המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאת לידו וכו'. זו מימרא מפורשת סוף יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ז:) אמר רב יהודה אמר שמואל הכותב נכסיו לאחר ואמר הלה אי אפשי בהן קנה ואפילו עומד וצווח ור' יוחנן אמר לא קנה אמר רבי אבא בר ממל ולא פליגי כאן בצווח מעיקרא כאן בשתק מעיקרא ולבסוף צווח ע״כ. ובהשגות א״א דוקא אמר הרי היא בטלה כו' עד והכי איתא בגיטין ר״פ השולח (גיטין דף ל"ב) ובכריתות (דף כ"ו) עכ״ל. ותמה אני מזה שהרי לא הוזכר בגמרא חילוק אלא בין אומר תבטל לאומר בטילה היא דמשמע מעיקרא כדאיתא התם אבל בין הרי היא בטילה לבטילה היא זו ודאי לא שמענו ולפנינו יתבאר:

מתנה זו שאמר המקבל וכו'. בכריתות שם (דף כ"ד) פרק המביא אשם תלוי אמר ר"ל הנותן מתנה לחבירו ואמר הלה אי אפשי בה כל המחזיק בה זכה בה. ואקשינן מאי שנא מהא דאמר רבה בר אבוה א"ר ששת וכו' מקבל מתנה שאמר לאחר שבאת מתנה לידו מתנה זו תבטל מבוטלת אי אפשי בה (מבוטלת היא) דבריו קיימין בטילה [היא] אינה מתנה לא אמר כלום מאי לאו דבריו קיימין דהדרא למרה קמא לא הוא נמי לא קני ליה אלא כל המחזיק בה זכה בה ע"כ הנוסחא בכריתות וכמה גירסאות נאמרו בה לפי שהוקשה בה השיטה שבפרק השולח שנראית כמהפכת מימרא דרבה בר אבוה עד שמתוך כך אמרו קצת המפרשים שהיא אחת מן הסוגיות המתחלפות בגמרא ומתוך כך נראה שהמחבר לא רצה לכתוב אלא מימרא דריש לקיש שאמר אי אפשי וזהו איני רוצה שכתב ולא הכניס עצמו במחלוקת הסוגיות לבאר דין בטילה היא לגבי המחזיק בה מהו. אבל פשוט הוא שאינה חוזרת לבעלים מכיון שבאת ליד המקבל בשתיקה וזהו מ"ש למעלה המחבר לא אמר כלום כלומר לענין שתחזור לבעלים וזה מוכרח לדעת כל הסוגיות דכיון שקבלה פעם אחת שוב אינה חוזרת לבעלים בלשון מהלשונות אלו אא"כ חזר ונתנה לו אבל יש צד שהוא כמפקירה כמו שביארנו:

אבל אם היה צווח וכו'. כבר נתבאר זה מזו שבפ' יש נוחלין וכמ"ש למעלה ומבואר בסוגיא שהיא חוזרת לבעלים הראשונים ואם מתו ליורשיהם בצווח המקבל מעיקרו. ויש שיטה אחרת:

המזכה במתנה ע"י אחר וכו'. זה פשוט ומבואר פ"ק דגיטין שהמזכה אינו יכול לחזור בו וכן יתבאר לפנינו שהמקבל ידו על העליונה מאותה דזכה לו ע"י אחר. וכתב הרמב"ן ז"ל מהא שמעינן דכי אמרינן דזכין לו לאדם דוקא בשנתרצה כששמע אבל אם לא נתרצה כששמע לאו ומכלל זה אתה למד שכל דבר שבחובה אין חבין לו לאדם שלא בפניו ואע"פ שנתרצה לו שלעולם אין חבין לו לאדם שלא מדעתו ובשליחותו. והא דאמרי' בקדושין חוששין שמא נתרצה הבן משום דלאו חוב גמור הוא דרוצה הוא לישא אשה זו וליאסר בקרובותיה מלישב בטל דמצוה קא עביד ועוד תירץ בה תירוץ אחר וכן עיקר דבמה שהוא חובה גמורה אפילו נתרצה לאו כלום הוא. וכבר רמזתי בזה פ' ל' מהל' מכירה גבי עבד:

זיכה לו ע״י אחר וכו'. בפ' יש נוחלין (בבא בתרא דף קל"ח) אמר רב נחמן בר יצחק זיכה לו ע״י אחר ושתק ולבסוף צווח באנו למחלוקת רשב״ג ורבנן דתניא הכותב נכסיו לאחר והיו בהן עבדים ואמר הלה אי אפשי בהן אם היה רבן שני כהן אוכל בתרומה רשב״ג אומר כיון שאמר הלה אי אפשי בהן זכו בהן יורשי (ראשון) , פי' בשכיב מרע שמת הוא והוא הדין בבריא שחזרו לנותן. והוינן בה לת״ק אפילו עומד וצווח ואמר רבא הכל מודים בצווח מעיקרו דברי הכל לא קנה פירוש וזכו בהן יורשי ראשון שתק ולבסוף צווח דברי הכל קנה פירוש ואם היה רבן שני כהן אוכלין בתרומה כי פליגי בשזכה לו ע״י אחר ושתק ולבסוף צווח ת״ק סבר מדאישתיק קננהו והאי דצווח מהדר קא הדר ביה ורשב״ג סבר הוכיח סופו על תחלתו ומאי דלא צווח סבר כי לא אתי לידי מאי אצווח ע״כ שם. ובחולין פ' השוחט (חולין דף ל"ט) ובכריתות (דף כ"ד) הקשו מזו דת״ק לשמואל דכיון דכי אמר אי אפשי בהן כל המחזיק בהן זכה בהן הוו להו עבדים אלו הפקר והם כזרים והיאך אוכלין בתרומה ותירצו קסבר האי תנא המפקיר עבדו יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו וקסבר צריך לגט שחרור אוכל בתרומה. הנה בכאן מבואר דלדעת ת״ק הרי צד זה דזכה על ידי אחר ושתק ולבסוף צווח הן כהפקר ולדעת רבן שמעון בן גמליאל יחזרו לראשון והמחבר פסק בדין ספק מכח סוגיא דהשוחט דאמרינן התם לא אמרו בה היתר משום כבודו דרשב״ג ולא איסור משום כבודו דת״ק והביאו זאת דהכותב נכסיו כדאיתא התם ואם הם נסתפקו מי יכריע ובעיטור ורבותינו הגאונים פסקו דספק הוא ע״כ:

ראובן שרצה ליתן מאה זוז לשמעון וכו'. זה פשוט ספ"ק דגיטין (דף י"ד:) דבזכה אינו יכול לחזור בו ובהולך לא כזכי הוא ויכול לחזור בו והכין אסיקנא ריש פ' השולח דבמתנה הולך לאו כזכי. ובהשגות א"א דוקא מתנה וכו'. וכבר כתב כן המחבר בדין החוב פי"ז מהל' מלוה ולוה והפקדון פ"א מהל' שכירות:

הלך לוי במאה זוז וכו'. פשוט הוא שדבריו דוקא כשאמר ראובן ללוי הולך וגם זה שם ספ"ק דגיטין:

מת שמעון בחיי ראובן וכו'. גם זה שם ומפורש הכל בהלכות ופירוש ליורשיו כגון שמת ראובן אחרי מיתת שמעון בטרם שוב השליח אליו:

מת ראובן בחיי שמעון וכו'. גם זה שם ומפורש הכל בהלכות ופירוש ליורשיו אם מת שמעון אחר מיתת ראובן קודם שהספיק השליח לתתם לו וכל זה בבריא אבל בשכיב מרע יתבאר דינו פ"י:

אין אדם זוכה במתנה לחבירו וכו'. זה פשוט דבעינן גדול כמו שיתבאר וכן ודאי עבד ושפחה בני זכייה נינהו ודאי כדמשמע ס״פ המביא בתרא אפילו בכנענים. ומיהו נ״ל שאם היה המזכה אדונם שאינם יכולין לזכות הם ודאי לא קנו לה מדאמרינן פ' חלון (עירובין דף ע"ט) גבי שתוף מזכה להם ע״י עבדו ושפחתו העברים וע״י אשתו אבל לא ע״י עבדו ושפחתו הכנעניים מפני שידן כידו זה לשון המשנה, ומשמע דה״ה בכל מילי דעבד כנעני אין יכול לזכות לאחר מיד רבו ושם בגיטין מבואר שהעבד מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו של חבירו אבל לא מיד רבו שלו וזה פשוט ואף באשתו העמידוה פירקא בתרא דנדרים (דף פ"ח:) ביש לה חצר באותו מבוי דמגו דזכיא לנפשה זכיא לאחריני הא לאו הכי לא וכ״כ ז״ל שאם הבעל הוא מזכה אין האשה מזכה בעד אחרים אלא אם כן יש לה זכות בדבר ומדין מגו:

אבל העכו"ם וכו'. מבואר פרק אי זהו נשך שדחו אוקימתא דרבינא דאמר דנהי דאין לעכו"ם שליחות זכייה אית ליה והעלו שם דאפילו זכייה לית ליה:

קטן שנותנין לו צרור וכו'. מימרא פ' התקבל בגיטין (דף ס"ה) ופירוש זוכה כשיש דעת אחרת מקנה הא לאו הכי אין לו זכייה אלא מפני דרכי שלום כמו שנתבאר בהל' גזילה ושם העלו ומבואר בהלכות דלאחרים אינו זוכה עד שיביא שתי שערות וכשמואל:

וכן השוטה וכו'. ג"ז פשוט וכבר נתבאר בהל' מכירה.

וכן מ"ש כי המזכה לשוטה ע"י בן דעת זכה. פשוט הוא ואמרי' ביבמות פ' חרש (דף קי"ג) פקח שנשא חרשת או שוטה אע"פ שכתב לה ק' מנה כתובתה קיימת מפני שרצה ליזוק בנכסיו ע"כ. ודקדקו משם טעמא דרצה הא לא רצה לא תיקנו לה רבנן כתובה ומכאן שיש לשוטה זכייה על ידי בן דעת:

זכין לקטן וכו' ולגדול אפילו שלא בפניו. זה פשוט בהרבה מקומות וכבר נתבאר זה:

וחצירו של אדם. חילוק זה מחצר כבר נתבאר בהלכות גזילה ואבידה פרק י"ז ושם פירשתי מהו סימטא. ובגמרא פירקא קמא דמציעא (דף י"א) יש שתי אוקימתות דרב פפא סבירא ליה דבמתנה הואיל ויש שם דעת אחרת מקנה לא בעינן עומד בצד שדהו אפילו בחצר שאינה משתמרת ויש פוסקין כזאת האוקימתא. והרמב"ן ז"ל כתב מתוך דברי הרי"ף ז"ל נראה שהוא משוה מתנה למציאה ובעינן עומד בצד החצר וכן מוכחת הסוגיא שבפירקא קמא דקדושין וזה דעת המחבר ז"ל:

וקטנה תקנה וכו' אבל הקטן. נתבאר שם. ובהשגות א"א אין דבר זה מחוור במתנה אלא במציאה ע"כ. פירוש דבמתנה אפילו חצר קונה לו וכבר כתבתי מחלוקתם פכ"ט מהל' מכירה:

המתנה כגט שאין אדם יכול למסור דברים וכו'. בגמרא פ' כל הגט (גיטין דף כ"ט) פלוגתא דרב ושמואל ופסק כשמואל ומיהו באומר אמרו לפלוני ופלוני יש סוברין שאף בגט כשר וכ״ש אם חתמו הם עצמם וה״ה ודאי למתנה והמחבר פסק כשיטתו שכתב פ״ב מהלכות גירושין דבאומר אמרו קרוב הוא להיות גט בטל. ושם יתבארו עיקרי הדברים:

וכן אם אמר לשנים כתבו וכו'. זה מוסכם וכשמואל ואיתא בהלכות פרק התקבל (גיטין דף ס"ו וס"ז):

הכותב בשטר נתתי שדה וכו'. ברייתא בגיטין פ' השולח (גיטין דף מ':) ת״ר האומר נתתי שדה פלונית לפלוני נתתיה לו הרי היא שלו הרי היא שלו אתננה לפלוני ר״מ אומר קנה וחכ״א לא קנה אמר ר״י וכולן בשטר ע״כ. ופירש״י ז״ל בשטר דהאי אומר דקתני כותב הוא שכותב לו אחד מלשונות אלו (בשטר) ומוסרו ליד המקבל וכו' דאילו בדיבורא לא מקניא ארעא ור״מ סבר דבאומר אתננו משמע בשטר זה שאני מוסר לו עכשיו וחכ״א לא קנה שאין זה אלא שמבטיח שיתננה לו לאחר זמן ובשטר אחר ועדיין לא עשה. וזה מבואר:

האומר נתתי שדה לפלוני וכו'. גם זה ברייתא שם ז"ל האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן לי חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר פירוש ואין בדברי המקבל כלום וכן מפורש בתוספתא בב"ב פ"י האומר נתתי שדה פלונית לפלוני והוא אומר לא נתן [לי כלום] לא אמר כלום שמא זיכה לו על ידי אחר:

אבל אם אמר כתבתי ונתתי לו וכו'. ג"ז מבואר שם וזה לשון הברייתא (דף מ':) כתבתי ונתתי לו והוא אומר לא כתב ולא נתן לי הודאת בעל דין כמאה עדים דמי מי אוכל פירות רב חסדא אמר נותן אוכל פירות ורבה אמר משלשין את הפירות ולא פליגי הא באבא הא בברא. ופירש רש"י ז"ל הודאת בעל דין [עבד וכן] מקבל מתנה כיון דא"ל לא קבלתי נאמן ויכול זה לחזור ולזכות בו אם ירצה דאמרינן טעה כסבור זה שקבלה מידו. משלשין ביד שליש נאמן עד שיבא אליהו. הא באבא הא בברא אם היה מקבל מתנה עצמו בחיים ואמר לא ניתן לי נאמן ואוכל הנותן את הפירות אבל אם מת ואמר בנו לא ניתן שדה זו לאבא משלשין דשמא יש עדים שנמסרה לאביו וזה לא ידע ע"כ. ובתוספות שאלו מפני מה אין אנו אומרין לגבי נותן הודאת בעל דין כמאה עדים ויפסיד הפירות כמו שאמרנו לגבי המקבל ששניהם בעלי דין ושניהם מודים. ותירצו שהמקבל זכור יותר מן הנותן לפי שהנותן קדמה לו מחשבה לתת קודם שיתננה ופעמים שהוא סבור שנתן מפני שעלה בדעתו שיתן והוא לא נתן אבל המקבל אם קבל אין לו במה יטעה וישכח שלא קבל ע"כ:

מקבל מתנה שטען ואמר זו שתחת ידי וכו' עד ונשבע על זה היסת ותחזור לבעליה. פשוט הוא שאין דין זה דומה לדין הנזכר בראש הפרק שכאן הוא אומר שמעולם לא באת לידו ופשוט הוא שהודאתו הודאה. בהשגות א"א רעיון רוח ונשבע שבועת היסת ע"כ. ובאמת לא הבנתי מה ענין שבועה בכאן. ואפשר אם תבעוהו בעלי חוב שלו ואמרו לו אתה מערים בזה כדי להפקיעו מתחת ידינו נשבע על זה היסת וצ"ע:

טען הנותן ואמר שומר אתה עליה וכו'. זה פשוט הוא דדוקא כגון שהמקבל החזיק בה שני חזקה אי נמי דבמתנת מטלטלין היא דלאלתר הויא חזקה: