Malbim on Job Chapter 18
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
פתיחה למענה העשירית מענה בלדד
The Tenth Oration - Bildad’s Speech in the Second Round
בראשית דבריו, התקצף על דברי איוב, אשר גילה דעתו שאינו מאמין, או שמסופק, בהשארת הנפש אחר המוות, שאם כן מותר האדם מן הבהמה אין, אחר שכמות זה כן מות זה ורוח אחד לכל, ולמה ברא ה' את האדם בצלמו, וייפח באפיו נשמת חיים יודעת ומשכלת? והצורה האנושית היא לפי זה לבטלה, והוא באדם אך לרעתו למען יבין כי אחריתו עדי אובד. ואחר שראינו שה' נטע בקרבו כוחות רוחנית יקרות, שאין כדמותם בנפש יתר הבעלי-חיים, מבואר שהוא הוא עיקר האדם, ושהנפש לא תאבד עם הגוף הבהמי, רק תחיה חיי נצח לעד.
At the opening of his speech, Bildad rages over Job’s admission that he does not believe in, or at least doubts, the survival of the soul after death. For if this is so, man is no better than the animals; the death of the one being no different from the death of the other; all drawing the same breath (Ecclesiastes 3:19), In which case, why did God create man in His image, breathing a living soul into him (Genesis 2:7); one that knows and thinks? Viewed in this way, the human psyche is worthless and its presence in man is only to his own detriment; there, just to make him understand that his end is utter annihilation (Numbers 24:20). But since we see that God has endowed man with wondrous spiritual powers, the like of which are not found in the souls of the other animals, it is clear that this is the essential feature of man and that his soul does not perish with the mortal body but lives on eternally, for ever.
ועל־פי זה חידש גם-כן שיטתו על שאלת הצלחת הרשעים, שלדעתו עיקר ההצלחה הוא במה שהוא אדם, שהיא הצלחת הנפש, שבה ועל-ידה הוא נבדל מן הבהמה, לא הצלחת הגוף, שגוף האדם הוא דומה כגוף הבעלי-חיים, ואם-כן, ההצלחה שהרשע מצליח בעולם הזה, בקניינים שהם רק לתענוג הגוף, אינה הצלחה אמיתית, ועל־פי זה ביאר, שהרשע, עונשו הוא שלא יישאר לו שארית וקיום האישיי, כי נפשו הרוחנית תיכרת ותלך לאבדון, ולא תאיר באור החיים בנעימות הנצחית, ולא שארית המיניי, כי גם בניו ייכרתו וגם שמו וזכרו ייכרת מן הארץ, והוא העונש היותר נורא ומבהיל, ולעומת זה, הצדיק לו שם ושארית בעולם הזה ואחרית במותו, כי נשמתו תחיה בנעימות נצח, ושם תבוא על שכרה, תחת הייסורים אשר סבלה בעולם הזה.
Thus, he reformulates his thesis concerning the prosperity of the wicked, as follows: In his opinion, the essence of prosperity is in the very fact of being a human being. From which it follows, that it is the well-being of the soul that matters, for it is this that distinguishes man from the beasts. It is not physical well-being that matters, for man's body is just like that of the animals. Hence, the prosperity that a wicked person achieves in this world through material possessions, those that are intended only for bodily enjoyment, is not real prosperity. Accordingly, he explains that a wicked person’s punishment is that nothing will remain of him or of his existence, for his spiritual soul will be cut off and doomed; *never to be illumined in eternal bliss with the light of the living (Job 33:30).*Nothing of his will endure, neither his children, his name nor his remembrances on earth, and this is the most horrifying punishment of all. By contrast, a righteous person has both a name and continuance in this world and a perpetuity in his death, for his soul will be in eternal bliss (Psalms 16:11), there to be compensated for the suffering he endured in this world.
ובזה משלים דעתו שהניח בסיבת ייסורי הצדיקים, שהם על-דרך התמורה, שעל-זה הרבה איוב להשיב ולסתור, וכל תשובותיו ייכונו רק כפי מה שחשבנו, שהתמורה הוא בעולם הזה, שיגמלהו טוב בעולם הזה תחת הרע אשר סבל, לא כן אם יגמלהו תחתיו גמול נצחי רוחני אל נפשו הנצחיית, שייתן לו נעימות נצח תחת ייסורי שעה, ומשפטי ה' יצדקו יחדיו, וסרו כל תשובות איוב, כלו בעשן כלו.
In this way he consummates the hypothesis he had put forward regarding the reason for the suffering of the righteous, namely, that it is a contingent of an exchange. Job had parried and rebutted this notion strenuously. However, his arguments are only pertinent if the exchange takes place in this world; that it is here that God rewards the person with good in compensation for the bad he has suffered, and not in the Hereafter. But if He compensates the person with an everlasting spiritual reward that is bestowed on his eternal soul, granting him eternal bliss in recompense for the temporary suffering, Job's submissions fail, and *the Lord's justice is vindicated along with Him (Psalms 19:10).*Thus, all of Job's responses are rebutted; all gone up in smoke (Psalms 37:20).
עד אנה תשימון קנצי למלין, המתוכח עפ"י השכל והראיות יכלה הוכוח עם הראיה האחרונה והמופת הצודק המכריע, ואז יהיה קץ להוכוח, אבל המתוכח בדברים בלא ראיות רוצה לתת קץ אל הוכוח ע"י מלים ודברים. שמי שירבה לדבר עד שילאה את חברו זה ישים קץ להוכוח, וזה אינו מהראוי. כי ראוי שתבינו תחלה ואחר נדבר. ובזה יהיה קץ הוכוח וסופו ע"י ראיות התבונה והשכל:
מדוע. איך תכחיש בהשארת הנפש אחר המות. שאם כן האדם נחשב כבהמה. כמ"ש ומותר האדם מן הבהמה אין וכו' הכל הולך אל מקום וכו'. כי כן נטמינו בעיניכם:
Job’s anguish has unbalanced him. How else can his denial of the survival of the soul after the death of the body be explained? For if human beings are just mortal and their souls perish at death, then man is reduced to the level of being just another animal.
טורף אתה הטורף נפשו ע"י אפו, שע"י אפך תחליט שהנפש היא בת תמותה.
הלמענך. לקח מליצתו ממ"ש שהארץ יש לה יסוד צור חזק ודבר מצוק הנתון באמצעותה אשר ימשוך הכל אלי, וגם אם תחרב הארץ בכללה ישאר צור הארץ ויסודה תלוי על בלימה וממקומו לא ימוש, עפ"ז יצייר שהאדם י"ל ג"כ צור חזק שהוא לו יסוד, שהיא נפשו האלהית שגם בעת שתעזב הארץ. ר"ל שימות הגוף הארצי. בכל זאת הצור והיסוד לא ימוש. דהיינו שהנפש האלהית תשאר בחיים ותחיה לנצח. וא"כ וכי למענך בעבור שאתה רוצה להתלונן על מעשי ה'. נאמר שבעת תעזב הארץ וימות הגוף ויבלה. גם הצור יעתק ממקומו, דהיינו שאז תמות גם הנפש עם הגוף:
גם. אולם זה יהיה ברשע. שאצלו תמות גם הנפש מיתת עולם. וזה התשובה על שאלת רשע וטוב לו. כי סופו יהיה לאבדון שתכרת נפשו הרוחניות שהוא אור הגויה ונרה. ור"ל שהרשעים לא לבד שגופם ימות. כי גם האור שלהם ידעך. שהיא הנפש המאירה אל הגוף.
Only the souls of the obstinately wicked die, perishing eternally with his physical demise..¹
footnotes: ¹ According to the Talmud (TB Sanhedrin 90a), only those who are extremely wicked have no portion in the Hereafter. This includes those who deny the existence of a Hereafter.
ולא יגה שביב אשו כי עת ידעך האור מן הנר. דרך האש לשוב כמה פעמים אל הפתילה ולהגיה שנית. אבל הרשעים אחר שידעך נרם. לא יגה אשו השובב וחוזר אל הפתילה. ר"ל שנפשם תכרת ולא תשוב עוד לראות באור החיים:
אור, בעת שחשך האור אשר באהלו. שהוא אור החיים הגשמיים. אז גם נרו אשר עליו. שהיא נר הנשמה.
ידעך ג"כ. ויכבה חיי הגוף עם חיי הנפש שניהם יחד:
יצרו. מצייר איכות מפלתו. שבזקנתו צעדי כחו צרים. ועצתו תשליכהו ותרחיקהו מעליה. עד שבלכתו בלא עצה בצעדים קצרים ילכד בקל בפח המוכן להשחיתו:
כי. עתה מצייר איכות לכידתו בהפח. הרשת שפורשים סביב הפח שבו צודים את הבע"ח אל הפח. הוא כבר דבוק ברגליו. והוא שולח ונוקב את רגליו בהרשת, ומתהלך על שבכה שבכ"מ שהולך, הרשת הולך עמו. עד שמתקרב אל הפח:
יאחז, ואז ילכד בקלות גדול. שאם רק יאחז את הפח בעקבו, כבר יחזק עליו צמים. שהם הקשורים של הפח שבו נקשרו רגלי הנצוד יקשרו רגליו בחוזק גדול. עד שלא יוכל להוציא רגליו משם:
טמון, והיה דרך צידי חיות להטמין חבל בארץ במקום דריכת החיה, ומלכודה שבה ילכדו אותה בלכתה, ועל פי זה מצייר חבלו שבו ילכדו אותו הוא טמון בארץ עד שלא יראהו, ומלכודתו מוכנת על הנתיב אשר הוא הולך שמה:
סביב, ודרך צידי חיות להפחיד את החיה ע"י כלבים, שעי"כ תרוץ ע"י הפחד ותפול בהפח ותלכד. עפ"ז מצייר שבלהות השדים עומדים סביב ומבעתים אותו למען יפול בהפח, והם עצמם מפיצים את הפח לרגליו:
יהי, ואז כשנלכד בפח של המות אז המות שהוא הגורם לו אנינות. יהיה רעב. וכן האיד הנכון לצלעו שהוא אשתו הוא גם כן רעב ולא ישבע, עד כי.
יאכל בדי עורו. שיאכל את סעיפי עורו. ואח"כ הבכור מות יאכל גם את בדיו, שהוא בשרו ועצמותיו. וכ"ז כיון על איוב איך נלכד ע"י השטן ובלהותיו ואיך השחית את עורו ואת בשרו. וגם יל"פ מ"ש יאכל בדיו היינו את בניו שהם סעיפיו המסתעפים ממנו:
ינתק, ואז ינתק גם מבטחו, שהוא הנפש הנצחיית שהיא מבטח האדם אחר המות. גם היא תצא מאהלו שהוא גופו.
ותצעידהו למלך בלהות. שימסר למלך השדים ליסרו ולהענישו:
תשכון, נפשו תשכון באהלו מבלי לו, באהל שלו שנעשה מדבר הבלוי, היינו בבשר הגוף הבלוי ונרקב בקבר תשכון נפשו שם להבלות עמו ולהרגיש בצערו, ועל נוהו יזורה גפרית לשרפו באש של גיהנם:
מתחת שרשיו יבשו, הוא גופו, וממעל ימל קצירו הוא מעשיו וכל פעולותיו:
זכרו, עי"כ יאבד זכר מעשיו מני ארץ, ולא ישאר שמו שהוא עצמותו, ר"ל נפשו ונשמתו.
על פני חוץ בעולם העליון שהוא חוץ לארץ הלזו:
יהדפוהו מאור אל חשך, כי שם ישב בארץ חשך, ולא יאיר באור החיים הנצחיים, שהוא חיי האורה והנפש, ומתבל ינידוהו, כי אין לו השארת המין בתבל הזה, ומפרש, כי.
לא נין לו ולא נכד בעמו, שגם שארית בניו יאבדו, ולא ישאר שריד במגוריו. שגם גרי ביתו יאבדו עמו:
על יומו נשמו אחרונים. כי הוא העונש היותר מבהיל בין בדור זה בין בימי קדם. שכל הדורות האמינו בהשארת הנפש וחרדו מאד מפני הכריתה הזה והאבדון הנצחי:
אך, ר"ל אבל לא כדבריך שאין השארת הנפש כלל, כי הצדיקים נפשם צרורה בצרור החיים, וגם סתם בני אדם אשר לא פשעו כ"כ יש להם חלק לעוה"ב, ואלה רק משכנות עול, שהוא יכרת ולא יהיה לו קיום אישי ולא קיום מיני וגם בזה כיון על איוב שנכרתו בניו ומעשיו וגם נפשו תאבד שאחר שאינו מאמין בהשארתו הוא מאלה שאין להם חלק לעוה"ב: