השמלה בכלל וכו'. מדרש השור והשה והחמור הם מפורשים בגמרא (דף כ"ז):

ולמה פרט לך השמלה כו'. משנה מפורשת שם באלו מציאות:

זה הכלל וכו' כל דבר שאין בו סימן וכו'. זה מפורש באותו פרק בכמה מקומות:

וכל דבר שיש בו סימן וכו'. מפורש שם:

אלא אם כן ידע שנתייאשו וכו'. מימרא דרב זביד (דף כ"ג) כיון דאמר ווי לי לחסרון [כיס] מייאש לה מינה ובדבר שיש בו סימן הוא דבדבר שאין בו סימן לא בעינן עד דאמר אלא כיון דמשמש ולא מצא הוי יאוש כך פירש הרשב"א ז"ל וכדברי רבינו ז"ל ופירוש הכרחי הוא:

וכן אם מצא וכו'. מפורש שם (כ"ד:) ופסק כפסק ההלכה:

יאוש שלא מדעת. פסק כאביי (דף כ"א:) דהכין איפסיק הלכתא בהדיא בגמ' (דף כ"ב:). ודע שהנראה מן הסוגיא היא שכל דבר שיש לחוש אם ידעו הבעלים בנפילתו אם לאו אסור מספק לפי ששם אמרו גבי מעות מפוזרין הרי אלו שלו ואקשינן עליה דאביי ופרקינן אדם עשוי למשמש בכיסו בכל שעה אלמא מסתמא בדבר שאין לתלות אסור דאי לא מאי קושיא ומאי פירוקא. זה נ"ל וכל הסוגיא מוכחת כך:

הרואה חבירו שנפל ממנו דינר על הארץ וכו'. זהו מימרא באלו מציאות (דף כ"ו:).

ומ"ש רבינו ואפילו החזיר לו הדינר אחר יאוש וכו'. נוסחא כתובה בהלכות ובפירוש ר"ח ובקצת הספרים והשיגו עליה:

נטל הדינר לפני היאוש וכו'. גם זה מבואר באותה סוגיא:

המתין לה ולא הודיע וכו'. שם באותה מימרא:

ראה סלע או מטבע וכו'. פסק כרבא דבתרא הוא וכן בהלכות שם וזה לשון הגמרא (דף כ"ו:) איכא דאמרי [אמר רבא] אע"ג דלית בה אלא שוה שתי פרוטות [חייב להחזיר מ"ט] אימא שותפי נינהו וחד מינייהו אחוליה אחליה מנתיה לגבי חבריה וכתב הרשב"א ז"ל ודוקא שתי פרוטות אבל פחות מכאן לא דמאי אמרת דילמא תרוייהו לגבי חד מחלי לכולי האי לא חיישינן עכ"ל. והכוונה שאם היה שוה פרוטה לבד או פחות מפרוטה וחצי לא חיישינן דילמא תרי מחלי לגבי חד ואף כן נראה מן הגמרא דאי לא דר"נ דאמר ראה סלע שנפלה משלשה אינו חייב להחזיר היכי משכחת לה. ומיהו אפשר שרבינו ז"ל אינו סובר ההיא דר"נ ולמטה פ"י יתבאר:

ראה חבירו וכו'. מימרא שם בהלכות:

המוצא סלע וכו'. בברייתא מפורשת שם (דף כ"ה:) ובהלכות. ומ"ש ואנו אומרים שלו היתה והוציאה מתחת ידו וכו' מהלכות הרב אלפסי ז"ל ובקצת ספרי הגמרא כתוב כן וכתב הרמב"ן ז"ל דאע"ג דודאי ידיע מילתא דדידיה הוא חוששין שמא הוציא את זה ומאחר נפלה והוא אבד אחרת כיוצא בה והרי הוא כדבר שאין בו סימן הא לאו הכי אין חוששין כשם שאין חוששין למכירה במציאה אחרת עכ"ל:

המוצא דבר שיש בו סימן וכו'. ברייתא שם (דף כ"ה) בהלכות ואתפרש בגמרא שאם יש הוכחה באותו שאין בו סימן שאינו של אותו שיש בו סימן הרי הוא שלו וכן בהלכות ויתבאר לפנינו פט"ו:

המוצא כלי חרס וכו' עד סוף הפרק. מפורש במשנה (דף כ"א) ובגמ' (דף כ"ג) שם בהלכות.

ומה שכתב חייב להכריז שאם יבוא תלמיד חכם וכו'. פירש הר"א ז"ל דהכרזה זו אינה אלא בבתי כנסיות ובבית מדרשות מקום שתלמידי חכמים מצויין שם ואין מכריזין אלא שלש פעמים והרמב"ן ז"ל פירש שלא אמרו כן אלא במוצא במקום שתלמידי חכמים מצויין שם וכדאמרינן התם בשוקא דרבנן:

ומ״ש או שהביא שלום וכו'. מפורש בהלכות ואינו באלו מציאות בגמ' אבל היא מימרא פ' הבא על יבמתו (יבמות דף ס"ה:) והביאוה בהלכות כאן: