לרעהו. לרעיוניו, כמו בנת לרעי מרחוק, ולי מה יקרו רעיך אל:

לפיד. עשוי להבעיר, ור"ל לפיד של בוז, הבוז בוער בעשתנותיו של הצדיק השאנן, וגדר השאנן שאין לו מחריד מבחוץ (ישעיה ל"ג). למועדי, מלשון לא תמעד אשוריו:

ישליו אוהלים לשודדים, ובטוחות למרגיזי אל. השלוה היא השלום הפנימי, וזה הבדלו מן שלום כמ"ש בכ"מ, והבטחון כולל הבטחון מן האויב, ואין בטחון לשודדים כי הנשדדים יארבו עליהם תמיד, אבל עכ"פ הם שלוים בנפשם בלתי יראים מעונש בידי שמים, ומרגיזי אל הם בוטחים גם מן האויב כי דבר אין להם עם אדם:

(ז-ח) ותורך, ויגד לך, ויספרו לך, המורה, הוא בדרך לימוד, משא"כ ההגדה והספור, וימליץ בעת תשאל לבהמה והיא תורך הלימוד הזה, כשואל למורים על דבר מסופק בתורת הוראה, ואז יבא העוף ויגד לך מעצמו, וכן כשתשיח לארץ בדרך הוראה, דגי הים יספרו בדרך ספור, ומבואר אצלנו תמיד שהספור קל מן ההגדה, שההגדה היא בדבר חדש שנחוץ לו לדעתו, והספור יהיה גם במסיח לפי תומו דבר בלתי נחוץ, ובזה מוסיף שיספרו לך כמספר דבר פשוט:

נפש, ורוח. הרוח מדרגה יותר גדולה מן הנפש, ועכ"פ מיחסהו להאדם נגד נפש הבמה, ובארתי זה בכ"מ:

חכמה, תבונה. תבונה גדולה מחכמה, שהיא הוצאת הדברים משכלו ע"י חקי החכמה אשר קבל בקבלה, ותבונה גדולה מבינה, כמ"ש כ"ז בפי' ס' משלי.

ואורך ימים מוסיף על ישיש, האנשים שהאריכו ימים יותר מסדר הטבע כמו אדם ומתושלח ונח, שעברו גבול הישישות הטבעי:

עצה ותבונה. יפול לרוב בדברים המעשיים, והתבונה בדברים העיונים:

יסגור על. בא גם על השמירה, ויסגור ה' בעדו:

תושיה. כבר התבאר שיורה לרוב על מעשה העשו עפ"י חקי החכמה, שוגג, ומשגה, השגגה היא במעשה והשגיאה היא בעיון, כמ"ש בהבדל בין שגג ובין שגה בם התו"ה (ויקרא ס' רמ"ג), ר"ל לו מיוחס השגגה המעשיית והשגיאה העיונית, כי ע"י שעמו עז, לו (מיוחס) השוגג, וע"י שעמו תושיה שהם המעשים שמוצאם מעומק החכמה והשכל, א"כ הוא הוא המשגה, ומלת משגה פעל יוצא, כמו משגה עור בדרך:

שולל, יהולל. שולל הוא השמטת הדעת והעצה, כמו אשתוללו אבירי לב, לא תשלה אותי, וזה הפך היועצים, וההוללות הוא בעשות מעשים זרים, וזה הפך השופטים שצריכים לכוין מעשיהם בצדק ובמשפט:

מוסר מלכים פתח. כמו מסורות ערוד מי פתח פתחת למוסרי.

ויאסור אזור, יאסרהו בחוזק, והאזור מורה על הגבורה בכ"מ:

לנאמנים. מלשון וינאמו נאום המדברים דברים נמלצים ונמרצים והנו"ן האחרונה נוספת לסי' שם תואר כמו רחמן:

ומזיח אפיקים רפה. מזח, הוא החגור החוגר על הבגדים הארוכים להגביה אותם שלא יסרח על הארץ, והומלץ על גדותי הנהרות ואפיקי מים החוגרים בעד המים בל יפרצו גבולם, וכמ"ש (ישעיה כ"ב) על אין מזח עוד, והרפיון הוא הפך האזירה בחוזק:

שוטח. כמו וישטח להם שטוח סביבות המחנה: