הורה. י"מ שהוא מבנין הפעיל, שגבר הזכר גורם הריון, וכן על ברכות הורי, ויל"פ שהוא ע"מ פֻּעַל, שנקלט הריון של גבר, או הוא בינוני לנקבה, שנעשית מיד הרה, מן גבר, ומלת גבר מציין שעתיד הולד להיות גבור כמ"ש חז"ל מלאך הממונה על ההריון לילה שמו ואומר חכם יהיה או טפש גבור או חלש, ומלת אמר מוסב על הלילה.

הלילה גזר שיקלט הריון. וימליץ כאלו עומד באמצע הזמן שבין ההריון והלידה, ומקלל ליל ההריון בלשון עבר ויום הלידה בלשון עתיד:

נהרה. התבאר אצלי ששם נהרה מורה על האור הבוקע דרך צמצום על נקודה אחת, כמו את המנהרות אשר בהרים, ויל"פ ג"כ שבא על אור העליון האלהי השופע על נקודה פרטית למטה, ומזה הביטו אליו ונהרו, שבא על אור השמחה או השכינה השופע על הפנים, וזה נראה מפעל יפע שבא על הופעה רוחנית בכ"מ. ובזה מציין האור בג' מדרגות,

• א) שבא מלמעלה מן ה' אל גלגל היומי ואל השמש, ועז"א אל ידרשהו אלוה ממעל,

• ב) מה שיופיע ויתקבץ על הכדור עצמו למטה, עז"א אל תופע עליו נהרה. שזה אור שני הבא מן השמש (שקבל אור אלוה) למטה,

• ג) שיהיה חשך גם למטה בסבת אדים ועננים, עז"א יגאלוהו חשך וצלמות:

יגאלוהו. י"מ מענין גאולה שהגאולה נקשר עם הקורבה, שחשך וצלמות יהיו גואליו וקרוביו, וי"מ מענין טינוף ולכלוך, כמו וכל מלבושי אגאלתי, ויגואלו מן הכהונה, שקרוב עם ענין גיעול:

עננה, הוא שם הקיבוץ, קבוצת עננים, וע"כ בא בלשון נקבה כמו והדגה אשר ביאור מתה, כרתו עצה (ירמיה ו'):

כמרירי, הכ"ף שורש מענין חמימות: כמו עורנו כתנור נכמרו, ומזה כי נכמרו רחמיו, חמימות הרחמים:

אפל, גדול מחשך, שהחשך משמש גם בלילה שיגיה בו אור הירח, והאופל יצייר שאין בו שום נוגה (כמ"ש ישעיה נ"ט ט', עמוס ה' י"ח):

יחד. עתיד מהקל, ושרשו אחד, ודגש הד' לתיקון הקריאה, לפי שהמלה מלעיל, וד"ק.

במספר ירחים, לילות של הירח, ויל"פ במספר הירחים המאירים בכל חדש שהם כ"ז או כ"ח צורות ירחיות בהבטתו אל השמש, לא יבא רק יהיה כליל כ"ט או ליל שלשים שאין בו אור הלבנה כלל:

גלמוד, הוא יותר מבדד, שמציין שלא יתחבר אל שום אדם, כמו ואני שכולה וגלמודה, וחז"ל בר"ה שכן בכרכי הים קורין לנדה גלמודה:

יקבוהו אוררי. הקללה עצמה נקרא אירור, ופרישת הקללה על העצם המקולל בא בלשון נקבה מענין פרישה, ומשתתף עם נקבה שכרך עלי, שפורש ומבאר דבריו היטב:

ערר. פעל נגזר משם ערירי:

ולויתן מענין חיבור, כמו הפעם ילוה אישי אלי, והכינוי מוסב על חבור האיש והאשה לזווג, או שבא על חבור היום והלילה, שאוררי יום יקבו גם הלילה שחבור היום והלילה העתידים יהיה ערירי שלא יוליד תולדות, ור"ל במליצה על המתחבר ומזדווג בהם שיהיה ערירי:

בעפעפי שחר. הב' הוא ב' הכלי, שרואה בעיני השחר, ויען השחר אין לו עינים גמורים רק האור בוקע בו מעט כרואה אור דרך עפעפיו, תפס לשון בעפעפי, אל יראה אור על ידי עפעפי השחר ובאמצעותם:

לא סגר. מוסב על הלילה:

דלתי בטני, הם הדלתות שבם יכנס אל הבטן, ולרוב מורה סגירת הדלת שלא להניח לזר ליכנס אל תוך הבית, וקרא בטן אמו בטני, שהוא הבטן שהיה מיוחד למשכנו כ"ז העבור:

מרחם אמות, מבטן יצאתי ואגוע. הרחם מציין מקום ששם יוצא הולד, ור"ל מסבת הרחם, וכן ירמיה (כ') אשר לא מותתני מרחם, ומבטן יצאתי הוא אחר היציאה, ויש הבדל בין אמות ובין אגוע, המיתה תצויר גם ע"י סבה, כמו ע"י חניקת הרחם, אבל הגויעה היא מחולשת הכח ואפיסת החיים, עז"א אם לא מתי על ידי סבת הרחם הי"ל לגווע אח"כ ע"י חולשה:

עתה שכבתי ואשקוט ישנתי אז ינוח לי. המנוחה הוא הפך התנועה, והשקט הוא הפך הרוגז, והמנוחה קודם להשקטה, שתחלה ינוח הגוף מתנועתו ואח"כ תנוח הנפש מרגזה, כמ"ש נחה שקטה כל הארץ (ישעיהו י״ד:ז׳), לא שקטתי ולא נחתי (לקמן ג'), ועז"א שאם ישנתי אז והיה לי מנוחה, עתה כבר הייתי במעמד ההשקטה. וגם ר"ל הלא גם עתה אם אשכב יהיה לי השקטה מן הרוגז שיש לי, כ"ש שהיה טוב אם ישנתי או שהיה לי מנוחה, כי על הנפל לא יצדק שם שכיבה שצודק רק מיתת הגדולים שעמד והלך ובניותו על עפר ישכב, ולא יצדק על הנפל רק שינה, וכן לא יצדק עליו השקטה, כי אין לו רוגז, רק מנוחה מן התנועה, ועתה כשימות ישכב מן ההליכה, וישקוט מן הרוגז:

עם מלכים. כל המאמר נמשך על מלות לא אהיה. והנפל הוא פחות מן העולל, שהעולל כבר נולד, ועי' בפ':

רגז היא תכונה נפשית המעכרת מנוחת האדם במדות נפשו ותהלוכותיה:

שאננו. גדר מלת שאנן הוא בשאין מטריד ומחריד מבחוץ, וזה הבדלו מן שקט שלו, כמ"ש בכ"מף

שם הוא. נמשך למלת יחד, יחד שם הוא ר"ל שוים כאחד:

עמל, מר נפש. עמל ממלאכה ועבודה, והוא רוצה בחיים בלילה בעת המנוחה, רק מואס האור ועת העבודה, והמר נפש מואס חיים ביום ובלילה:

ממטמונים. המ"ם היא מ"ם המקום, כמו משם חפר אוכל:

השמחים אלי גיל ישישו. מבואר אצלי בכ"מ שהשמחה והגיל הם בלב והששון הוא הפעולות החיצונות שיעשו להראות השמחה בגלוי, כמו תוף ומחול ורקוד, והשמחה היא התמידית, והגיל מורה על דבר מתחדש, כמו מציאה ובשורה טובה וכדומה, אמר השמחים על מציאה שהוא גיל ודבר מתחדש, לא לבד ישמח בלב כי גם ישישו בגלוי על מציאה זו, ולמ"ד לגבר מורה על הקנין שימצאו קבר לגבר שיקבר שם:

ויסך בעדו. הוא שסוכך דרכו מן הצד שלא יוכל לצאת, כמו הנני שך את דרכך בסירים, ר"ל שנטל ממנו הבחירה וא"י לצאת ממאסרו, וגם אינו יודע את דרכו שהולך עליה להזהר מן המכשולים שיש שם:

אנחתי. מצויר כעצם מופשט ההולך ובא ועמד לפניו, כמו ונסו יגון ואנחה, ויתכו, בא על המסת דבר נקפא, כמו ומטר לא נתך ארצה:

פחדתי ויאתיני, יגורתי ובא לי. הפחד הוא מדבר בלתי ידוע ומקורו בדמיון המפחד, והמגור הוא מדבר ידוע ומקורו הוא בהדבר עצמו. ר"ל שתחלה הרגיש פחד ולא ידע ממה מפחד, ועתה יגור מדבר ידוע, שכבר ראה הרעה שבאה עליו. ויש הבדל בין אתא ובין בא, שאתא מציין הביאה המוחלטת, ובא מציין גם הביאה הבלתי מוחלטת כמ"ש בכ"מ, והפחד כבר אתא, אבל המגור על העתיד עוד לבא אליו, לא בא עדיין רק מוכן לבא: