היוצאת. ייחס יציאת האנשים אל העיר, כמו ואם לא תשלים עמך ועשתה עמך מלחמה:

יצלח כאש. הצלחת האש הוא אם מוצא עצים לכלותם, כי לשון הצלחה יפול על כל דבר שיעשה מלאכתו, כל כלי יוצר עליך לא יצלח (ישעיהו נ״ד:י״ז), ותצלח רוח אלהים רעה (שמואל א י״א:ו׳), וכן הם שמלאכתם לכלות איש את אחיו יצלחו במלאכתם לאכול ולשרוף:

משפט וצדקה. משפט בין אדם לחברו וצדקה בין אדם למקום בכ"מ (עי' לקמן כ"ד, ו' י"ב):

כימה וכסיל. (איוב ל"ח עיי"ש):

בשער. הוא מקום המשפט. השערה אל הזקנים, וכן לקמן ואביונים בשער הט"ו, והציגו בשער משפט:

שנאו יתעבו. התיעוב הוא יותר מן השנאה כמ"ש שקר שנאתי ואתעבה, שהדובר להזהיר על מצות שבין אדם למקום גרוע אצלם יותר:

תמים, כמו תמימות, וכן אם באמת ובתמים (שופטים ט׳:ט״ז):

בושסכם, כמו בוססכם בחילוף שי"ן בסמ"ך, והוא מבנין מרובע:

@85(יב) פשעיכם, חטאתיכם. הבדלם מבואר בכ"מ, שפשע הוא מצד המרד, וחטאת מצד התאוה או השגגה, ועי' באה"ע:

כפר, הוא תמיד לפדות מדיני נפשות, וזה א' מן ההבדלים שבינו ובין שוחד:

רחובות, חוצות. עי' הבדלים (ישעיה ט"ו ג'):

מספד הו הו. עי' (ירמיה ט' י"ט):

אכר, הוא עובד האדמה ע"ש שהשדה נקרא כר:

ומספד, מלת אל נמשך לשנים אל מספד (ר"ל בעבור המספד) יקראו אל יודעי נהי:

@48

חשך, ואפל. אור, נוגה. הנוגה אינו אור עצמי רק אור הירח והכוכבים, ויצוייר נגה גם בחשך כשזורח נגה הירח, והאופל הוא כשאין גם נגה ירח וכוכבים, וכן אומר נקוה לאור והנה חשך לנגוהות באפלה נהלך. וע"כ אמרו חז"ל ריש פסחים דבאתרי' דר"י קרו לליליא נגהי, ובברכות (דף י"א) ולימא יוצר אור ובורא נוגה, לישנא מעליא. הרי שתחת חשך יכול לאמר נגה, (ושם דף ה' ע"ב) אשר הלך חשכים ואין נוגה לו אם לדבר מצוה הלך נוגה לו ואם לדבר הרשות הלך אין נוגה לו, ר"ל כי יצוייר שילך חשכים ויש נוגה לו שיזרח אור הירח, וע"כ הוסיף שגם אין נוגה לו. ובנמשל כל הרגיל לבא לבהכנ"ס ולא בא יום א' הקב"ה משאיל בו שנאמר מי בכם ירא ה' אשר הלך חשכים, שלא בא לבהכנ"ס. אולם יצוייר בזה שנוגה לו אם הלך לדבר מצוה, לכן אמר ואין נוגה לו שהלך לדבר הרשות. וע"כ הוסיף שהיום אפל ואין נוגה לו:

שנאתי, מאסתי. השנאה הוא הפך האהבה, והמיאוס הוא הפך הבחירה, בחרתיך ולא מאסתיך (ישעיהו מ״א:ט׳) אשר בחר ה' בהם וימאסם (ירמיהו ל״ג:כ״ד):

שיריך, וזמרת נבליך. סתם שיר הוא בפה, ומוסיף שיסורו זמרת הנבלים שמזמרים בכלי להטעים השיר:

והמון, בא לגנאי אל השיר קול הומה באזני:

ויגל. בנינו נפעל ושרשו גלל, ובא על מי מעין המתגלגל מראשי ההרים, משא"כ המקור והמבוע, והמעין הוא בעומק האדמה, ועז"א גל נעול מעין חתום, הנועל בדלת נועל מן הצד, וכשנפתח הדלת הסוגר בעד המעין יגללו המים מן ההר אל הנחל, אבל המעין חתום מלמעלה. ועז"א ויתן לה את גולות עלית ואת גולות תחתית, ר"ל שבראש ההר ובשפולו, ומי הגולות ימלאו את הנחלים. וכבר התבאר (ישעיה נ"ט י"ד) כי המשפט קודם בטבע אל הצדקה, אחר ששכל האדם נוטה אליו, וכמש"ש והוסג אחור משפט וצדקה מרחוק תעמד, ולפ"ז ימשיל שע"י שיגל המשפט ממקורו, ימלא את הנחל בצדקה, כי אז יעוררהו ה' אל מעשה הצדקה: