קדים. רוח מזרח שהוא החזק שברוחות:

בדבר לא יסכון, ומלים לא יועיל בם. הדבר הוא הענין עצמו, והמלים הם המלות והמליצות הפרטים שבם ידבר את הענין, ויש הבדל בין סוכן ובין מועיל, שהסכינה הוא ההנאה מן הדבר והוא קרוב אל הערב ומשתתף עם ותהי לו סוכנת, וחז"ל דרשו על לך בא אל הסוכן ועל ההסכן הסכנתי, על הנאת שכיבה וחימום, והמועיל הוא אף שאינו ערב בשעתו. ומוסיף בכ"א, שתהיה ערבות מן הענין עצמו וגם תועלת מן המלים, וכ"ש שצריך שימצא במלים ערבות ובהענין תועלת, שזה דבר פשוט בכל מאמר שיש בו חכמה:

ותגרע נמצא גם על אסיפת דברים, ומשתתף עם גרעון וחסרון שאוסף דברים גרועים ומקוקלים, ובפי' פרשתי שיחה גרועה וחסרה:

יאלף, מענין לימוד והרגל, ושם עון מציין עוות השכל והמינות, וזה מרגיל את פיך, ויש הבדל בין פה ולשון, שהלשון מציין הדבור הגבוה ודבור תבוני, כמ"ש בפי' משלי, והנה לשון חכמים הוא מה שידברו החכמים דברים אמתיים בכח תבונתם, כמ"ש לשון חכמים תיטיב דעת, לשון חכמים מרפא, אבל לשון ערומים, הם ההיקשים הנעשים בערמה ותחבולה היקשים מתעים מזויפים:

פיך, ושפתיך. השפה חיצונית נגד הפה, ומציין הדבור החיצוני המלבש את ההגיון הפנימי, וענה שאחריו ב' הוא מלשון עדות, לא תענה ברעך עד שוא:

תולד, חוללת. חולל היא היצירה שקודם הלידה, בטרם הרים יולדו ומוסיף ותחולל ארץ ותבל, והושאל מלידת האשה שהחיל וחבלי יולדה קודם אל הלידה, וכה"א צור ילדך, אל מחוללך:

בסוד. אסיפת יועצים בסוד, כמו אל נערץ בסוד קדושים, בסוד ישרים ועדה.

ותגרע, מענין אסיפה (כנ"ל ד') שתגרע מן החכמה של אל דבר גרוע ותאספנו אליך להגיד בו דעתך:

ידעת, תבין. הידיעה מושגת ע"י החושים, והבינה הוא ע"י מופתי והיקשי התבונה בדבר שאין לחוש מבוא בהם, כמ"ש בכ"מ:

לאט. שמעטיף דבר כדי להסתירו הנה היא לוטה בשמלה:

מה יקחך לבך ומה ירזמון עיניך, שהלב והעינים יפתו את האדם למינות ע"י מחשבת הלב וראות החוש כענין ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, ויקחך כמו אל תקחך בעפעפיה, ורזם משתתף עם רז, שהוא הקריצה בסוד, ומזה שם רוזנים על בעלי הסוד והעצה:

כי יזכה, וכי יצדק. הזכות הוא בהשקף על עצמו, והצדק הוא בהשקף אל אחרים שאחרים יצדיקו מעשיו, ויצוייר שיזכה ולא יצדק, אם השופט טועה במשפט, וכן שיצדק ולא יזכה אם השופט אומר לרשע צדיק אתה (וכנ"ל ד' ז'). הוסיף שמצד שהוא ילוד אשה לא יצדק גם בעיני אחרים, כי מי יתן טהור מטמא:

נתעב. מצד עצמו ונאלח ע"י תאות גופו וטומאותיו, שותה עולה, ע"י דעות כוזבות:

אחוך. בא על הודעות תעלומות כנ"ל:

חזיתי, בא על מחזה הלב והנפש בחזון ובמחזה, וזה ההבדל בינו ובין ראיה:

מאבותם, משורש אבה שמורה על הרצון, אם תאבו ושמעתם, ובא על הרצון הראשי שהוא אב לכל הפעולות:

הארץ. בא לפעמים מגביל נגד הרוחני ועל פעולת הגופים הארציים, ועמך לא חפצתי בארץ, הלמענך תעזב ארץ, לפי פירושי:

מתחולל. מענין חיל ורעדה וחלחלה:

צר ומצוקה. הצר הוא הצרה החיצונית והמצוקה היא צוקת הנפש הפנימית (כמ"A ישעיה ה').

ותתקפהו. מוסב על המצוקה האחז בו בתוקף:

אל, שדי. התבאר בכל הספר ששדי מורה על ההנהגה עם התחתונים, ואל אמונה זו שה' ישדד המערכת יתגבר יותר להכחיש זאת, שיתגבר מורה יותר מנטית היד:

ירוץ. משורש רצץ, ואליו, יל"פ כחותיו שירוצץ את כחותיו ותעצומיו אשר בצוארו, כמו ואת אילי הארץ לקח.

בעבי, כמו עב עץ (יחזקאל מ״א:כ״ה), על בשר העב שעל גב מגניו, היינו צלעות השדרה שדומים כמגינים על הגוף:

פימה. כמו והיתה הפצירה פים, דבר הפתוח כמו פה.

כסל, מחשבת הכסלים, כמו כי כסלי מלאו נקלה:

נכחדות. שנכחדו מהיות ערים, כמו ונכחידם מגוי, ותכחד מן הארץ, למו, מוסב על הערים. שהערים י"ל בתים אשר לא ישבו בדרך מושב קבוע, לכן ישכון בערים ולא ישב דרך קבוע, כמ"ש בהבדל בין שכן ובין ישב (ישעיה י"ג):

ולא יקום חילו. החיל שלו לא לבד שלא יעשר גם לא יהיה לו קיום, וגם לא יטה להתפשט בארץ, מפני נלם, ר"ל מפני כליונם, ושרשו נלה כו כנלותך לבגוד (ישעיה ל"ג):

נתעה. שם התואר, הנתעה לא יאמין בשוא בדבר שאין לו ממש:

תמלא. כמו תמלל, כי הא' בא תחת אות הכפל, כמו אשר בזאו נהרים ארצו, עורי רגע וימאס, ומוסב על כפתו, כפתו תמלל, הענף שיש בה עלים הרבה, כמו כפת תמרים:

יחמס, פי' ר' יונה שהוא הסרת הדבר ממקומו בלשון ערבי, וכן כהני' חמסו תורה. ובסר הפרי שלא נגמר, ונצתו שרשו נץ, והנפרד נץ כמו הנצו הרמונים: