מלי, הם המלות הפרטיים.

וכל דברי הוא כלל הבור, ובא לומר שגם מיליו הפרטיים נאמרו בכונה ובשכל, וע"כ יחס אליהם שמיעה שהיא גדולה מהאזנה כמ"ש בכ"מ:

פי, לשוני. הלשון מציין הדבור הפנימי, והפה מציין הדבור החיצוני שכבר דברה לשון תבונתו וחקרה את הדברים בבינתו, והחיך הוא עוד יותר פנימי מן הלשון:

ודעת שפתי. שיעורו שפתי דעת ברור מללו ומבורר אצלי בפי' משלי שהשפתיים מציינים את הדעת שהוא ידיעת הדברים בידיעה ברורה:

רוח, ונשמת. בעת נוצר היה בו רק הרוח והוא עשה אותו, ואח"כ בא בו הנשמה שהיא מדרגה יותר, כמ"ש זכה יתיר יהבין ליה נשמתא:

כפיך. כדברי פיך.

לאל, בעבור האל ובמקומו.

קרצתי, נגזרתי.

ואכפי כמו וכפי, כמ"ש איוב כפך מעלי הרחק:

זך אני, חף אנכי. מבואר אצלי שמלת אנכי שולל נושא אחר, ואני בא רק לציין תחת השם, ומלת חף מענין ציפוי, כמו חפה זהב (מנל"ה) או חופף עליו כל היום (מהכפולים), ר"ל אני זך בלא פשע, וגם אם יש לי פשע העון שהוא המזיד של הפשע אינו מיוחס לי רק לה' כי אני מחופף מאתו וכל מעשי מוכרחים. עז"א אנכי, שהעון לא לו יתיחס רק לה':

תנואות. כמו ולמה תניאון את לב בני ישראל, הפרת המחשבה והרצון כאלו אני מפר מחשבותיו:

תרדמה, בתנומות. תנומה קלה אף משינה, וכ"ש מתרדמה שהיא השינה העמוקה. ואמרו חז"ל ג' תרדמות הם, תרדמה של נבואה:

ובמוסרם. מענין לדעת חכמה ומוסר, המוסר השתול בלב האדם יניח חותמו על הדבר לקיימו:

וגוה. בא גם על קיבוץ הכחות אשר בתוך הגויה ועל הגויה בעצמה, כמו מגוית הארי רדה דבש, שלף ויצא מגוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה, דבר הצפון בלב, ועל כונה זו בא פה:

נפשו, וחיתו. בהגבלתם בא נפש על הרוחניות, וכן בכ"מ שהגביל הנפש נגד הגויה, כמ"ש בכ"מ:

ורוב. פעל עבר ע"מ טוב, עצמיו יריבו ריב איתן:

וזהמתו. ענין תיעוב, ובדברי חז"ל ידים מזוהמות.

חיתו לחם, לחם חיתו, כמו משנה כסף, רבים עמים.

ונפשו (זהמה) מאכל תאוה, כי התאוה מיוחס אל הנפש, כי תאוה נפשך לאכל בשר:

ושפו. מענין גבהות, כמו הר נשפה, שפיים במדבר, העצמות שלא נראו יגבהו.

ראו, מבנין פעל הדגוש, וזה אחד מד' מקומות שהא' דגושה:

מלאך מליץ. שליח מאתו להמליץ ולדבר טוב בעדו, כמו ומליציך פשעו בי, ופי' שהוא מליץ דבר אחד מן אלף דברים המוכנים להגיד לאדם את ישרו:

פדעהו. ענינו בערבי פניה והסרה, וי"מ כמו פדה בה', כמו גבה גבע, גלה גלע, שגה שגע:

רטפש. רטוב טפש, (כמו טפש כחלב לבם) עידון הבשר ע"י הרטבת הליחות:

ישור על אנשים. היו"ד מן ישור שרשית, מקור משורש ישר, ועל מענין עולה, ועולתה תקפץ פיה, וכן פרשתי (תהלות ד') על משכבכם, כמו רע רוע, בבקר יאכל עד, חבלי רשעים עודוני, שיישר העול שעשה אל אנשים.

ולא שוה, מענין הלא אם שוה פניה, שלא הלכתי בדרך שוה רק העויתי הישר, ויל"פ לא השגתי תועלת בזה, כמו וכ"ז איננו שוה לי, והחטא הוא בפעולה, והעון הוא עוות השכל והיושר:

הקשב, שמע. שמיעה היא אחר ההקשבה כמ"ש בכ"מ: