חכם. היודע חקי החכמה ומתנהג ע"פ, כמ"ש בכל מקום, ישמח אב, וכן לקמן (כ"ג ט"ו, ושם כ"ד כ"ה, כ"ז י"א).

כסיל, הנלוז מחקי החכמה מפני תאותו כנ"ל (א' ל"ב ובכ"מ):

צדקה. מע"ט בין אדם למקום (ישעיה א' כ"א) ובכל התנ"ך:

הוות. ענין שבר, והוא עם הוה שמורה על הויה, דבר והפוכו, שר"ל עקירת ההויה, וכבר באר הרש"ף ההבדל בין הדף לדחה, שדחה הוא דבר הקשור במציאותו בחזוק, והדף או נדף הוא דבר הבלתי קבוע, כקש נדף, כמוץ אשר תדפנו רוח, ולפ"ז יל"פ מלשון הויה ממש הוייתם ומציאותם יהדף בקל:

כף, יד. הכף פחות מן היד בענין העסק, ועי' לקמן (ל"א י"ט), ולפעמים יציין הכף את הדבר הנאחז יותר (כמ"ש ישעיה ס"ב ג', ירמיה ט"ו כ"א).

חרוצים, הזריזים במעשיהם. ונזכר לקמן (י"ג ד') הפך העצל, והפך הרמאי נזכר עוד (לקמן י"ב כ"ז, ושם כ"ד):

אגר. יש הבדל בין אגר ובין אסף, מקבץ, שאוגר מציין שמתקבץ הגרגרים אחת אחת, ושמן לא תאגור, אגרה בקציר מאכלה, בקיץ, בקציר, הקיץ הוא אחר הקציר, (ירמיה ח' כ', למעלה ו' ח', לקמן כ"ו א'), בן משכיל בן מביש, מוגבלים זה כנגד זה לקמן (י"ד ל"ה, י"ז ב'):

זכר, ושם עיין הבדלם תהלות (קל"ה י"ג):

חכם לב. עי' עוד לקמן (י"א כ"ט, ט"ז כ"א, כ"ג ט"ו).

אויל שפתים, אויל ואולת מורה על הספק בעניני החכמה נגזר ממלת אולי, כמ"ש בכל הספר ואויל שפתים שדובר ספיקות רק בשפתיו החיצונים לא בלבו.

ילבט, מענין יגיעה ללא תועלת:

פי צדיק. בהבדל בין הצדיק והחכם עי' לעיל (ט' ט'). ופי מרמז על החכמה כמ"ש בכ"מ, וכן אמר פי צדיק יהגה חכמה (תהלות ל"ז) פי צדיק ינוב חכמה (לקמן י' ל"א):

מדנים. הריבים העומדים ע"י דו"ד, והמ"ם הנוסף על שם דין, מציין המקום שבם רצוף ענין הדין ודברים, כמו מכון מקום כמ"ש במק"א, והדינים יתעוררו ע"י כמה דברים, ע"י אף וחמה (לקמן ט"ו י"ח, כ"ט כ"ב), וע"י נרגן (כ"ו כ'), ואיש תהפוכות (ט"ז כ"ח), וע"י איש נוטה בטבעו לזה ונקרא איש מדנים (כ"ו כ"א), ופה אמר שהשנאה תעורר מדנים:

בשפתי נבון חכמה. ההבדל בין חכם ונבון חכמה ובינה, בא בכל הספר, והשפה חיצונית נגד פה ולשון, ומורה על הדבור החיצוני תמיד, בין נגד הפה (כמ"ש ישעיה י"א י"ד, מלאכי ב' ו', תהלות נ"א י"ז, ס"ו י"ד, קמ"א ג', למעלה ד' כ"ד, לקמן י"ג ג', ט"ז כ"ג י"ח ו', כ"ז ב', איוב ט"ו ו'), ובין נגד הלשון (ישעיה נ"ט ג', תהלות ל"ד י"ד, ק"כ ב', לקמן י"ז ד', י"ח ז', ושם כ'), חסר לב, עי' למעלה (ט' ד'):

יצפנו. הצופן יעמיד הדבר מן הצד, והוא הפך צפה ואינו טומני (כמ"ש יהושע ב', תהלות כ"ו ח', ל"א כ"א, ירמיה ט"ז י"ז, איוב י"ד ט'), ומלת יצפנו נמשך לשנים, וגדר אויל הוא המסתפק, כמ"ש בכל הספר:

קרית הוא עיר בצורה, ובא מחתה הפך מבצר ומעוז, שמת מבצריו מחתה.

דלים, הדל היה לו נכסים ונתדלדל מהם, כמ"ש בכ"מ.

והרישה, מציין העדר הירושה והממון:

ההבדל בין פעולה ובין מעשה - ישעיהו ה יב ובכמה מקומות בתנ"ך.

תבואה - מורה על גמר הבישול, כמו שכתבתי בחיבורי התורה והמצוה, קדושים סימן סט.

מוסר, תוכחת, הבדלם למעלה (ג' י"א):

(כ-כא) לשון צדיק, שפתי צדיק, הלשון פנימי מן הפה והשפה, ומורה לרוב על התבונה והשגיון ובא אצלה לשון הגיון ומחשבה כ"פ, ולשוני תהגה צדקך, הוות תחשב לשונך, וכבר בארתי זה במקומות רבות, וכבר גדרו חכמי לב שהלשון יורה על הבינה והפה על החכמה עמ"ש מלאכי(ב' ז'), והשפה מורה על הדעת, שכן בא אצל השפה שם דעת, שפתי דעת (משלי י"ד ד', כ' ט"ו) ועוד שם (ה' ב', ט"ו ז', מלאכי ב' ז', איוב ל"ג ג') ותמצאהו בס' זה במקומות לא חקר.

לב, שם לב בא לרוב על כח הממשלה אשר בנפש, ותמצאהו במקומות רבים, ומי שמושל כפי חקות החכמה נקרא חכם לב, ומי שחסר לו כח הממשלה נקרא חסר לב:

לכסיל - הכסיל יודע חוקי החכמה ונלוז מפני תאוותיו, והאויל אינו מקבל חוקי החכמה מפני שמטיל בהם ספיקות, כמו שפירשתי בכל הספר.

תבונה - עיינו גדרה למעלה.

מגורת. עמ"ש איוב (ג' כ"ד) תהלות (ל"ג ח'), ואמרו לא תגורו מפני איש לא תכניס דבריך מפני איש:

תוסיף ימים. עמ"ש יחזקאל (כ"ב ד'):

תוחלת, תקות. הבדלם התבאר (ישעיה נ"א ה', יחזקאל י"ט ה', מיכה ה' ו', ז' ז', תהלות ק"ל ה', איוב ל' כ"ו, לקמן י"א ז'):

ימוט. עמ"ש ישעיה (נ"ד י') על והגבעות תמוטינה

(לא-לב) לשון צדיק, פי צדיק. עי' למעלה (פ' כ' כ"א), וכן זה עצמו ההבדל בין לשון תהפוכות ופי תהפוכות, שהפה הפך החכמה, והלשון הפך הבינה, וגדר מלת רצון עי' בס' התו"ה ויקרא (סי' ל"א):