מצות עשה ליתן שכר השכיר בזמנו וכו'. זה מפורש בכתוב ואף ע"פ שהכתוב הזה הוא בשכיר לילה כמו שיתבאר בסמוך נראה שדעת רבינו לומר שבלילה עובר אף בשל יום ובשל יום עובר אף בשל לילה. וזהו שסתם ואמר שעשה דביומו תתן שכרו הוא על כל שכיר ולמטה יתבאר:

ואין לוקין וכו'. כבר נתבאר פרק אלו הן הלוקין (מכות דף ט"ו) בסוגיא דכל המשלם אינו לוקה:

אחד שכר האדם וכו'. משנה בהמקבל (דף קי"א):

וגר תושב יש בו וכו'. ג"ז במשנה וטעם לדבר בגמרא:

כל הכובש שכר שכיר וכו'. ברייתא שם (דף קי"א) ואקשינן עלה בגמרא הני דאיכא ביממא ליכא בליליא הני דאיכא בליליא ליכא ביממא ופריק רב חסדא שם שכירות אחת היא ופירש"י ז"ל כולהו ודאי בחד לא משכחת לה אלא הכי קאמר עבירות כל השמות הללו בשם שכירות יש מהם בשכיר יום ויש מהם בשכיר לילה עכ"ל. וא"כ היתה דעת רבינו היה לו לבאר:

אי זהו זמנו וכו'. משנה וברייתא שם (דף ק"י ע"ב):

ושכיר שעות של לילה וכו'. פסק כרב דהלכתא כוותיה באיסורי. וכן בהלכות:

שכיר שבת וכו'. משנה:

יצא בלילה גובה כל אותו וכו'. גם זה כרב ודלא כסתם מתניתין דאמרה יצא בלילה גובה כל הלילה וכל היום אלא כתנא דברייתא דפליג:

נתן טליתו לאומן וכו'. ברייתא שם (דף קי"ב):

שהקבלנות כשכירות. כרב ששת (דף ק"י) ובהלכות ופירוש קבלנות אומן שקיבל עליו מלאכה בכך וכך ולא לשכירות ימים לשון רש"י ז"ל:

האומר לשלוחו צא ושכור וכו'. ברייתא (דף קי"א) וסוגיא מפורשת בגמ':

ואם לא אמר להם וכו'. גם זה מבואר בסוגיא שם והטעם שכל שלא אמר שכרן עליו הוא כמו שנתבאר שם:

אין השוכר עובר וכו'. משנה שם (דף קי"ב):

או שתבעו ולא היה לו. ברייתא שם ופירשו שלא היו לו מעות בעין שהוא חייב לתת לו כמבואר למעלה פרק תשיעי:

או שהמחהו אצל וכו'. במשנה:

המשהה שכר שכיר וכו'. בגמרא (דף ק"י ע"ב) ברייתא מלמד שאינו עובר אלא בקר ראשון מכאן ואילך מאי אמר רב עובר משום בל תשהה מאי קראה אמר רב יוסף אל תאמר לרעך לך ושוב ע"כ:

כל שכיר ששכרו בעדים ותבעו וכו'. משנה פרק המקבל (בבא מציעא דף קי"א) ובשבועות פרק כל הנשבעין (שבועות דף מ"ה). ומ״ש בנקיטת חפץ כן הסכימו כל המפרשים ז״ל ופשוט הוא שזו היא שבועת המשנה כעין של תורה:

אפילו היה השכיר קטן השכיר נשבע ונוטל. בהשגות א"א אין הדעת מסכמת על זה וכו'. ונראין דברי רבינו שהרי בגמרא אמרו דלפי התקנה בלא שבועה היה לו לשכיר ליטול וזה לשון הגמרא וליתב ליה בלא שבועה ותירצו כדי להפיס דעתו של בעל הבית וכיון שלא נתקנה השבועה אלא להפיס דעת בעל הבית כשהשכיר קטן לא הפסיד דינו אע"פ שאינו בר עונשין ואין בשבועתו לשוא עונש מ"מ משביעין אותו לאיים עליו:

שכרו שלא בעדים וכו'. מימרא מפורשת בגמרא (דף מ"ה) ופירש"י ז"ל ששכרו בעדים הוא שיש עדים שאמר לו עשה עמי מלאכה היום בשכר ועשה עמו ע"כ. פירוש שאם אין לו עדים על המלאכה אין עדי השכירות כלום כי שמא אע"פ ששכרו לא עשה עמו מלאכה כך כתבו ז"ל:

וישבע בעה"ב היסת וכו'. פשוט הוא שיש בזה שבועת היסת ככל הטענות של כופר בכל:

היה לו עד אחד ששכרו אינו מועיל כלום. דין זה לא נתבאר בגמרא בבירור ומ"מ נכון הוא דאם איתא דעד אחד סגי לא היו אומרים בגמרא שכרו בעדים. ועוד שזה מן הדין אפילו כששכרו בעדים לא היה לו לשכיר ליטול בשבועה אלא מן התקנה ובעד אחד לא מצינו שהתקינו: גם הרב רבינו מאיר ז"ל כתב כן דבעד אחד אין השכיר נשבע ונוטל אלא שאמר שחזרה שבועת בעה"ב מהיסת לשבועה חמורה כעין של תורה ונתן טעם לדבר דכיון שהטעם הוא כששכרו שלא בעדים מדין מיגו שיכול לומר לא שכרתיך כשיש עד אחד שאם היה אומר לא שכרתיך היה נשבע מדין תורה כשאומר שכרתיך ונתתי לך שכרך נשבע מתקנת חכמים כעין של תורה. ולדברי רבינו שכתב שאין עד אחד כלום י"ל דכיון שאין שם עדים גמורים חזר הדין לדין תורה ואין שם תקנה בשכיר יום יותר משאר תובעים:

וכן אם תבעו אחר זמנו אע"פ וכו'. משנה בהמקבל:

הביא ראייה שתבעו כל זמנו וכו'. משנה וגמרא שם כלשונם:

כיצד היה עושה עמו וכו'. זה פירוש למה שנאמר בגמרא:

וכן אם הביא עדים וכו'. גם זה ביאור לשון הגמרא ונראה שמן הירושלמי הוציא זה:

בעל הבית אומר שתים קצצתי לך וכו'. ברייתא ומימרא פרק כל הנשבעין:

הרי בעל הבית נשבע בנקיטת חפץ. לשון הגמרא בזו ישבע בעה"ב. ופירש"י ז"ל שבועה כעין של תורה דאי שבועת היסת עדיין לא נתקנה ואם היתה מתוקנת לא היו צריכין לומר ישבע:

בד"א בששכרו בעדים וכו'. כ"כ הרב אבן מיגש ז"ל מסתברא לן דשכרו שלא בעדים או תבעו לאחר זמנו פטור משבועה כעין דאורייתא לא יהא דין קציצה חמור מדין נתתי ולא נטלתי דבהני גווני נשבע בעה"ב היסת ונפטר:

הנותן טליתו וכו' אם יכול לטעון שהיא לקוחה בידו וכו'. בפ"ט מהלכות טוען ונטען יתבארו הצדדין שאומן נאמן לומר לקוחה היא בידי.

ומ"ש הרי האומן נשבע בנקיטת חפץ. כך היא דעת הגאונים ז"ל שכל שאינו טוען שגוף החפץ שלו הוא נשבע כעין של תורה וכבר האריכו בזה:

ואם יצאת וכו'. שם:

ואם לא הביא ראייה ישבע בעל הטלית היסת. כך נמצא בספריו ז"ל וא"כ נראה שחילק הרב בין שכירות לקבלנות בזה שלמעלה אמר שבזמן ששכרו בעדים ותבעו בזמנו ונחלקו בקציצה שבעה"ב נשבע בנקיטת חפץ וכאן בטלית כתב היסת סתם ולא ידעתי למה זה ובגמרא לא חילקו גם רבו ז"ל לא חילק וגם כן השוה אותן רבינו מאיר ז"ל ואפשר שדבריו כאן אינן אלא בשתבעו בלא זמנו ויראה כן ממ"ש בדין טלית בפ"ט מהלכות טוען ונטען הרי בעה"ב נשבע בנקיטת חפץ על הקציצה כמו שביארנו בשכירות ונותן הנה שהשוה דינן ודבריו צ"ע אם הנמצא בספריו אמת:

שכיר הבא וכו'. מימרא שם (דף מ"ח מ"ט) זה לשונה אמר רב הונא לכל מגלגלין חוץ משכיר שאין מגלגלין רב חסדא אמר לכל אין מקילין חוץ משכיר דמקילים מאי בינייהו איכא בינייהו לפתוח לו ובהלכות שאף על פי שלא טען טוענין לו ופירוש רבינו לפי הנראה כך הוא דלרב חסדא מקילין עליו ופותחין לו לומר אינך חייב לישבע על הגלגולין ולר"ה אם לא טען אין פותחין לו ושמא ישבע עליהן אף על פי שאינו מחוייב בהן ופסק כרב חסדא ויש שיטות אחרות ולדברי הכל כוונת רבינו לענין הדין אמת:

אפילו היה שכרו פרוטה אחת ובעל הבית וכו'. זה פשוט שלא נתנו חכמים שעור ומכל מקום דוקא פרוטה אבל פחות מכאן אין נזקקין לו כמבואר פרק הזהב (בבא מציעא דף נ"ה) שאין ישיבת הדיינין בפחות משוה פרוטה. ודע שרבינו נחלק על רבותיו בדין הנשבעים ונוטלים ודעתו שהם צריכים כפירת שתי כסף כמבואר פרק שלישי מהלכות טוען ונטען ואם כן מה שכתב כאן הוא או כדעת רבותיו ז"ל או שהוא מחלק בין השכיר לשאר הנשבעין ונוטלין והטעם מפני שהשכיר אל שכרו נושא נפשו ואין ראוי שיפסידנו אם אינו שתי כסף. ומכל מקום אם היתה כוונתו ז"ל לחלק ביניהם היה לו לבאר שם ואולי סמך לו על מ"ש כאן וצריך עיון: