כליו של אדם כל מקום וכו'. מימרא מפורשת בהמוכר את הספינה (דף ס"ה):

לפיכך אין כליו של אדם וכו'. פי' לפי שאין רשות להניחו שם וגם זה הוא מבואר שם:

אלא א"כ אמר להו המקנה לך וקנה בכלי זה. מפורש שם דכיון דאינו מקפיד על הנחת כליו שם בחצירו יקנה לו כליו:

וכן אם קנה תחלה הכלי וכו'. נ"ל שיצא לרב דין זה מאותה שאמרו שם כגון שהיה בעלה מוכר קלתות דגרסינן התם כליו של לוקח ברשות מוכר קנה לוקח או לא (ואמר) רב הונא תניתוה זרקו לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת א"ל רב נחמן מ"ט קא פשטה ליה מההיא דמחו לה מאה עוכלי בעוכלא וכו' (חד) אמר והוא שהיתה קלתה תלויה בה ומשום הכי מגורשת ואוקימתות אחרות וחד אמר כגון שהי' בעלה מוכר קלתות ופירש רבינו שזה הבעל מוכר קלתות ומכר לאשתו קלתה זו לפיכך אינו מקפיד על מקומה וה"ה לכל כיוצא בזה ואע"ג דההיא אוקימתא לא קיימא לגבי גט דקי"ל כר' יוחנן דבכל גוונא אין אדם מקפיד על מקום קלתה של אשתו כמו שיתבאר פרק ה' מהל' גירושין נפקא מינה לגוונא אחרינא, ורש"י ז"ל פירש בגיטין (דף ע"א) מוכר קלתות לכך אינו מקפיד על מקומה שיש לו בית לכך עכ"ל. ואולי ממקום אחר יצא לו להרב ז"ל. אח"כ מצאתי כן לרב רבינו אבן מג"ש ז"ל וממקום שהבאתי:

כשם שאין כליו של לוקח וכו'. מפורש באותה סוגיא בפרק הספינה (בבא בתראדף פ"ה:) דאמרינן אימא סיפא ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואי בכליו דמוכר אמאי קנה לוקח ומתרצינן סיפא אתאן בכליו של לוקח ועוד נתבאר באותה סוגיא וכן כתוב בהלכות אלא שהוא תימה שאותן סוגיות אליבא דמ"ד כליו של לוקח ברשות מוכר קנה דאזיל בתר כליו ולא בתר רשות נינהו ואולי כיון דחזינן אוקימתא הכי אמרינן דהכי הוא קושטא אליבא דכולהו וכן כתב הרב אבן מיגש ז"ל דכיון דלוקח מוציא מיד מוכר לענין כליו של מוכר ברשות לוקח אזלינן בתר כלי ובכליו של לוקח ברשות מוכר אזלינן בתר חצר והביא ראיה לזה:

מסירה אינה קונה אלא ברה"ר וכו'. זה מימרא דאביי ורבא שם (דף פ"ד:) מיהו כתב הרשב"א ז"ל ר"פ הספינה גבי מסירה שקונה בחצר שאינה של שניהם דדוקא כשהכניסה שם מוכר שלא מדעת בעלים הא מדעת בעלים לא קנה דאילו פקדון היא ביד בעל חצר הרי שנינו ברשות המופקדין אצלו לא קנה וכו' כמו שיתבאר למטה בפרק זה אלא דוקא כשהכניסה שם מוכר שלא מדעת בעלים היא וכיון שלא היה לו רשות להניחה שם הרי היא להם כרשות הרבים אלו דבריו ז"ל:

דבר הנקנה במשיכה וכו' כיון שהוציא מקצת החפץ וכו'. בהשגות א"א נ"ל שאין זה הדין וכו'. ובודאי אף דעת רבינו כן כשמואל כמו שנתבאר למעלה פרק ג' אלא שהוא סובר דה"מ כשהדבר הוא ברשות שהמשיכה קונה ואין חילוק בין ספינה לשאר חפצים אבל הכא טעמא אחרינא הוא שזה כבר משכה כולה אלא שהיתה ברשות שאין המשיכה מועילה בו כיון שהכניס מקצתה ברשות שהמשיכה קונה בו די בכך וזהו שאמרו בסוגיא דספינה משיכה ברה"ר מי מהניא וכו' ופרכינן מאי עד שימשכנה מרה"ר לסימטא ודומה לסוגיא זו גבי פירות וסובר רבינו דבמקצתה סגי אפילו לשמואל וצ"ע. אח"כ מצאתי לרמב"ן ז"ל בכתובות פ' אלו נערות שכתב כדברי רבינו ממש בסוגיא דהיה מגרר ויוצא ודקדק כן מאותה סוגיא ומסוגיא דעד שימשכנה שכתבתי:

טעון של פירות שהיה מונח וכו'. זה [יצא לו מן הברייתא] משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו וכו' ואמרינן פסק עד שלא מדד שניהן יכולין לחזור בהם ואוקימנא לה במתכלי דתומי פי' חבילות שומין שאינן בכלי הא אם היו בכליו של מוכר לא וכמו שנתבאר דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה:

וכן אם מדדן הלוקח ברה"ר וכו'. זה פשוט לדעת המחבר שהגבהה קונה בכ"מ וא"כ האי מדד דקאמר בגמ' דלא קנה בשלא מדד הלוקח הוא וכן דעת התוס':

היה המוכר מודד לתוך וכו'. זה מפורש שם דאוקימנא ברייתא דקתני היה מדה של אחד מהם והיינו לוקח קנה לוקח דוקא בסימטא אבל לא ברשות הרבים שאין כליו של לוקח קונה לו ברה"ר כמו שנתבאר:

היו הפירות ברשות וכו'. זה מבואר באותה סוגיא שם:

היו ברשות המוכר או ברשות המופקדין אצלו. פי' ברשות אדם אחד שהיו מופקדין אצלו פירות אלו והוא מפורש בברייתא שם (דף פ"ה) ויש שגורסין ברשות המופקדין עד שיקבל הלה פירוש הנפקד יקבל ברצון המוכר לתתן ללוקח ובודאי דסגי בכך:

היו הפירות בסימטא וכו' ואפילו היו ברשות לוקח וכו' ואם אמר לו וכו'. דין זה ודאי אמת הוא דבה"ג ודאי פשיטא דיכול לחזור בו אלא שאר המפרשים הוסיפו עליו ואמרו ופירשו (דף פ"ו:) מימרא דרב ושמואל דאמרי תרווייהו כור בשלשים אני מוכר לך יכול לחזור בו ואפילו בסאה אחרונה כור בל' סאה בסלע אני מוכר לך ראשון ראשון קנה דוקא בכליו דלוקח ובסימטא או בחצר של שניהם ואין צ"ל ברשותו ואז כליו קנה לו הא לתוך כליו של מוכר לעולם לא קנה אלא המדה הזו של לוקח היא ושם המוכר מודד וכשא"ל כור בשלשים לא קנה הלוקח ראשון ראשון מפני שזה מקפיד שלא למכור פחות ואינו רוצה לגמור המכר לחצאין וטרם מדידה היו הפירות בכליו של מוכר אם הרשות הזאת רשות לוקח או ע"ג קרקע אם היו בסימטא. זו שיטת רש"י והרשב"א ז"ל והרב רבינו יונה ז"ל וזה דעת הר"א ז"ל בהשגות. ובהלכות נראה כדברי המחבר שכתוב שם על מימרא זו ומשכחת לה בסימטא אי נמי ברשות לוקח והוא דאיתנהו בכליו של מוכר דאי ברה"ר הא קי"ל דאין כליו של לוקח קונה לו ברה"ר ואי ברשות מוכר הא קי"ל נמי דכליו של לוקח ברשות מוכר לא קנה לוקח ואי ברשות לוקח וליתנהו בכליו של מוכר הא אמרינן ברשות לוקח כיון שקבל עליו מוכר קנה לוקח ואע"פ שלא מדד הילכך לא משכחת לה אלא כדאמרן ע"כ, נוטין דבריו לדברי המחבר אלא דאפשר דטרם מדידה קאמר אבל בשעת מדידה לכליו של לוקח הוא מודד וצ"ע והשיטה האחרת עיקרית:

וכן המוכר יין או שמן לחבירו וכו'. זו משנה שם (דף ס"ו) ומוקמינן לה בגמרא במדה דסרסור ובסימטא או ברשות לוקח כדאיתא בהל'. והטעם שזה הסרסור משאיל המדה להם עד שלא נתמלאת היא מושאלת למוכר משנתמלאת מושאלת ללוקח:

וכן פירות צבורין וכו'. ברייתא שם:

היתה המדה של אחד מהם וכו'. ברייתא שם (דף פ"ו:).

ומ"ש והיה בה רשמין. הכין אוקימנא לה בגמרא הכא גבי הא דרב ושמואל דלעילא ופי' בשמכר לו כל שנת ושנת שאל"כ הרי הוא ככור בל' שלא קנה ראשון ראשון. ובהשגות של אחד מהן א"א של לוקח. וזה כפי השיטה שכתבתי למעלה והמחבר הביא לשון הברייתא כפשטה ואני תמה במדה של מוכר במה יקנה לוקח והלא משנה שלימה מדד ולא משך לא קנה ואולי שהוא מפרש אותה דדוקא בכור בשלשים שלא גמרה מלאכת המדידה:

זה כלל גדול יהיה בידך וכו' אם לא פסק הדמים וכו'. זה מפורש בברייתא שם (דף פ"ו) דבעינן פסיקת דמים קודם קנייה דסמכא דעתיה דמוכר:

ומ"ש שאם היו דמיו פסוקין וכו'. פשוט הוא ויצא לו מעובדא דהנהו קארי דאיקצי דמייהו ה"ז קנה ומהא דנוטל כלי מן האומן וכ"כ הרב ן' מג"ש ז"ל ודעת הרב אלפסי ז"ל דבעינן קצובין מפני המוכר וכן דעת הרמב"ן ז"ל וכדברי הרשב"א שאכתוב למטה:

לפיכך המושך חמריו ופועליו וכו'. הברייתא השנויה שם (דף פ"ה:) כך היא משך חמריו ופועליו והכניסן לתוך ביתו בין פסק עד שלא מדד בין מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהן פרקן והכניסן לתוך ביתו פסק עד שלא מדד אין שניהם יכולין לחזור בהם מדד עד שלא פסק שניהם יכולין לחזור בהם וכתב בהלכות ואוקמה מר בר רב אשי במתכלי דתומי דליתנהו בכלי אבל כליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה לוקח ע"כ. והמחבר מפרשה כך רישא שניהם יכולין לחזור בהם והא דמשמע שאם פסק ואח"כ מדד קנה דוקא בשמדד לוקח או מוכר לתוך רשותו או כליו של לוקח אבל לתוך כליו של מוכר והמודד מוכר אפילו פסק ואח"כ מדד לא קנה דקי"ל דכליו של מוכר ברשות לוקח לא קנה פרקן והרי הם מונחים ברשות לוקח בלא הפסק כליו של מוכר בזה פסק ואח"כ מדד קנה לוקח ואע"פ שהמודד מוכר שהרי רשותו קונה לו ללוקח מדד עד שלא פסק פירוש ולא פסק לבסוף קודם פסק יכולין לחזור בהן שאין רשותו של לוקח קונה לו אלא לאחר פסק. ועיקר הדברים דכל קנייה בעינן אחר פיסוק דמים ואם היא קנייה שכלתה לה כגון משיכה או הגבהה אע"פ שפסק לבסוף לא עשה כלום ואם מדין רשותו כיון שהוא ברשותו אחר פסק קנה. ומה שכתב המחבר

בפרקן פסק ואחר כך מדד. י"מ דלא בעיא מדידה בסוף אלא בפסק בלבד ברשות לוקח קנה לו ופירשו פסק עד שלא מדד אפילו קודם שמדד אין שניהם יכולין לחזור בהם:

הנוטל כלי מן האומן וכו'. מימרא דשמואל בהמוכר את הספינה (דף פ"ז: ופ"ח).

ומ"ש דמיו קצובין. י"מ כגון כלים קטנים הנמכרין לעולם באיסר ששעור שלהן ידוע זה לשון רש"י ז"ל והרשב"א ז"ל כתב דמיו קצובין מפי המוכר או שאמר עכשיו בפירוש כלי זה בכך וכך א"נ שקצץ דמים פעם אחת לכל מי שבא ליקח ממנו כלי כזה וכו' הא לאו הכי לא קנה אע"פ שמוכרין כיוצא בו בעיר בקצבה ידוע דאכתי לא סמכא דעתייהו דילמא אין המוכר מתרצה בכך וכו' ע"כ. ודברי המחבר שכתב למעלה נוטין לדברי רש"י ז"ל:

ויהיה אותו וכו'. זה מבואר בנדרים בפרק ד' נדרים (נדרים דף ל"א):

ומ"ש עד שיפסוק דמים. כלומר עם זה הלוקח ושיתרצו שניהם בדמים ומ"מ אפי' כשהחפץ חביב על הלוקח אם בא לחזור לוקח חוזר כיון דלא פסק דמים לא העמידוהו חכמים ברשותו אלא לענין אונסין אבל לענין חזרה ודאי יכול לחזור בו וכ"כ הרב אבן מג"ש ז"ל דלוקח יכול לחזור בו ולא מוכר וזה פשוט:

אחד המושך וכו'. זה פשוט בכמה מקומות ומתבאר במציעא (דף ח' וט') גבי מציאה: