Malbim on Job Chapter 16
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פתיחה למענה התשיעית מענה איוב
The Ninth Oration - Job’s Second Reply to Eliphaz
על התשובה שהשיב אליפז על הצלחת הרשע לא התווכח עתה, וכן על שיטת בלדד בזה, כי חיכה להם עד שענו על זה שלושה המתווכחים, וענה להם תשובה כוללת סותרת דברי כולם בסימן כא.
Job does not reply at once to the resolution of the question of the prosperity of the wicked advanced by Eliphaz, nor to the thesis Bildad adopts on his issue, preferring to wait until all three of his companions have addressed the subject. He then answers them all (in Chapter 21) in comprehensive response that rebuts everything they had said on the subject.
וכן על מה שחזר אליפז שנית את דבריו שדיבר במענה הראשון בסיבת ייסורי הצדיקים, שייחס זה למחזה נבואית, לא השיב לו עתה, כי כבר ענהו בראשונה, רק התמרמר נגדו על ששב לדבר שנית דברים שכבר התווכחו עליהם, ושלא חידש בהם דבר, כאילו אינו רוצה רק להלאותו ברוב דברים, שאין זה מדרך החכמים (טז ב-ה).
Nor does he react to Eliphaz's repetition of the claim he had made in his first oration, namely, that he had received a prophetic vision concerning the suffering of the righteous, as he had already replied to it at the time. He just rebukes him for repeating himself and for adding nothing new, as though all he wanted to do was to drown him with words, which is not the way of the wise (Ch.16:2-5).
גם על מה שאמר אודות חפשיות הבחירה לא ענהו מטעם זה, בל ישנה בחינם דברים שכבר נאמרו.
Neither does he comment on the ideas Eliphaz repeats concerning free-will, there being no point in reiterating what he had already said.
רק עתה יצא להשיב לו על שני דברים:
And so he limits himself, at this point, to dealing to just two matters:
• א] מה שעתה יצא אליפז להרשיעו כרשע גמור, ולהחליט עליו משפט הרשע ועונשו, שכל מה שדיבר מפחד הרשע וממפלתו הורה באצבעו על איוב שבו נתקיים כל זה, ועל זה הרבה לצעוק ולהתלונן (סימן טז ז-כא).
• The first, that Eliphaz had now sought to brand him as a totally evil person; one deserving of the condemnation and punishment due to the wicked. For everything he had described about the fears that possess a wicked person and his ultimate collapse had pointed the finger(Proverbs 6:13) at Job, for it had all happened to him. Job cries out and fiercely protests against this (Ch.16:7-21).
• זאת שנית על מה שרצה לחזק שיטתו הקודמת בשיאמר שעיקר הגמול הוא השארת הנפש אחר המוות, כמו שאמר (איוב טו יא): המעט ממך תנחומות אל כי תשיב אל אל רוחך, על זה הרבה להתווכח, שבאשר מהות הנפש היא עניין נעלם, ורוב בני אדם אין משיגים התעלומה הזאת, ולא יראו רק את המוחש, שהצדיק מיוסר בייסורים בחיים המורגשים, ועל חיים אחרים נפשיים אין מי שיהיה ערב להם על זה שהנפש תחיה אחר המוות, כי דברים האלה צפונים מעין המוחש, וגם השכל לא יתבונן בם בינה, כמו שאמר כי ליבם צפנת משכל (יז ד), וכל בני אדם פונים רק אל חיים הנראים ומורגשים, וכשרואים שהצדיק מיוסר בייסורים, יש יחליטו עליו משפט מעוקל ויוכיחו מזה שהוא רשע, כמו שהיה באיוב, ויש שיחזיקו שהוא צדיק ויתלוננו על ההשגחה. ואם כן, סדר זה מייסורי הצדיקים ושלוות הרשעים מביא את האדם לידי הכחשה ותלונה ושוממות הדעת, והוא צלמוות בהנהגה ולא סדרים, והיה ראוי שיתנו לצדיק צדקתו ולרשע רשעתו בעולם הזה, למען יראו וישכילו ויקחו מוסר, ועוולתה תקפוץ פיה.
And the second, Eliphaz’s attempt to reinforce his previous thesis that the essential reward [of the righteous] is the survival of the soul after death, as when he said (Job 15:11): Are God's consolations inadequate for you; For you will return your spirit to God. Job rejects this completely, saying that since the essential quality of the soul is a hidden matter and most people cannot understand this mystery and see only that which is sensed, i.e., that the righteous person is tormented with suffering in real-life; and since as regards this other spiritual life, there is nobody who can give them a guarantee that the soul lives on after death, for such things are hidden from the seeing eye; and since even the intellect can make no sense of it, as he says (Job 17:4): But You have hidden comprehension from their minds, and since all human beings only set store by what is seen in real-life, there are those who, when they see a righteous person suffer, pass a perverse judgment over him and conclude from this that he must have sinned, as happened in the case of Job, whereas others will maintain that the person was indeed righteous and so complain about the workings of Providence.¹ It follows that this disposal of the suffering of the righteous and the prosperity of the wicked [viz. reward or punishment of the soul after death in the Hereafter] leads people to dissent and reproach, and to barren thought: it is a shadow of death in Governance; incoherent (Job 10:22). The righteous and the wicked should be given their just deserts in this world, for all to see, to learn and to take note; so that injustice be gagged (Psalms 107:42).
footnotes: ¹ 'If God wants us to do a thing, he should make his wishes sufficiently clear. Sensible people will wait till he has done this before paying much attention to him.' - Samuel Butler (1835–1902).
שמעתי כאלה רבות, נגד מה שאליפז שנית שנה את הדברים שאמר כבר במענה הקודם, שמ"ש מה אנוש כי יזכה וכו' הם הם הדברים שאמר בסימן ד' האנוש מאלוה יצדק וכו', וכן במה שהשיב על חפשית הבחירה לא חדש דבר, משיב לו, למה ישנה דברים שכבר אמר, הלא כבר שמעתי כאלה רבות, ומה הוספת בדבריך עתה, מנחמי עמל כולכם, אתם דומים כמי שאינו יכול לנחם בדברים המתישבים על הלב, וירבה דברים עד שיעמול המתנחם מלהשיב ומוכרח לשתוק, ובזה חושבים שנחמו אותו:
הקץ, המברר דבריו בהכרעת הראיה והמופת יש לדברים קץ, כי במקום שיעמוד המופת האחרון המכריע שאין תשובה עליו, יכלה הוכוח, לא כן המדבר דברי רוח, דברים העולים על רוחו בלי ראיה, הוא לא ישים קץ לדבריו, כי יוכל לשנות דבריו לאין קץ, אחר שלא ישים לב לטענות וראיות שכנגדו, או מה ימריצך כי תענה, או אם תאמר שדבריך אינם דברי רוח רק דברי שכל, אשאלך אמור מה ימריצך ויחזק אותך במענה זאת, מה המופת והראיה שהבאת לחזק דבריך, ואחר שלא הבאת שום ראיה רק אמרת שכן חזית במחזה למה ענית שנית? :
גם אם יש את נפשכם תחת נפשי הכי גם אנכי ככם אדברה בתמיהה? אם היה מקרה כזאת מגיע אליכם ואתם הייתם המנוגעים תחתי ואני הייתי בא לנחם אתכם, וכי הייתי מדבר כמוכם להרשיע אתכם ולהכאיב את לבבכם? לא כן, כי בהפך הייתי עושה, אחבירה עליכם במלים הייתי מתחבר במלים עליכם, והייתי מסייע את דבריכם ומצדיק אתכם, ואניעה עליכם במו ראשי ומצטער עמכם על שנעשה לכם רעה כזאת בלא משפט:
אאמצכם, ובזה הייתי מאמץ אתכם במו פי, כי המתיסר בחנם ימצא אומץ בלבו אם רואה שהכל מכירים צדקתו שהוא נספה בלא משפט, וניד, ר"ל הייתי מאמץ אתכם בכל כחי גם אם ניד שפתי יחשך, אם היו שפתי נלאים מרוב הדבור מבלי אוכל להגיד אותם יותר, עדיין הייתי מתיגע לחזק אתכם:
אם אדברה, הנה אני רואה שלא ארויח בדברי ולא אפסיד בשתיקתי, כי אם אדברה לא ארויח מאומה, כי בזה לא יחשך כאבי, ואם אחדל מלדבר לא אפסיד, כי מה מני יהלך מה אפסיד ע"י איזה ריוח וא"כ היה טוב יותר לשתוק מלדבר:
Replying to Eliphaz’s taunt 'Your own mouth condemns you, not I; your own lips testify against you', Job rejects the notion that his ordeal and his refusal to bear it stoically are of themselves proof of his wickedness
אך עתה הלאני, שהכאב שלי הלאני עד שאני מוכרח לדבר, השמות אתה כאבי, אתה השימות כל עדתי היא הריגת בניו ובנותיו שהם היו העדה שסביב לו, וא"כ:
ותקמטני, קמטת והכרת גם אותי, (מצייר את כאבו וצרתו כעצם מופשט שהוא גרם לו כל הרעות האלה) לעד היה, ואח"כ היה דבר זה עצמו לעד נגדי. שע"י שנענשתי בגוף ובבנים ואני איני מחריש רק צועק חמס, זאת מביאים נגדי לעד להעיד עלי שאני רשע, (וכיון עמ"ש אליפז ירשיעך פיך ושפתיך יענו בך), והנה תפס אל זה מליצה נמרצה, ממה שנודע בקורות עמים הקדמונים כשהיו רוצים לבחון את איש שנחשד על גניבה ורצח ויתר עבירות והוא היה מכחיש, היו מיסרים את הנחשד ביסורים קשים ומרים, והיו מביטים בפני המיוסר, אם ראו שסובל יסורים אלה כאלו אינו מרגיש בהם כלל, היו דנים מזה שהעלילה שקר, ואם ראו שמרגיש ביסוריו וכ"ש אם היה צועק חמס, דנו שהעלילה אמת, ואז היו מוסיפים להכותו על אלה מכה רבה, וכשהוסיף לצעוק כן היה מתחזק אצלם לדעתם שהחשד אמת, לפ"ז העד שהיו מעמידים נגד הנחשד לברר שהחשד אמת, היו המכות שהסבו הם לו, וכן צייר את ענינו כאלו הוא נחשד ועי"כ הכו אותו ביסורים קשים, וז"ש ותקמטני, וזאת עצמו מה שהוא מרגיש ביסורים וצועק, לקחו לעד לברר עי"כ שהוא רשע, וז"ש לעד היה ויקם בי, העד הזה, וכחשי בפני יענה, העד הזה (שהם היסורים) מברר ועונה בי שאני מכחש, כי החשד אמת שאני רשע:
As is known from the annals of ancient peoples, when they wanted to investigate someone who was suspected of robbery or murder or of committing some such crime but who denied it, they would torture the suspect and look for his reaction. If they saw that he endured the suffering as though feeling nothing, they would conclude that the accusation was false. However, if they saw that he felt the effects of the torture and cried out, they judged the accusation to be true and so they continued to torture him still more. And when, in turn, he cried out still more, they became even more convinced of his guilt. Hence, the witness that they brought against the suspect to show that their suspicions were justified, was the torment that they themselves inflicted upon him.
אפו, האף והכעס של העד הזה, טרף אותי, מצייר הציור הנפלא הזה כאשר יהיה עת יקום עד באיש לענות בו סרה והוא מכחיש את העד, והעד חורק עליו שיניו וסוטרו על פניו, ופה שיצייר שההכאה הוא עצמו העד והוא עצמו המכה, בא הציור הזה נשגב מאד, שהאף של העד הוא עצמו טורף אותי, והאף הזה הטורף הוא עצמו ישטמני, ע"י רשעי שנברר ע"י הטריפה וההכאה שלו, וע"י שאני מכחיש חרק עלי בשניו, ומוסיף להכותי, וצרי ילטוש עיניו לי להביט אם אוסיף להרגיש את הטריפה וההכאה, שבזה כן יוסיפו לברר שהחשד אמת, ועי"כ.
פערו עלי בפיהם, שכל הקהל העומדים סביב התחילו לפעור פיהם, כמו שהיה אם הנחשד לא עמד בנסיון וצעק מתוך מכאוביו שאז התברר בעיני כל שהחשד אמת, והיו צועקים עליו ומכים לחייו, ויחד עלי יתמלאון ויתקבצו, אחר שיצאתי חייב אצלם:
יסגירני, אחר שצייר מהות העדים ומהות הקהל העומדים במקום המשפט שהוא נידון שם, מצייר את השופט הדן אותו, ואת המליץ שניתן לו להמליץ בעבורו וללמד עליו זכות, (כדרך בבתי המשפט להקים מליץ שיטעון בעד הנידון ויבקש לו זכות).
השופט שנסגרתי בידו הוא עויל, נער עושה עול, והמליצים בעדי הם רשעים ועל ידם רוצים להעלות רטיה למכאובי:
שלו הייתי, עתה מצייר גוף העונש והיסורים, ומצייר שהמסיר אותו נהג עמו כאשר יעשה האריה ויתר טורפי טרף עם טרפם, שאחר שאחזוהו לא ימיתוהו בפעם אחד, רק ישחקו בו ע"י שיניחו אותו לברוח וישובו ויאחזוהו וישליכוהו ממקום למקום, כן תחלה פרפרני, ואח"כ הניח אותי ורציתי לברוח ורדף אחרי ואחזי בערפי ויפצפצני, ואחר כך אחר שלא יכולתי עוד לזוז ממקומי הקימני לו למטרה לירות בי את בני אשפתו, ואז.
Job once again describes the suffering his ordeal has brought upon him, the ordeal that Eliphaz has suggested is the very proof of his wrong-doing. What he is enduring is not proof of any wrong-doing but is just an act of brutality.
יסבו עלי רביו ומורי קשתו, יפלח כליותי בחציו, בזה לא יחמול עדיין, עד שישפך לארץ מררתי:
יפרצני, ואחר שכבר פרץ את כל איברי ואין בי מתום, התחיל לפרוץ שנית פרץ על פני פרץ, את האיברים שכבר נפרצו, לשבור שבר על שבר, ואח"כ ירוץ עלי כגבור תפס המשל כמו שהוא במלחמה שתחלה מורים בחצים מרחוק ואחר כך ירוץ על הנלחם ללחום עמו בחרב, והיתה מרוצתו בגבורה כאילו יש בי עדיין כח ללחום אתו:
(טו-טז) שק, עתה מסיים דבריו, שאחר כל המכות שהוכיתי באכזריות חמה לא עשיתי דבר רק מה שתפרתי שק על גלדי ופני חמרמרו מני בכי, על רוע מזלי:
Job's outcry was no more than should be expected from someone who has endured such an ordeal.
על והיה בכייתי, כי כל זה נעשו לי על לא חמס בכפי ונתיסרתי בלא משפט, (ר"ל ומה ראיה יביאו מן מה שצעקתי על המכאובים שדנים מזה שאני חייב, והלא ע"ז בעצמו צדקתי יען שנעשה לי כ"ז על לא חמס בכפי, ובלא משפט), ותפלתי זכה, ר"ל וידעתי כי אזכה בתפלתי זאת שאני מתפלל עתה, לאמר:
In heaven they know that he is guiltless; that his suffering is not proof of sin.
ארץ אל תכסי דמי, ר"ל הגם שבארץ יצאתי חייב בדיני, ודרכה לכסות דם הנהרג ע"י רשעו, אל תכסי את דמי, ואל יהי מקום לזעקתי אצלך, כי בארץ אין איש יודע זכותי, אבל בכ"ז הגם שבארץ יצאתי חייב ע"י עדי שקר שהם יסורי, וע"י שופט העויל ומליצים הרשעים, בכ"ז.
גם עתה, הגם שיצאתי חייב במשפט הארץ למטה ע"י עדי שקר אלה, הנה בשמים עדי שיעידו לזכותי, (ומאמר זה מובנו תאומי, ר"ל שבשמים יודעים שאני צדיק, גם ר"ל שהיסורים אינם עדים על עונותיו, כי בשמים יודעים שבאו עלי היסורים ע"י השמים שהם מערכת הכוכבים, ועדים אלה יעידו נגד העד שהזכיר בפסוק ח':
מליצי, ונגד המליצים הרשעים שהעמידו לי במשפט הארץ כמ"ש ועל ידי רשעים ירטני, יאמר שמליצי הם ריעי ורעיוני, שרעיוני יודעים שאני צדיק והם ימליצו בעדי בדין שמים, רק עדיין צריך שופט אחר נגד שופט העויל שאמר יסגירני אל אל עויל, ועל זה אמר אל אלוה דלפה עיני, ואבכה לפניו שהוא יהיה השופט, ואבקש ממנו, כי.
יוכח לגבר עם אלוה, ר"ל שיוכיח ויברר המשפט שיש לגבר נגד אלהים, כמו שמבררים דברים שבין בן אדם לרעהו, שמה שהוא צדק ובלתי צדק במשפט שבין אדם לחברו יהיה ג"כ ההוכחה והבירור במשפט שבין אדם למקום, שבזה בודאי אצא צדיק בדיני, ומעתה מתחיל טענותיו:
כי, לעומת מ"ש אליפז המעט ממך תנחומות אל כי תשוב אל אל רוחך, שהגם שנתייסר ביסורים בעוה"ז הלא ראוי שיתנחם ע"י השארת הנפש אחרי המות, שהרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה ושם יקבל שכרו בנעימות נצח, טוען ע"ז, הלא שנות מספר יאתיו, השנים הקצובים לי לחיות בעוה"ז שהם שנים שיש להם מספר (כי חיי העוה"ז קצובים במספר), הלא יאתיו בהכרח, ואז ארח לא אשוב אהלך, אלך מן העוה"ז ולא אשוב עוד אל חיים האלה, וראוי שישלמו לי גמול מעשי בעוה"ז בעודי בחיים, ואתה תאמר כי.
Eliphaz had argued that the true reward of the righteous is the survival of the soul after death. Job now challenges Eliphaz to bring proof that there is a life after death.