שועתי, אזעק. המשוע מבקש ישועה, והזועק יהיה גם הזועק על חמס שנעשה שלא כדין:

תראני און ועמל תביט. און ועמל כשנרדפו יחד, יציין באון פעולת הרע בפועל, ובעמל יציין רושם הרע בנפש, וזה מבואר אצלי בכ"מ, וכבר בארתי (ישעיה ה' י"ב) ההבדל בין ראה ובין הביט, שפעל הביט יציין שימת לב על הדבר, וראה מציין ראות העין, וע"כ מיחס ההבטה אל העמל שלא יושג בעין חושיי (ודברתי מזה במדבר כ"ג כ"א), ועז"א עמל תביט, רק ה' הוא יביט גם העמל של הנפש שבו יעשה את האון:

ויהי ריב ומדון ישא. יש הבדל בין ריב ובין מדון, שריב כולל כל מיני טענות ומריבות, ומדון מציין אם יש לו דו"ד נגד חברו שע"י רוצה לזכות נגדו מצד המשפט, והתבאר בפי' משלי בכ"מ, עז"א שהריב יתהוה עי"ז ואז ישא הטוען מדון ודו"ד וטענות נגדך, וספר טענת המדון ע"כ תפוג תורה:

תורה, משפט. תורה היא בדעות ואמונות ולמודים במצות שבין אדם למקום, ומשפט בין אדם לחברו, עי' ישעיה (מ"ב ד', נ"א ד'):

מכתיר. מלבישו כתר ונזר:

מעוקל. ההבדל בין עקל ובין עקש, העקל הוא רק החיצונית הדבר והוא ישר בפנימותו כמו נחש עקלתון, ילכו ארחות עקלקלות (שופטים ה׳:ו׳), ר"ל שנראות כמעותות ולא עקשות ממש כי הם הולכים בארחות אלה רק מיראת האויב, משא"כ מ"ש אשר ארחותיהם עקשים, הם מעותות באמת, (ועמ"ש תהלות קכ"ה ה'), וכן כאן ר"ל הגם שיהיה המשפט והיושר בלב השופט יצא מעוקל למראית העין מיראת הרשע המכתיר אותו ע"מ שיעקש משפט:

ראו, והביטו. מלת הבטה מורה שימת לב על הדבר (כנ"ל בפסוק הקודם):

והתמהו. כמו והתתמהו:

המר. כמו מרי נפש:

והנמהר. כמו ולבב נמהרים יבין לדעת, אשר מעשיו שלא בהשכל:

איום ונורא. האימה הוא מצד הדבר עצמו, והמורא הוא מצד הרע שיוכלו להשיג מן הדבר (עי' יהושע ב' ט', איוב ט' ל"ד, י"ג כ"א, ל"ג ז'):

ושאתו. הוא רוממת הדבר עצמו, כמו הלא שאתו תבעת אתכם (איוב י"ג י"א):

זאבי ערב. הזאב מסוכן לעת ערב, או ערב מענין מדבר וערבה:

ופשו, ענין ריבוי, כמו ולא ידע בפש מאד (איוב ל״ה:ט״ו) ועקרו על שהדבר מתרבה בעצמו, כמו כי תפושו כעגלה דשה, ופשתם כעגלי מרבק, התרבות השומן והבשר, וכולל שהפרשים הם בריאות בשר וחזקים:

מגמת. משנהו, ברעש ורוגז יגמא ארץ (איוב ל"ט כ"ד), שבא על מרוצת הסוסים והפרשים:

יתקלס. מאמר שעושים לצחוק ולגנאי, (כמ"ש ירמיה כ' ח'):

ויצבר עפר. ת"י וצבר מלייתא, והוא תל עפר לסוללה שמשם יכבוש החומה:

חלף רוח ויעבר. חלף הוא דרך עראי, ועבר הוא בקביעות (ישעיה ח' ח') ורוח כולל כל ציורי כחות הנפש רוח גאוה, חמה, אכזריות, וכדומה:

זו כחו מיוחס לאלהו. ויל"פ שמצייר ברוחו שכחו הוא אלהיו שלו, שכחו כח אלהות, נעלה מן הטבע:

מקדם. יל"פ שהוא תואר אל ה' שהוא ראשון, ויל"פ שר"ל מני קדם, ר"ל מאז ששמתו לשבט אפך:

לא נמות. כמו לא שנמות, שהשי"ן וכן מלת אשר נעלם לרוב בכח המליצה, ור"ל לא שמתו למען נמות רק אתה ה', למשפט שמתו, ואתה צור (ר"ל ה' צור עולמים), להוכיח יסדתו, ויל"פ יסדתו צור להוכיח, ר"ל שיהיה יסוד חזק כצור החלמיש:

מראות, והביט, עמל מציין רעת הנפש וכחותיה המחשביים ע"כ יצדק בו פעל הביט (כנ"ל פסוק ג'):

ורע. ר"ל אדם רע משא"כ ראות דבר רע כתיב מראות ברע (ישעיה ל"ג):

חכה, חרם, מכמורת. חכה בה צדים הדג הגדול, כמו תמשוך לויתן בחכה. וחרם, שוטחים חרמים הרבה בפעם אחד (יחזקאל כ"ו ושם מ"ז). ומכמורת, הוא כמין רשת שאוסף דגים הרבה בפעם א' (כמ"ש ישעיה י"ט ח'), ויש הבדל בין יגורהו ובין יאספהו, האוגר מקבץ גרגרים מופרדים א' א', אגרה בקיץ מאכלה, ומושאל אל כל המקבץ אחד אחד, והאוסף יכניס דברים רבים בפעם אחד מן החוץ אל הפנים, שזה ההבדל בין אסף ובין קבץ:

ישמח ויגיל. הגיל הוא על דבר מתחדש, והשמחה היא תמידית, (כמ"ש יואל ב' כ"א כ"ג) ובכ"מ בתנ"ך, ר"ל שישמח על מה שכבש כבר ויגיל תמיד על הכבושים החדשים שיעשה בכל עת:

יזבח, ויקטר, כבר בארתי (הושע ד' י"ג, י"א ב'), כי הזביחה היא העבודה העקרית והקיטור טפל אל הזביחה, ומצייר שהחרם הוא העקר שבו מחרים ממלכות והמכמורת שבו אוסף גוים בשבי טפל אליו:

יריק חרמו, כמו ויהי הם מריקים שקיהם, מריק אותו מן הציד כדי לתת שם ציד אחר: