תושיה. חולשה ותשות כח, ורעהו ותמוגגני תושיה (איוב ל' כ"ב):

כסיל. הוא נלוז מחקי החכמה מפני תאותו ואינו חפץ בדעת ותבונה, כמ"ש (א' ב') וכסילים ישנאו דעת (וכן י"ב כ"ג, י"ג ט"ו י"ח, י"ד ז', ט"ו ב', ז' י"ד, י"ז י'):

בוז, קלון, חרפה. הבוז משתתף עם הלעג, רק שהבוז יהיה גם בלב, והקלון הוא הפך הכבוד, והנקלה מבוזה בעצמו והוא שופך עליו חרפה שגדול מבוז:

מים עמוקים, נחל. הנחל אינו בעומק, והמקור משם המים נובעים:

(ו-ז) שפתים, פה, כבר התבאר (למעלה י') שהשפתים מורים הדבור החיצוני ופיו הוא הדבור הפנימי, וע"כ מוסיף בפיו מהלומות, ומחתה על ריב ומוקש של השפתיים ומבואר בכל הספר שהכסיל גרוע מן האויל, האויל הוא מסתפק והכסיל יודע ומתכוין למרוד, וע"כ אמר למעלה (י"ז כ"ח) שהאויל יחריש משאלה זאת אבל הכסיל שפתיו יבואו בריב ולא יחריש ויאטום שפתיו:

נרגן. הוא המתרעם תמיד.

מתלהמים ההתפעל מורה על המדומה נראה כאלו מוכה במהלומות:

לבעל משחית. איש משחית (לקמן כ"ח כ"ד) כולל כל משחית, אבל בעל מורה על הקנין, ומורה שבנה והשחית וקלקל את מה שבנה:

במשכיתו. שכה, מורה על ציור הלב והדמיון, עמ"ש (ישעיהו ב׳:ט״ז) על שכיות החמדה:

משיב. יש הבדל בין ענה ובין משיב, שהמשיב בא לסתור דברי חברו (איוב כ' ב'):

נבון, חכמים. כבר התבאר הבדלם למעל' (א' ב') ובכל הספר, החכם קבל חכמה בקבלה ע"י שמיעה, ונבון מבין מעצמו, והקנין מורה מה שמשיג ע"י שקידתו מעצמו:

(כ-כא) פי, שפתיו, לשון. מתבאר למעלה (י' י"ג כ') ששפה תרמוז על דעת, ופה על החכמה, ולשון על הבינה, ויש הבדל בין פרי ותבואה. שהתבואה היא הנגמרת (כנ"ל ח' י"ט), כי הדעת הוא גמר הפרי:

יענה. מענין הכנעה, והוא פעל יוצא שמכניע את העזות:

להתרועע. ההתפעל מורה על המדומה, כמו מתעשר, מתרושש, מתכבד: