(ה-ט) ולא ידעו. למ"ש בפי' ר"ל שלא יוכלו לדעת בירור שהפכם באפו, כי הדעת היא הידיעה הברורה בלא ספק. אולם לדעת מניח הטעמים, טוב יותר לפרש שמ"ש מי הקשה אליו וישלם מוסב אל כל המאמר, ר"ל בעת שמעתיק הרים ולא ידעו, אז מי הקשה אליו להשיב לו ולאמר שהפכה באפו וישלם, שמי שיאמר אז שהיה באפו ולרעה הלא יענש עבור זה, כי באמת אינו מצד האף רק לטובת המציאות. וכן בעת שמרגיז ארץ ממקומה מי הקשה אליו לאמר שהפכם באפו, וכן בעת שאומר לשמש ולא יזרח. וכן יל"פ שמוסב למטה שמעת שמעתיק הרים ומרגיז ארץ ואומר לשמש ולא יזרח בעת ההיא ע"י שהוא נוטה שמים לבדו, הוא עושה עש כסיל וכימה ומיסד עי"ז את המציאות הכללי:

גדולות, נפלאות. התבאר למעלה (ה' ט'):

יעבור ולא אראה יחלוף ולא אבין לו, כבר בארתי (ישעיה ח') כי ההעברה היא בקביעות, והחליפה היא דרך עראי. ור"ל אם יעבור במנהג הטבעי הקבוע הגם שאבין שעבר לא אראה בעין, ואם יחלוף דרך עראי בענין הבלתי קבוע בטבע רק בא בדרך המקרה, לא לבד שלא אראה כי גם לא אבין:

יחתף. מהירת הלקיחה בכח, וכן אף היא כחטף תארב, ובדברי חז"ל חטף בט' ומציין שחוטף מחברו ביד חזקה, מי ישיבנו, להשיב החטיפה מידו, ואף גם מי יאמר אליו מה תעשה אפי' בדרך שאלה:

תחתיו. מוסב על האף, רהב, קורא כן את האף כאיש רהב ומתגאה ועוזריו הולכים שחוח תחתיו:

אשר אם. כמו אם אשר, אם לא אענה אשר צדקתי, איך אתחנן בפרט למשופטי, שהשופט יעשה הכל עפ"י משפט ודין לא עפ"י חנינה:

ישופני. יכתתני, כמו הוא ישופך ראש, וגם משתתף עם נשף, (כי בעלי הנו"ן ועלומי העי"ן משתתפים לרוב) נשיפת הסערה הגדולה שבו הפיל הבית על בניו:

ממרומים. שם ע"ד ההפעיל מציין שממרים את אחרים המערבים עמהם:

יועידני. ענין זמון מי יזמין אותו בעבורי למשפט והכנוי יורה לפעמים גם על יחס כזה:

תם אני ויעקשני. שהעקשות הוא הפך התמימות (משלי י' ט', י"א כ'):

למסת. מענין נסיון וכמ"ש כן פי' בעיקרים, ויש להוסיף שהיה דרכם לנסות את הנחשד ביסורים ואם מת ע"י היסורים דנו מזה שהוא חייב בדינו עז"א שאם השוט המית במקרה בכ"ז ילעג למסת נקיים ויוציא עליו משפט מעוקל שהיה חייב בדינו:

מני רץ, ברחו. הרץ רץ אל מה שאליו, והבורח בורח ממה שממנו, כן הזמן ההוה בורח מן העבר ורץ אל העתיד:

אניות אבה. מענין תאוה ורצון, וי"מ אניות עשויים מעץ לח וגומא מענין עודנו באבו, שהם הולכים במהירות כמ"ש ובכלי גומא על פני מים:

שיחי, פני. השיח הוא הדבור הנפלט מן המצטער בלא דעת, ופני הוא הכעס והעצב שניכר על הפנים, ואבליגה הוא החזוק הפנימי כמ"ש (ירמיה ט'):

אימתו, האימה הוא מפני ציור עצם גדול ומרומם, כמ"ש בכ"מ:

אנכי עמדי. יל"פ אדברה עמדי כי לא כן אנכי, ר"ל שעכ"פ אדבר אל עצמי שאיני חייב ושלקיתי בחנם: