חבלה. מענין חבולתו חוב ישיב (יחזקאל י״ח:ז׳), המשכון הניתן לבטחון, כאלו הרוח נתון בהלואה, כמ"ש הכל נתון בעירבון, ומחזיק אותו במשכון והוא ישאר נצחי, כמו בידך אפקיד רוחי, ויושב לעת בוא השמש, כמ"ש עד בוא השמש תשיבנו לו, נזעכו, בודד, וכמו נדעכו:

התולים. הלצנות של הימים ובגדם והמרותם.

ותלן. כמו תלין, מענין התמדה כמו בצוראו ילין עז (לקמן מ"א):

ערבני, מי לידי יתקע. כמו אל תהיה בתוקעי כף בעורבים משאות, שהתקיעת כף הוא על קיום הערבות, ושימה, ר"ל שימה ערב או ערבון, וערבני:

לבם צפנת משכל, מצייר השכל כעצם רואה, אבל לבם צפון מעין ראותו, וטח מהשכיל לבותם.

תרומם, מוסב על הרוח שהזכיר בפסוק א', והוא עומד כדעת ר' יונה:

חלק. מגביל נגד נחלה, והחלק יצוייר גם בזרים אם יחלק להם בנכסיו:

תופת. כינוי על הגיהנם, שהיה התופת בגיא בן הנם להבעיר באש:

ויצורי. כולל תכונותיו וטבעיו ומכונותיו הצוריים אשר נוצרו בו:

(ח-ט) ישרים, נקי, צדיק, טהר ידים. הישר הולך בחקות היושר מצד שכלו, והוא לא ידון לכף חוב רק ישתומם על החפץ. והנקי והצדיק יחשדוהו, וההבדל ביניהם, שהנקי הוא בפ"ע, והצדיק הוא בערך הבריות, ויצוייר נקי שאינו צדיק וצדיק שאינו נקי, אם השופט או הבריות אומרים על צדיק רשע ועל רשע צדיק, ועמ"ש למעלה (ד' ז', ט"ו י"ז) והנקי אינו חנף, כי כחיצוניותיו כן לבו ויתעורר על חנף. והצדיק לפעמים אינו שלם בלבו להתעורר נגד החנף, רק יאחז דרכו בגלוי בעשות צדק, והטהר ידים הוא ששומר ידיו מעשות כל רע יוסיף אומץ שישאר מדרגתו ולא ירפה ידיו, שזה גדר האימוץ בכ"מ:

כלם תשובו, נוכח ונסתר, ר"ל לכולם אני אומר, תשובו:

זמותי. מחשבות העמוקות והשקועות בעומק הנפש, ומורשי לבבי המחשבות שהקבעו בלב מכבר כאלו ירש אותם בנחלה:

איה, אפו. איה מציין שאלת המקום המוגבל, ואיפה מציין שאלת המקום הבלתי מוגבל, ומוסיף עכ"פ איפה תקותי:

בדי. כן קורא צירי הדלת שעשוים ממוטות עץ, או הבדים והקרסים שסותמים בם את ארון המת: