הידעת, עתה יספר ההשגחה שמשגיח על בע"ח בענין הלידה, היעלים הם שוכנים על הרים הגבוהים, כמ"ש הרים הגבוהים ליעלים, וה' השגיח בעת לדת יעלי סלע שלא יפול הילד מן הסלע, ושומר עת הזאת בל יקרה נזק לנולד, והאילה רחמה צר, והיא מסוכנת בעת הלידה, וה' מזמין הסבות שתלד בנקל, וז"ש חולל אילות תשמר:

תספור, וקבע להבע"ח כמה ימשכו ירחי ההריון, וגבל העת מתי תלד ביום או בלילה:

תכרענה. היעלים יולדות בכריעה כדי שלא תפול הולד מן צוק ההר, והאילות חבליהן תשלחנה, שיסור ממנה החבלים הגדולים שהיה לה בהקשותה בלדתה:

יחלמו ונדמה כאילו יחלום להם בחלום בכח דמיונם שבניהם ירבו בבר. בשדה ובאלומות התבואה, וע"י דמיון הזה הנטוע בם ישכחו צער הלידה ולא ידאגו עוד על בניהם, ויצאו ולא שבו אל הילדים, והם מתפרנסים בבר מעצמם:

מי, עתה יספר ההשגחה בענין המעון, שיש מינים השוכנים במדבריות ואינם מקבלים מרות, וגם בין אלה שמיניהם מצויים אצל ב"א יש מהם שאינם מקבלים מרות ועומדים במצב הפראי, כמו שור הבר וחמור הבר, ועז"א מי שלח פרא חפשי, וערוד שהוא חמור הבר מי פתח מוסרותיו שיהיה חפשי:

אשר שמתי, שהגם שטבע החמורים לשכון בישוב אצל ב"א, הוא ביתו בערבה, ומשכנותיו שיוצא לרוץ שם הוא ארץ מלחה:

ישחק להמון קריה, אינו רוצה להיות בישוב, כי טוב לו במדבר ששם תשאות נוגש לא ישמע, וטוב לו החפשית מן ריבוי המזונות שיש לו אצל בני אדם ולכן מסתפק במזונות מצומצמים, כי.

יתור הרים, מה שמוצא אחר התור והחיפוש בהרים הוא מרעהו, ודורש ומחפש למצוא איזה דבר ירוק למאכלו וזה טוב לפניו:

היאבה, אחר שספר מן המין שנוח להכניעו שהוא חמור ושור הבר, יספר מן הראם שא"א להכניעו כלל, שהוא לא לבד שלא יאבה עבדך, כי גם לא ילין על אבוסך, אם תתן לו מזון רב להשמינו בלא עבודה לא ירצה ללון שם:

התקשר עבותו של ראם בתלם, גם אם לא תרצה שיחרוש את האדמה כי כבר תהיה עשויה תלמים, שאתה חרשת את הארץ, ותקשר אותו בתלם כדי שהוא ישדד עמקים אחריך, שאחר החרישה משדדים את פני האדמה, היינו שמשוים האדמה החרושה שתעשה שדה, וזה עבודה קלה מאד, מ"מ לא ירצה גם לשדד השדה גם אחריך, הגם שאתה הלכת קודם לו ועשית עקר המלאכה והוא לא יצטרך רק לסייע לך, לא יאבה בזה:

התבטח בו, וכן לא תוכל לבטוח על רב כחו, שהוא יביא התבואה מן השדה הביתה, ותעזב אליו את יגיעך את התובאה:

התאמין בו כי ישוב זרעך, שבודאי יברח עם זרעך וגרנך למדבריות:

כנף רננים, פי' המפרשים על בת היענה שהיא אינה יכולה לעוף למרום כמו החסידה, וז"ש וכי כנף רננים נעלסה שתעלה עם הכנף לגבהי מרום, וכי תדמה כנף רננים אל אברה חסידה ואל נוצה שתעוף ביעף:

כי, ושם ה' בטבע היענה שהיא מניחה את ביציה בחול ובעומק האדמה, הפך מן החסידה אשר ברושים ביתה ותניח את ביציה במרום במקום משומר, ובת היענה ביציה בעפר המדבר:

ותשכח, לא נטע ה' בטבעה אהבת בניה, שהביצים הנשארים באדמה נקל שיאבדו, או ע"י מקרה כי רגל תזורה שירמסוה רגל העוברים, או בכונה שחית השדה האוכלים ביצים תדושה, היינו שיפתחו הביצים להוציא האוכל מן הקליפה, כדש להוציא הבר מן המוץ:

הקשיח, וגם אחר שנולדו האפרוחים היא קשה לב עליהם כאילו אינם לה, (וכבר כתבו הטבעיים שבת היענה תניח אצל הביצים שטומנת בארץ, ביצה אחת מוזרת למעלה, ובאותה ביצה יולדו תולעים, ובזה תכין מאכל להאפרוחים שיולדו, ויותר מזה אין טורחות בגידול הבנים), לריק ר"ל היא בלא פחד שיהיה לריק יגיעה, אינה פוחדת ודואגת שיהיה יגיעתה בהולדת הביצים לריק, ולכן לא תשמור הביצים והילדים כיתר עופות:

כי השה, לא נתן להם ה' חכמה ובינה כיתר עופות בשמירת הביצים והאפרוחים, כמ"ש בת עמי לאכזר כיענים במדבר:

כעת, ר"ל לא חלק לה בבינה כעת במרום תמריא, שהעופות שיוכלו לעוף למרום נתן להם ה' חכמה בשמירת ילדיהן, כי יוכלו לשמרם בקניהם הגבוהות, לא כן היענה שלא תוכל לעוף למרום ולהתפטם ולשחוק לסוס ולרוכבו, לכן השגיח ה' שלא לתת לה טבע זאת של שמירת הילדים, וזה מן ההשגחה, בשגם ששם ה' בטבעה שתטיל כשלשים ביצים, וגם כשיאבדו מהם עדיין ישאר מהם להחיות זרע על פני הארץ, וה' רצה שלא יתרבה מין הזה כ"כ, אבל החסידה רוצה ה' בריבויה, וגם היא אינה מטלת ביצים הרבה ולכן צריכים שמירה יתירה:

התתן, הראה לו עוד השגחתו הנפלאת איך ברא בע"ח לצורך תשמיש בני אדם, כמו הסוס שתשמישו נחוץ מאד אל האדם, לרכיבה ולמשא ולעבודה וביחוד אל המלחמה, וכמו שכל משוררי עמים הקדמונים נתנו לבע"ח הזה יתר שאת בשיריהם, (מעלה א) מעלת הגבורה, עז"א התתן לסוס גבורה,

• ב) מעלת היופי והגאות, עז"א התלביש צוארו רעמה:

התרעישנו הזריזות שלו שירעש כארבה, וכן ביואל (ב' ד') מדמה הארבה עם הסוסים, ההוד שלו שנראה בעת נחרו, מטיל אימה על רואיו:

יחפרו, דרך הסוסים להכות ברגליהם על הארץ בכח עד שיחפרו ברגליהם בעמק כעין גומא, כאלו ישיש בכח, ומכה ברגליו מחמת שמחה, עתה חושב תועלתו במלחמה, עת יצא לקראת נשק, אז.

ישחק לפחד ולא יחת, לא יפחד וגם לא ישוב מפני חרב כיתר בע"ח הפוחדים מפני ברק חרב שנונה:

עליו, בעת גבבו עליו כתורן להב חנית וכידון, דומה בעיניו כאילו הניחו עליו אשפה:

ברעש, בעת תחל המלחמה יגמא ארץ ברעש ורוגז, ודומה כאילו עדן אינו מאמין לקול שופר, וימהר לרוץ אל מקום המערכה ששם מגמת חפצו:

בדי שופר, עד עת שישמע קול שופר עד בלי די, שאז יאמר האח וירוץ בשמחה, ובכ"ז נטע ה' בטבעו הרגשת המלחמה עד שיריח אותה מרחוק, ויכיר קול רעם של שרים וקול תרועה שהם הסימנים והאותות שיעשו השרים אל גדודי החיל:

המבינתך, הנץ ויתר עופות הנסיעה (וצ"ל שיש ממין הנץ גם מין שנוסע), מי שם בקרבם טבע זה שיבינו קרבת החורף, ושיבינו לישא אבר ולפרוש כנף ליסע בטרם יבוא החורף, לתימן, לארצות החמים, להיות שם כל ימי הקור, שזה מהשגחה מיוחדת על מינים אלה:

אם על פיך, הנשר יגביה עוף יותר מכל העופות, וכן ירים קנו במקום גבוה מאד באהבתו את בניו:

סלע, ושם ישכון על סלע במקום מבצר שאין יד מגעת לשם:

משם חפר אוכל, על ידי השגחת ה', שנתן לו ראות העין עד שעיניו יביטו מרחוק:

ואפרוחיו, והטרף מזומן לפניו תמיד, ואפרוחיו יעלעו דם והוא נמצא תמיד במקום שיש חללים לחפור אוכל משם, ובזה הראה לו השגחתו על כל מין, הן במזונו, הן בהריון ולידה, הן במקום מעונו, הן העוף בהטלת ביציו, ובנסיעתו בימי החורף, ובמעופו לגבהי שחקים, וכ"ש שיש השגחה פרטית על האדם הנעלה מכולם והמוכתר בכתר השכל והנברא בצלם אלהים: