא חלב נבלה וחלב טריפה בנבלת בהמה טהורה הכתוב מדבר יכול אף נבלת בהמה טמאה במשמע ודין הוא טהר מכלל חלב וטהר מכלל נבילה מה מצינו כשטהר מכלל שחיטה בטהורה כך לא טהר מכלל חלב אלא לטהורה או כלך לדרך זו טהר מכלל חלב וטהר מכלל נבילה מה מצינו שטהר מכלל נבילה בטמאה כך לא טהר מכלל חלב אלא בטמאה ת״ל טריפה יצתה בהמה טמאה שאין לה טריפה ע״כ שם. ומתבאר במשנה בפרק כל הבשר (חולין דף קי"ג) במ״ש ר״י הגלילי את שאסור משום נבילה אסור לבשל בחלב ואין בהמה טמאה וחיה טמאה בכלל זה. ובגמרא בפרק גיד הנשה (חולין דף ק':) ברייתא רבי יהודה אומר יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה ת״ל נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה מי שאיסורו משום בל תאכל נבלה יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל נבלה אלא משום בל תאכל טמאה והוכיחו ממנה בגמ' דר' יהודה סבר דאין איסור חל על איסור ומפני כך אין איסור נבלה חל על איסור טמא וכבר פי' רבינו שדעתו שאין איסור חל על איסור אלא באיסור בת אחת או כולל או מוסיף כנזכר פי״ז מהל' א״ב ואין כאן אחד מג' דרכים אלו ולפיכך אין איסור נבלה חל על איסור טמא וזה מבואר. אלא שקשה לי המימרא שבפרק אלו הן הלוקין (מכות דף י"ז) וכתבה רבינו סוף פ״ב רסק נמלים והביא אחת שלימה וצרפה לאלו שנתרסקו ונעשה הכל כזית ואכלו לוקה שש מלקיות חמש משום הנמלה האחת ואחת משום כזית מנבלת הטמאים וצריך לעיין:

האוכל עוף טהור חי וכו'. בפרק גיד הנשה (חולין דף ק"ב) אמר רב אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא במיתתה בכזית וכתב רבינו שאפילו בחייה הוא משום נבלה. אבל רש״י ז״ל פי' משום אבר מן החי וכן נראה מן הסוגיא:

האוכל כזית וכו'. זה מתבאר בפ' בהמה המקשה (חולין דף ע"ה) דלא בעי' חדשים אלא בחלב וכן משמע התם:

ואסור לאכול מן הבהמה וכו'. מפורש בשבת פרק ר״א דמילה (שבת דף קל"ה). וכתב רבינו עד ליל ח' לומר שכיון שנכנס לליל ח' מיד מותר שאין צריך לשהות ח' ימים גמורים, וכן מבואר שם, וידוע שאיסור זה מספק הוא לפיכך כתב רבינו אין לוקין עליו:

ואם נודע לו שכלו לו וכו'. שם מבואר:

השליא שיצאה עם הולד וכו'. בפרק בהמה המקשה (חולין דף ע"ז). ומה שכתב והאוכלה פטור שאינה בשר מתבארת שם ובמשנה שאינה קרויה בשר:

(ו-ט)

האוכל כזית מבשר בהמה חיה ועוף וכו'. זה מבואר בהרבה מקומות ומהם פרק גיד הנשה (חולין דף ק"ב):

טרפה האמורה בתורה זו שטרפה וכו'. דברי רבינו שכתב עד וכן החותך בשר מן החי וכו' הם דברים אמתיים בנויים על המדרש האמור במכילתא ובשר בשדה טרפה אין לי אלא בשדה בבית מנין אמרת נבלה וטרפה הקישן הכתוב מה נבלה לא חלק בין בבית בין בשדה אף טרפה כן הא מה ת"ל ובשר בשדה טרפה דבר הכתוב בהוה. ועל המשנה שבפרק א"ט (דף מ"ב) שאמרו זה הכלל כל שאין כמוה חיה טריפה והעלו בגמ' סימן לטריפה י"ב חדש ומ"ש שם ובהרבה מקומות שהטריפות הל"מ הענין כך הוא שמן התורה למדנו שהטריפה אינה חיה לפי שענין הכתוב הוא בשר שנטרף ועדיין הוא חי אלא שסופו למות מחמת טרפותו ולהיות נשלך לכלב כמו שהוכיח רבינו אבל לא נתבארו בכתוב הדברים הטורפים ומביאים לידי מיתה ונאמרו למשה מסיני ומקובלות בידינו. נמצא שעיקר הדבר מפורש בתורה ופירוש פרטיו הלכה למשה מסיני וזה ברור ופשוט. וכבר יצא לנו לרבינו מזה דבר חדש כתבו פ"ה מהלכות שחיטות יתבאר שם:

וכן החותך בשר מן החי וכו'. פרק גיד הנשה (חולין דף ק"ב:) מבואר בדברי רבי יוחנן ולא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטריפה ונתן רבינו בדבריו טעם לזה:

'יא בהמה ח'

שהיא חולה וכו'. משנה בהשוחט (דף ל"ז) ויתבאר בסמוך שצריכה פרכוס:

אע"פ שהיא מותרת וכו'. שם בגמ' (ע"ב) דרשו הכתוב שאמר נבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם ופירוש כוס שחוט. וכתב הרמב"ן ז"ל מצאתי כתוב שהגאונים אומרים כשהותרה בשל ישראל הותרה משום הפסד ממונו הא בשל עכו"ם טבח אסור וגם זו ממדת החסידות עכ"ל. וכ"כ הרשב"א ז"ל שאינו אלא מדת חסידות:

השוחט בהמה חיה ועוף וכו'. משנה שם (דף ל"ג):

אבל המסוכנת וכו'. בגמ' (דף ל"ז:) היכי דמי מסוכנת וכו' כל שמעמידין אותה ואינה עומדת וכו' אפי' אוכלת קורות. וכתב רבינו שאם לא פרכסה כלל הרי זו נבלה. וכ"נ שם דכל שלא פרכסה אין שחיטתה כלום ואינה בת שחיטה ומסוכנת תחלת נבלה היא וכל שלא פרכסה ונשחטה הרי היא כאלו גמרו מיתתה בכוס. ובסמוך אכתוב מה שאמרו בידוע שנשמתה נטולה קודם לכן וזה ברור:

וצריך שיהיה הפרכוס וכו'. שם אמר רב חסדא פרכוס שאמרו בסוף שחיטה וכו' שאני אומר כל שאינה עושה כן בסוף שחיטה בידוע שנשמתה נטולה ממנה קודם לכן. ומבואר שם לרבא דאמצע שחיטה לא סגי ופסקו כן בהלכות וכן דעת הפוסקים ז"ל:

כיצד הפרכוס וכו'. מפורש שם (דף ל"ח:) אמר רבא הלכתא כי הא מתניתא בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה בד"א ביד אבל ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשרה בד"א בדקה אבל בגסה בין ביד בין ברגל בין פשטה ולא כפפה בין כפפה ולא פשטה כשרה ועוף אפי' לא רפרף אלא בעינו ולא כשכש אלא זנבו הרי זה פרכוס ומפורש פרק קמא דע"ז (דף ט"ז:) שחיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפרכוס ונזכר כאן בהלכות ובגמרא (דף ל"ח) אמר שמואל שאפי' בבהמה דקה אם היתה ידה פשוטה וכפפתה הרי זה פרכוס ופסק כן הרשב"א ז"ל ולא נזכר בהלכות. ואפשר שהם סבורים דרב פליג עליה. עוד נראה מן המשנה שכל בהמה שכשכשה בזנבה הרי זה פרכוס. ויש שם מחלוקת בברייתא וכתבו הרמב"ן והרשב"א ז"ל דהלכה כסתם משנה דמתניתא דקתני ולא כשכש אלא זנבו לאו למימרא דוקא עוף אלא אפי' בהמה כן ולרבותא נקט עוף שהייתי סבור דכשכוש זנב בעוף דבר קל הוא ולא הוי פרכוס קמ"ל וכ"ש בבהמה עכ"ד. עוד בגמ' אמר רב גועה והטילה רעי וכישכשה באזנה הרי זה פרכוס והקשו עליו מן הברייתא ותירצו גועה אגועה לא קשיא הא דעבי קלא פי' הוי פרכוס הא דעמי קלא. רעי ארעי נמי ל"ק כאן בשותתת פי' לא הוי פרכוס כאן במתרזת ופסק כן הרשב"א ז"ל וגם זה לא נזכר בהלכות:

השוחט את המסוכנת וכו'. זה מתבאר מן המשנה דמספק הרי זו אסורה ופשוט הוא:

כל איסורין שבתורה וכו'. מה שכתב רבינו שהאסורין בשני לאוין אין מצטרפין מתבאר במסכת מעילה פרק קדשי מזבח. ובביאור אמרו בספרא בריש אחרי מות שאין החלב והדם מצטרפין. ודין איסורי נזיר מבואר במסכת נזיר פרק שלשה מינין:

כל הנבלות וכו'. משנה פרק קדשי מזבח (מעילה דף ט"ו) ובגמ' נחלקו אמוראים נבלת טהורה ונבלת טמאה אם מצטרפין ורב ורב אסי אמרו דאין מצטרפין ולוי אמר מצטרפין והקשו מן הברייתא לרב ורב אסי ואמרו דאתיא כמ״ד איסור חל על איסור ואתי איסור נבלה וחל על איסור טומאה והוו להו נבלות הטהורים והטמאים משם אחד דהיינו נבלה ומצטרפין. וכבר נתבאר שדעת רבינו לפסוק כמ״ד אין איסור נבלה חל על איסור טומאה כנזכר בראש פ' זה לפי שאין איסור חל על איסור אלא בבת אחת או בכולל או במוסיף: ובהשגות א״א פלוגתא היא במעילה וכו'. נראה שדעתו לפסוק כלוי ואם הוא סבור שאיסור חל על איסור היה לו להשיג על רבינו בכמה מקומות שכתב שאינו חל ובודאי הסוגיות שבגמ' מורות שאין הלכה כדברי האומר איסור חל על איסור ומשמע דרבי מאיר ורבי יהודה הוא דפליגי וקי״ל כר' יהודה דאמר אינו חל כנזכר בראש פרק זה. ואם הר״א ז״ל סבור שאע״פ שאין איסור חל ע״א נבלות הטהורים והטמאים מצטרפים ולוי לאו מה״ט הוא דאמר דמצטרפים ודאי לא משמע הכי דהא הוו להו שני לאוין חלוקין. ועוד דא״כ לא הויא סייעתא מן הברייתא ללוי דהא אפשר לאוקומה כמ״ד איסור חע״א אלא ודאי לדידן דאין אחע״א ה״ל לוי חד לגבי תרי ויחיד ורבים הלכה כרבים. כנ״ל להעמיד דברי רבינו.

ומ"ש ונבלה מצטרפת עם הטרפה וכו' וכן בשר הגמל וכו'. שם מתבאר שהם אמרו טהורין בפני עצמן וטמאין בפני עצמן וחלוק הלאוין שכתב רבינו מתבאר שם שאמרו בגמ' שהפגול והנותר מצטרפין זה עם זה לענין אכילה לפי שבאו בלאו אחד דתניא (שם דף י"ז:) לא יאכל כי קדש הם כל שבקדש פסול בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו ע"כ:

האוכל מנבלה וטרפה וכו'. זה מתבאר בספרא בבאור ובחולין תחלת פ' העור והרוטב (חולין דף קי"ז:) העצמות והגידין והקרנים והטלפים מצטרפין לטמא טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבלות. והטעם מפני שאין בהן לאו של נבלה. ודין השליא כבר נתבאר בפרק זה למעלה.

ומ"ש רבינו ממקום שמבצבץ שם הדם וכו'. הוציאו ממ"ש שם בגמרא:

קיבת הנבלה וקיבת הטמאה וכו'. מסקנא דגמרא בפרק כל הבשר (חולין דף קט"ז:) גירסת הגאונים וההלכות והלכתא אין מעמידין בעור קיבת נבלה אבל מעמידין בקיבת נבלה ובקיבת שחיטת עכו"ם ובקיבת כשירה שינקה מן הטריפה וכו' מאי טעמא חלב המכונס לה פרשא בעלמא הוא ע"כ. וכלל רבינו עם זה קיבת הטמאה מפני שכל שהוא פרש מותר שאי לא כן אף של נבלה היה אסור. ולדעת הגאונים ז"ל אע"פ שחלב זה צלול אינו אלא פרש בעלמא וקיבה שבשלה בחלב שבה מותרת כמו שיתבאר פ' תשיעי:

(כ-כא)

עור הבא כנגד פניו של חמור וכו'. מימרא דרב הונא פ"ק דבכורות (דף ז':) וסייעיה רב חסדא ממתני'. ועל מ"ש רבינו כמו הפרש ומי רגלים שהם מותרין כתוב בהשגות א"א רב ששת פשיט להו לאיסורא במסכת בכורות ממתני' ע"כ. וכבר כתבתי בזה פ"ג ונתתי טעם לדברי רבינו שסבור דההיא דרב ששת לאו הלכתא שהיוצא מן הטמא טמא מגופיה דטמא הוא דוקא וכן דעת קצת מן המפרשים ז"ל. ויש ראיה לדבריהם מחלב הקיבה הנזכר בסמוך שהוא מותר שאינו אלא כפרשא בעלמא וכן מפרש שור הנסקל שהוא מותר למטה כנזכר בפ' זה. וי"ל דשאני התם שמינן טהור ולפי זה קיבת הטמאה תהיה אסורה ומכל מקום הא דעור הבא כנגד פניו של חמור שהוא מותר משמע דדיוקיה דרב ששת אמתני' דאמר דאתי מיניה דטמא טמא לאו הלכתא היא. ואני תמה מהרמב"ן ז"ל שפסק בהלכות בכורות כרב ששת דמי רגלים אסורין ופסק דעור הבא כנגד פניו של חמור מותר משום דפרש בעלמא הוא ולאו אוכלא הוא כלל משא"כ במי רגלים:

יש עורות שהן כבשר וכו'. בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"ב) משנה אלו שעורותיהן כבשרן עור האדם ועור חזיר של יישוב וכו' ועור חטוטרות של גמל הרכה ועור הראש של עגל הרך ועור הפרסות ועור (של) בית הבשת ועור השליל ועור של תחת האליה ועור האנקה והכח והלטאה והחומט. ומתבאר בגמ' שזה כולל אכילה וטומאה כנזכר שם בדין פגול ונותר ובגמרא אמרו עור חטוטרות של גמל וכמה וכו' כל זמן שלא טענה ובעו ר' ירמיה ואביי הגיע זמן לטעון ולא טענה [לא הגיע זמנה לטעון וטענה] מהו תיקו, ואין לחוב (אלא) על הספק . ולזה כתב רבינו ולא הגיע למשא. וכבר נתבאר למעלה דבכל עור יש איסור אבל אין בו איסור חיוב. ולא כתב רבינו עור הראש של עגל הרך לפי שאמרו בגמ' בשם רבי יוחנן דמתניתין בזה יחידאה היא ואינה הלכה. ומן הטעם הזה לא כתב בית הפרסות לפי שאמר ר' יוחנן בפרק אלו טריפות (חולין דף נ"ה:) דמתני' בזה אתיא כיחידאה ואינה הלכה. ומ״ש כל אלו העורות כשהן רכין, לפי שאם עבדן או הלך בהן כדי עבודה שהן מתקשין אינן קרוין אוכל, כנזכר שם:

נאמר בשור הנסקל וכו'. בהרבה מקומות ומהם בקדושין פרק האיש מקדש (קידושין דף נ"ו:) ובפסחים פרק כ״ש ושם מתבאר שאינו כנבלה שמותרת ליתנה לעכו״ם או לכלבים אלא אסור הוא בהנאה. ודין הפרש מבואר בע״ז פרק אין מעמידין מימרא שם: