החליק. את עונו הנזכר בסמוך:

שמים, שחקים. שחקים גבוהים משמים (ישעיה מ"ה ח'), לקמן (נ"ז י"א, ע"ז י"ח, ע"ח כ"ג, פ"ט ז'):

חסדך אמונתך. התבאר ביחוד (בסי' פ"ט):

צדקתך משפטיך. עי' ישעיה (נ"ט):

אדם ובהמה. עמ"ש התו"ה (ויקרא סי' י'):

תבואני. היה ראוי לאמר אל תבוא אלי, רק שמצייר גאות עצמו כעצם מופשט, והיא אינה באה מן החוץ אליו רק היא התפעליות עצמו, ופי' אל תבא אותי היינו בנפשי:

שם. מציין מקום רחוק, שמזה נגזר שם שמים, רצונו לומר בעולם הגמול: