Mareh HaPanim on Jerusalem Talmud Avodah Zarah Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אין מעמידין. התוס' כתבו בשם ר"ת דטעמא דאנו סומכין עתה לייחד בהמתנו עמהן משום דסמכינן אשינוייא דר' פדת דמוקי מתני' כר"א ולית הלכתא כסתמא דמתני' דהכא משום דמחלוקת היא במסכת פרה ובתרי מסכתי לכ"ע אין סדר ודבריהם אינם מובנים דהא לא איתמר אלא במחלוקת ואח"כ סתם כדאמרינן בפ"ק דמכלתין דף ו' ע"א דלא סמכינן לומר הלכה כסתם כדקי"ל במחלוקת ואח"כ סתם בחדא מסכתא אבל בתרי מסכתי אין סדר ושמא סתם ואח"כ מחלוקת היא והרי הכא סתם ואח"כ מחלוקת היא וכן הניח המהרש"א בקושיא ועוד דאם אין סדר א"כ שמא מחלוקת ואח"כ סתם היא והלכה כסתם ולולי דמסתפינא ה"א דטעות סופר נפל בדבריהם וצ"ל לכ"ע אית סדר ופי' דבריהם כך הוא דלא קאו אהא דרב יוסף ורב הונא דפ"ק שם דלא איירי אלא במחלוקת ואח"כ סתם כדאיתא התם כ"א כוונתם בהא דכתבו לכ"ע אדר' יוחנן דפ' החולץ קאי במה שכתבו שם בדף מ"ב ע"ב ד"ה סתם ואח"כ מחלוקת וכו' דר' יוחנן פליג אהני אמוראי דמכלתין וס"ל במחלוקת ואח"כ סתם ואפי' בתרי מסכתי הלכה כסתם וטעמא משום דמסתמא אין לנו לומר שחזר בו רבי מפסקו עד שנראה בפירוש ועל זה כתבו כאן דאפי' לר' יוחנן דס"ל דאסתמא סמכינן היינו במחלוקת ואח"כ סתם כדמוכח התם ובהא הוא דפליג אשאר אמוראי דאית להו אין סדר בתרי מסכתי ולית הלכתא כסתם ואיהו ס"ל דסמכינן אסתמא דיש סדר אבל בסתם ואח"כ מחלוקת דקי"ל דאין הלכה כסתם ולכאורה היה לנו לומר לר' יוחנן איפכא דבזה ס"ל דאין סדר בתרי מסכתי משום דרבי לא חזר בו ממקום שסתם ומתחילה שנאה במחלוקת ואח"כ סתמה כאן הלכך כתבו דהא לא אמרינן אלא כמו שהוא לפנינו סמכינן ס"ל לר' יוחנן ויש סדר ולית הלכתא כסתמא לכ"ע דחזינן שחזר בו רבי וקבעה במחלוקת. והרמב"ם ז"ל כתב כסתמא דמתני' בפכ"ב מהל' א"ב הל' ה' ונראה דלא סמיך אשינויא דר' פדת אלא אהא דאמרינן בפ"ק למסקנא ואף רב הדר ביה וכו' דלעולם בבהמת ישראל חיישינן לרביעה ובבהמתן לית הלכתא כר"א וכדאמר נמי הכא בגמרא ולמה לית אנן פתרין כד"ה וכו' ואהא לא משני מידי משמע דאתקפתא דר' יונה קאי למסקנא וכבר נתבאר מזה בפ"ק הל' ד' ובמקומות שאינן חשודין על הרביעה פשוט הוא דגם הוא ז"ל מודה בזה ואין להאריך:
מאי כדון תיפתר כר"א. זה לא קאי אלא למאי דדחי להא דר' ירמיה וכלומר דהאי שינויא עבר וייחד לא קאי אבל סברת ר' יונה קאי דמחלקינן בין בהמת נכרי לבין בהמת ישראל וכדלעיל:
סימן יפה לעולם בשעה שרובן בארץ. ובאגדת הבבלי פרק גיד הנשה דף צ"ב ע"א דריש התם לקראי וגריס אלו מ"ה צדיקים שהעולם מתקיים בהן וכו' שלשים בא"י וט"ו כאן:
הוון יתבין מקשיי וכו'. בסוגית הבבלי בפרקין בזה דחי להו להני קושיות קצת בענין אחר ואין נ"מ לדינא:
אפילו זכרים אצל זכרים. כדברי התוספתא כ"כ הרמב"ם ז"ל שם:
תיפתר בבריאה. והתם בדף כ"ה ע"ב משני לה באשה חשובה וכו' והתוס' מפרשין להא דהתם כעין דהכא ע"ש. מיהו הא דר' אבין דהכא משמע דלעולם באשה משום שפיכות דמים ליכא משום עריות איכא והכא לא איירי אלא עם האנשים. ועיין בהרא"ש שכתב דאין לדקדק מכאן שיהא מותר לישראל לומר נכרי הוא כדי שלא יהרגוהו דזה כופר בעיקר הוא אלא דה"ק דזמנין דליכא שפיכות דמים אי אמרה נכריה אני ולא שיהא מותר לעשות כן. ואפשר נמי לומר דה"ק יכולה היא להטמין עצמה במלבושין של נכרית שיסברו עליה לומר נכרית היא דכה"ג מותר ולא שתאמר היא כן:
אם היה רופא אומן מותר. עיין בהלכה דלקמן ד"ה ולא שמיע וכו':
תני יונק התינוק והולך וכו'. התוס' בדף כ"ו ע"א ד"ה עכו"ם מניקה וכו' הביאו לזה ולא פירשו ונראה הא דבהמה טמאה במקום סכנה איירי והכי איתא האי ברייתא בתוספתא דשבת סוף פ' עשירי וכן בתוספתא דנדה אין יונקין לא מן הנכרית ולא מבהמה טמאה ואם היה דבר של סכנה מותר שאין כל דבר עומד בפני פקוח נפש חוץ מע"ז וג"ע ושפיכות דמים. והא דקתני אין יונקין מן הנכרית שמא באפשר בישראלית מיירי דאין לעשות כן לכתחילה כדעת הרשב"א ז"ל מביאו הר"ן ז"ל בפרקין ובהגה"ה בי"ד סי' פ"א:
ולא שמיע כהאי דאמר וכו' אם היה רופא אומן מותר וכו'. משמע מהכא דאפי' ברופא אומן אין סומכין עליו במכה שיש בו סכנה דבהא לא קאמר ר' יוחנן כדקאמר בפשיטות ברם הכא נחמס אסור ולפ"ז יש לומר דאהא סמכו הרי"ף והרמב"ם ז"ל שלא הביאו הא דר' יוחנן דקאמר נמי התם בדף כ"ז ע"א אם היה מומחה לרבים מותר ותמה הב"י בסי' קנ"ה שם דהא ליכא מאן דפליג אדר' יוחנן בהא ולפי הנראה מכאן ל"ק דדברי הרמב"ם ז"ל נראין שנלקחין מהסוגיא שהרי כתב בפ' י"ב מרוצח בהל' ט' ומותר ליקח רפואה מן הנכרי לבהמה או למכה שבגוף מבחוץ כגון מלוגמא ורטיה ואם היתה מכה של סכנה אסור ליקח ממנו וכו' א"כ במכה שחוץ לגוף ואין בה סכנה הוא דמותר וביש בה סכנה אפילו מרופא אומן אסור כדמפרש הכא לדברי ר' יוחנן והא דמשמע מדלקמן דאפי' בכה"ג מרופא אומן מותר גבי את שמע מינה תלתא וכו' התם בדף כ"ח ע"א אידחי לה לענין שבת דהואיל וסכנה להכי עביד ר' יוחנן בשבת ובהא דסמיך על נכריה קאמר התם משום דאדם חשוב שאני:
רב אמר מאן דבעי מסמיא וכו'. בספר תורת האדם להרמב"ן ז"ל ובב"י שם מביאו הגי' רב לא עביד עינא כחללא ולוי עבד עינא כחללא. ולפ"ז פליגי אם העין כחלל הגוף הוא או לא. ומיהו סכנת אבר נמי סכנה הויא ולפי גי' זו הוי משמע לכאורה דרב מתיר לכחול מארמאי דלאו כמכה של חלל היא ויש לפקפק ע"ז דהא רב התם אמר אפילו ריבדא דכוסילתא לא מיתסינן מינייהו ולא הביא שם לפרש בהא מידי ואפשר דריבדא דכוסילתא במקום הקזה כמכה של חלל דמי כמ"ש שם הרמב"ן ז"ל. ומיהו ע"כ משמע דאם יש חשש סכנת אבר אין מתרפאין מהן שהרי סכנת עין מתרפאין בשבת כדלקמן וכן התם וכדפסק הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' שבת הל' ד' ואמרינן בפרקין דף כ"ז ע"ב כל מכה שמחללין עלי' את השבת אין מתרפאין מהן. ובבבלי נדה דף נ"ה ע"ב גרסינן לזה אמר רב האי מאן דבעי דלסתמי לעיניה ליכחול עיניה מארמאי ולוי אמר האי מאן דבעי לימות ליכחול מארמאי ואמר רב חייה בר גוריא מה טעמא דרב דלא אמר האי מאן דבעי דלימות הואיל ויכול לגוררן ולהוציאן דרך הפה. ומזה הוי משמע כדפרישית בפנים וכפי שהוא כתוב לפנינו כחל לה דרב סבר דיכול לגוררן משום דלא היה בקי בזה כ"כ כמו לוי שהיה בקי בנסיון וקאמר דאף על פי כן איכא חששה דסכנת מות ומיהו תרווייהו לא התירו לכתחילה לכחול מהן ולגי' הרמב"ן ז"ל הכא ה"ק דלאו כחללה דמי מפני שיכול לגוררן ולהוציאן דרך הפה ולוי סבירא ליה דאפ"ה כמכה של חלל היא מפני שא"א לגוררן הכל. ולא הביא שם הרמב"ן ז"ל לההיא דבבלי כלל:
חברייא בשם ר' בא וכו'. כר' אמי דהתם ואע"ג דלא איפשיטא שם ואיפכא דחי לה הש"ס דהתם פסקו הפוסקים ז"ל לענין שבת להקל בספק נפשות וכמ"ש הרמב"ם בפ"ב מהל' שבת הל' ה' דמן השפה ולפנים מחללין את השבת וכל הדינים דלקמן מבואר התם בפרקין ובסוף האורג במפיס מורסא ובפרק שמנה שרצים ביין וברוק תפל ובמכה שעל גב יד ורגל וכו':
בכל מתרפין וכו'. הכי א"ר יוחנן בבבלי פ' כל שעה דף כ"ה ע"א. והתוס' בפרקין שם ד"ה שאני מינות וכו' כתבו דדוקא שאמר לו הבא לי מע"ז אבל אם אמר הבא לי דבר זה סתם מותר להביא אף מע"ז והביאו ראיה מהאי תלמודא דפ' שמנה שרצים וכ"כ הרא"ש ז"ל וגי' אחרת היתה להם ובספרים שלפנינו הגי' התם כמו הכא דהש"ס בעי לה באומר לו הבא לי עלים סתם והביא לו מע"ז ופשיט לה מדר' מנא כדפרישית בפנים ואין לנו הכרע דמיירי שהמביא אומר אותו דבר יועיל ולא אחר כדפירשו שם להא ומדקאמר אילו הוה ידע וכו' משמע דלא ידע כלל. והרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' יסודי התורה הל' ו' סתם וכתב ומתרפאין בכל איסורין שבתורה במקום סכנה חוץ מע"ז וג"ע וש"ד שאפי' במקום סכנה אין מתרפאין מהן:
דתני שבת הותרה מכללה וכו'. ברייתא זו נשנית בת"כ פ' ויקרא בפ' נפש כי תחטא וגו' וכשהוא אומר מכל מצות ה' לרבות נערה המאורסה והמחלל את השבת אלא שיש בנער' המאורסה מה שאין בשבת ובשבת מה שאין בנערה המאורסה נערה המאורסה יש לה היתר והשבת אין לה היתר השבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה ע"כ כלומר נערה המאורסה יש לה היתר לאחר מיתת בעלה אלא דבשעת איסורה לא הותרה מכללה ושבת הוא לעולם ואין לה היתר ומאיסור' הותרה מכללה לענין קרבנות ולפיקוח נפש ומדייק הש"ס דבנערה המאורסה מה שיש לדמותה לשבת ע"כ לענין רפואה קאמר וקתני לא הותרה מכללה ואפי' לרפואה:
אית דבעי מימר איתא רובה הוות וכו'. ובבבלי סוף פרק בן סורר ומורה גבי ההיא עובדא גופה מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת וכו' דלמ"ד פנויה היתה קאמר רב אחא בריה דרב איקא כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות והיינו כדקאמר הכא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' יסודי התורה הל' ט' שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבאו בדברים אלו לפרוץ בעריות. והתם קאמר ולינסבה לא מייתבא דעתיה כדר' יצחק וכו' והכא מוסיף בטעמא דאיתתא רובה הוות ולא הוות מינסבה ליה ותהיה כהפקר אצלו:
לא סוף דבר שאמר לו הרוג את איש פלוני אלא אמר לו חמוס את איש פלוני. זהו כסברת רב חסדא בבבלי פ"ב דכתובות דף י"ט ע"א דקאמר קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו יהרגו ואל יחתמו שקר אבל רבא דחי לה התם בפשיטות וקאמר השתא אילו אתן לקמן לאימלוכי אמרינן להו זילו וחתומי ולא תתקטלון דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא ע"ז וג"ע וש"ד בלבד. ועיין לעיל סוף פ' החובל מה שכתבתי שם מדברי רבא בכתובות וא"כ ה"נ מציל עצמו בממון חבירו מיקרי ונהי דאינו מחויב למסור נפשו בשביל זה מ"מ חייב לשלם לחבירו שהרי עושה מעשה בידים ודמיא להאי עובדא דדוד וע"ש:
מהו להציל את הגדול בנפשו של קטן. עיין לעיל סוף פ' בן סורר ומורה ושם נתבאר מזה:
ומה הוה ליה למימר אשר יעשה אותם האדם וחי בהם. והתם דף כ"ז ע"ב קאמר ור' ישמעאל ה"מ בצנעא אבל בפהרסיא לא וכו' והתוס' שם הביאו לפסקא דשאלתות דפסק כרבנן דר' ישמעאל דבע"ז אין חילוק בין צנעא לפרהסיא ומה שהקשו שם בהא דרבא והניחו בצ"ע כבר תירצו בעצמם בפרק ר' ישמעאל ומביאו בשם הסמ"ג דמקיים לפסק דשאלתות ומוסכם זה מכל הפוסקים ז"ל דבאלו ג' עבירות אפי' בצנעא יהרג ואל יעבור ואפי' העכו"ם אינו מתכוין אלא להנאת עצמו. ומה שהביאו התוס' שם וכן הרא"ש ז"ל ראיה מההיא דר' בא בר זמינא שאם רוצה להחמיר על עצמו בשאר עבירות רשאי כבר בארתי מזה לעיל בפ' זה בורר דקשיא על דבריהם ואדרבא משם איפכא מוכחא וכפסק הרמב"ם ז"ל ע"ש בהלכה ה' ד"ה אילו הוה ר' בא בר זמינא שמע מליהון דרבנן מיזל הוה מ"ש שם:
התירו לבית רבי שיהו רואין. התוס' בפרקין דף כ"ט ע"א ד"ה המסתפר מנכרי הביאו מכאן ראיה שאסור לאיש לראות במראה משום לא ילבש גבר וכו' וסיימו שם אם משום שלא יחבל בעצמו או משום מיחוש עינים ודאי מותר ובוחן לבות הוא יודע וכ"כ הסמ"ג ומביאו בהגה"ה סי' קנ"ו וז"ל הסמ"ג בלאוין מ"ה בסופו אמנם יש שמסתכלין במראה להאיר עיניהם שאומרים חכמי הרופאים שהוא טוב לזה ורחמנא לבא בעי כי כל לבבות הוא דורש וכ"כ בהג"א ולסופרים המעמידים מראה בפניהם ומתכוונים להסתכל בה שלא יחשיכו עיניהם שרי:
בגר שחזר לשיאורו היה. והכי קאמר לה בגיטין פרק השולח סוף הלכה ו' וכשחזר מחמת יראה כדקאמר בבבלי שם דף מ"ה ע"ב:
הא מרה דשמועתא הא מרה דעובדא מישאולניה. והתם בפרקין דף ל"א ע"א העובדא בנסחא אחרת הכי אמר ר"ל משום גברא רבה ומנו ר' חייא יין מבושל אין בו משום גילוי והכי הוי המסקנא דאין בו משום גילוי ולא משום יין נסך ובהני שלש חד מר מתוק קאמר התם שאין בהן משום גילוי ולא הזכיר דין יין נסך בזה. והרמב"ן ז"ל למד מכאן דיינומלין אין בו משום יי"נ מביאו הרשב"א ז"ל בתה"א בית ה' שער ג' דהא מפרש הכא חד הוא קונדיטון וקונדיטון הוא יינומלין דאמרינן במדרש פ' בחדש השלישי נמשלה התורה לקונדיטון מה הוא יש בו יין דבש ופלפלין אף דברי תורה כן אלמא יינומלין אין בו משום יין נסך ומיהו אין להתיר עד שיהא בו שליש דבש ושליש פלפלין שכן דרכן לעשותו וכן מוכיח בירושלמי דגרסינן התם בר יודנא הוה ליה קונדיטון מגלי וכו' בהוא דשחיק חד לתלתא ולפיכך אין להתירו אלא א"כ בכיוצא בזה ונראה שאם יש בו על חד תלתא פלפלין אע"פ שאין בו דבש אין בו משום יין נסך כיון שנשתנ' טעמו כל כך ע"י פלפלין ואפשר שהוא קונדיטון האמור בירושלמי עכ"ל ומביאו הב"י סי' קכ"ג ודעתו ז"ל ללמוד דין יין נסך מדין גילוי דקאמר הכא עד שיהא בו שליש פלפלין ודעת הרמב"ם ז"ל נראה דלא למד יי"נ מגילוי וכן בגילוי לא הצריך שליש שכתב בפי"א מהל' רוצח ושמירת נפש הל' י' יין שנתחבר בו דברים חדים כפלפלין וכו' עד שנשתנה טעמם אין בו משום גילוי ובענין יי"נ כתב בפי"א ממ"א הל' י' הורי גאוני מערב שאם נתערב ביין ישראל מעט דבש וכו' מותר לשתותו עם הנכרי וא"כ אפי' עד שנשתנה טעמו לא הצריך ומיהו רוב גדולי האחרונים ז"ל חלקו על פסק גאוני מערב אלא עד שנשתנה הטעם בעינן וכן אם נשתנה הטעם הסכימו האחרונים דאין בו משום יי"נ ואפי' אין בו שליש פלפלין כדעת הרשב"א ז"ל והביאו הב"י שם:
הדא אמרה ישן מותר וכו'. היפ"מ פי' בדוחק ע"ש. וכן מה שכתב בהא דקאמר ואינו אסור משום ייחוד משום דהוי דבר מכוע' לא נהירא כלל דאין יחוד בכלל דבר מכוער והעיקר דבא להשמיענו דסמכינן אהאי סברא במקום דאיכא חשד דאמרינן אי איתא דעביד איסורא ניחא ליה דליכול ולימות ולא אמרינו ניחא ליה דתהוי עלי' מים גנובים ימחקו וגו' וזהו ממש כעין האי עובדא דההוא נואף וכו' בשלהי נדרים דאף דהכא לאו חשיד הוה מ"מ קמ"ל דסברא היא מכיון דלא חשיד על דא לא חשיד על דא למילף מינה בעלמא. ובמעריך ראיתי שפי' כריך הוה שכרוך בסדינו היה ולא היה הנחש רואהו. ומיהו הגי' בתרומות לא משמע כן ועוד בגמרין סתם אמרין אימת ישן עליהן ולא חילקו אם מכוסה הוא או לא. והמסקנא התם דלא אמרינן אימת ישן עליהן:
פיתתא תחות בי שיחייא. ורמב"ם ז"ל בפרק י"ב מהל' רוצח בהל' ה' כתב וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו שמא נגע בידו בסם רע וכו' וגי' אחרת היתה לו כאן:
מטמא טומאה חמורה כשרץ. האי ש"ס אליבא דר' יוחנן ס"ל דתקרובת ע"א כע"א עצמה ודינה כשרץ כדמסקינן בפרק ר"ע דאיתקש כשרץ שאינו מטמא במשא ואיתקש למת שאינו מטמא אלא בכזית ולנדה שאינה מטמאה לאברים אבל התם גרסינן בדף ל' ע"ב בההיא דר' יוחנן ומטמא טומאה חמורה בכזית והיינו במשא דתקרובת ע"א חמירא מע"א עצמה ומטמא במשא כנבילה ובכזית ורש"י ז"ל שפי' שם משא ואהל כמת דאיתקש תקרובת ע"א למת משום דאליבא דרבי יהודה בן בתירא קאמר לה ר' יוחנן התם ואיהו הוא דס"ל דתקרובת ע"א מטמא באהל כדקאמר לקמן דף ל"ב ע"ב ולא קי"ל הכי אלא כרבנן דר"י בן בתירא ואין טומאת אהל לתקרובת ע"א ודינו כנבילה כדפסק הרמב"ם ז"ל בפ' ה' משאר אבות הטומאות הל' ז' וכן ביין נסך הל' ח':
הורי רבי אלעזר במייחד והוי רבי זעירא חדי בה. מהכא סייעתא להרמב"ם ז"ל במה שפסק בפ' י"ג מהל' מ"א הל' ט' ואם הפקיד ביד נכרי בחותם אחד ה"ז אסור בשתיה ומותר בהנאה והוא שייחד לו קרן זוית כדמשמע מהכא דמעשה רב ואינו מותר בהנאה אלא במייחד דוקא ומה שהקשה בכ"מ דהא קאמר התם הל' כר' אליעזר וא"כ בייחד לו קרן זוית אפי' בשתיה מותר ולעיל פסק בסמוך כמותו. נראה דאינו מוכרע דפסק בסמוך כר"א אלא בסמוך לעיל פסק כר' יוחנן וכלישנא בתרא דהתם דתרווייהו כרבנן ובחותם בתוך חותם משתמר יין וכך דבריו ז"ל לעיל בהל' ח' ע"ש. והאי לי' בתרא לא ס"ל הא דאמר זעירי הלכה כר' אליעזר ועיין בתוס' שם ד"ה ול"פ דהכי משמע מפ"ק דנדה ולא ס"ל כתירוצם בזה. ומה דפרישית בפנים בההיא דרב לקמן חבי"ת וכו' דלשלחן ביד נכרי קאמר זהו אליבא דרב גופיה כדהכריחו התוס' שם ד"ה דאמר רב וכו' דמחלק בין המפקיד ביד נכרי דסגי בחותם אחד לפי שעתיד לראותו ומרתת הנכרי ובין השולח ביד נכרי לישראל אחר אבל לדעת הרמב"ם ז"ל שפוסק כאיכא דאמרי וכר' יוחנן אין חילוק ואפי' במפקיד ביד נכרי חותם בתוך חותם בעינן לענין היתר שתייה:
ולא על יאות ר' חנינא מיתריס לקיבליה. והתם בדמאי גרסינן לקביל ר' אחא. ונלמד מסוגיא זו כמה מילי מעלייתא וביאור דברי הרמב"ם בדין המוליך לטחון ובדין המפקיד. ומפני שעכשיו זכיתי ת"ל לחבר גם על סדרים הראשונים העמדתי הדברים במקומן תמצאם בדמאי שם בפ"ג הל' ג' מה שנתבאר בס"ד:
ורבי יוחנן אמר אסור. והתם בדף ל"ב ע"א גרסינן חד אסר וחד שרי והלכתא כמ"ד אסור. והשתא פשיטא הוא דבבגד אסור כדאמר הכא:
ותשמע מינה שחט בה סימן אחד אע"ג דאת אמר וכו'. זהו דכי אתא עולא אמר ר' יוחנן התם בפ' ר' ישמעאל דף נ"ד ע"א אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וכו' ובפ"ב דחולין דף מ"א ע"א מסיק דהא דאמרינן דאוסר דבר שאינו שלו ה"מ נכרי אבל ישראל לחבירו לצעוריה הוא דמכוין וכ"פ הרמב"ם בסוף פ"ב מהל' שחיטה בהל' כ"א שאין אדם מישראל אוסר דבר שאינו שלו ומשמע אבל נכרי אוסר ומה שכתב בריש פ"ח מהל' עכו"ם בד"א בבהמת עצמו אבל אם שחט בהמת חבירו לעכו"ם וכו' שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו ועיין בכ"מ שכתב שסמך עצמו על מ"ש בהל' שחיטה ולכאורה משמע דבנכרי איירי כדנראה מריש דבריו שם לפיכך הנכרים העובדים וכו' וצ"ל דה"ק בד"א בבהמת עצמו דבזה אין חילוק בין נכרי לישראל אבל בבהמת חבירו לא בכל מקום אסורה שיש לך שאינו אוסרה כגון בישראל וע"כ לומר כן כי היכי דלא תיקשי דבריו אהדדי. והכי משמע נמי מדיוקא דר' יוסי הכא דקאמר ותשמע מינה וכו' כלומר דאת ש"מ נמי דדוקא בנכרי הוא דאמרינן הכי דאסרו עורות לבובין סתמא משום דעשה בה מעשה ואפי' לא ידיע אם זה הנכרי שהבהמה שלו עשאה או אחר וממילא נשמע דנכרי הוא דאוסר שאינו שלו אבל ישראל בבהמת חבירו לא שמענו:
אבל בע"ז שאין קילקלין וכו'. כדאמרינן התם בפ' הנזכר דף נ"א ע"ב נקטינן אין קילקלין לא לפעור ולא למרקוליס דאפי' חוץ כפנים דמי ואסור:
בשאין חזירתן כהליכתן וכו'. כדאמרינן התם בפרקין דף ל"ג ע"א ל"ש אלא שאין קשורין זה בזה אבל קשורין זה בזה אסורין אימא דעתו לחזור:
נודות הנכרים גרודות וכו'. בתוספתא גריס כמו שהבאתי בפנים ובסיפא בקנקנים גריס התם סתמא קנקנים של נכרים חדשות מותרות וישנות אסורות והש"ס מפרש לה הכא חדשות אע"פ שהן זפופות מותרות וישנות אע"פ שאינן זפופות אסורות וכדמפרש ר' אבהו טעמא דרישא דקנקנים קילי בחדשות ומזופפות משום שאיו דרכן לתת לתוכן חומץ של יין בשעה שזופתין אותן ולפ"ז בסיפא טעמא דהואיל וישנות הן הכניס הנכרי לתוכן יין ובלעי אע"פ שאין מזופפות. ונוטה גירסא דהכא במקצת לפי' ר"ת בתוס' ד' ל"ב ע"ב ד"ה כך היא גירסת הספרים בענין דמחלק בין נודות לקנקנים אלא דהוא ז"ל השוה שם גי' הברייתות להתוספתא ושם גריס בברייתא דקנקנים חדשים מותרין וישינים ומזופתים אסורים ופי' חדשים מותרין דודאי לא נתן הנכרי בהם יין מעולם כי מאחר שאינן זפותין אלו היה נותן בהן יין היה מינכר וישנים כשהן זפותין הן אסורין ואפי' נראין חדשים כי שמא נתן בהם הנכרי יין ואינו מינכר וכו' ופירושא דהכא להתוספתא סותר פירושו. ודעת הרמב"ם ז"ל כדעת פי' הר"ר אליהו שהביאו התוס' שם דלא מחלק בין נודות לקנקנים כפי אשר פי' שם ליישב גי' הספרים וכך הם דבריו ז"ל בפ' י"א מהל' מ"א הל' ט"ו ע"ש בדין נודות הנכרי וקנקניהם וכו' דבזה הכל במכניס לתוכן לקיום תליא מילתא. ובדין הלוקח כלים מן הנכרי שכתב בהל' י"ז נמי לא חילק בין נודות לקנקנים שסתם וכתב הלוקח כלים חדשים שאינם מזופתים מן הנכרים נותן לתוכן מיד ואינו חושש שמא נתן בהן י"נ ואם היו מזופתין מדיחן ואע"פ שהן חדשים. וזהו כגי' הברייתא דסיפא התם בדף ל"ג ע"א קנקנים של נכרים חדשים גרודים מותרין. כיון שאין מזופתין. ישנים ומזופפין אסורין. כלומר או ישנים או מזופפין וזהו כפי' רש"י ז"ל בזה אלא שאין דעתו ז"ל לחלק בין נודות לקנקנים מטעמא דאמרן דאם מכניסין בהן לקיום שוין הן לדינא וכן איפכא אם אין מכניסין בהן לקיום והחשש משום זפת הוא ג"כ שוין הן ויש סיוע לזה מדקאמר הכא טעמא אני עמדתי על זפת של קנקנים וכו' משמע הא במקום שנותנין לתוכן שוין הן לנודות וכן בכל חששא דאיכא למיחש במזופתין כך נראה לדעתו ז"ל ועיין בכ"מ בהל' י"ז ואין להאריך:
על ידי זפת הן בולעות. ולא קיימא המסקנא הכי לקמן דהא ר' יוחנן קאמר דמהני אם מכניסן לאור ולדעת ר' חייה בשם ר' יוחנן בשעה שמשחיל את זיפתן מהני ע"י האור וזהו כרב אשי התם בדף ל"ג ע"ב בהא דר' יוחנן לא תימא עד דנתן אלא אפי' רפאי מרפא אע"ג דלא נתר והרשב"א ז"ל בתה"א בית ה' שער ה' הביא לזה וכתב נראה לי דבקנקנים דמכניסן לקיום מיירי והכי פירושא דאינהו בעי מיניה קנקנים המכניסן לקיום אם מזופתין ונקלף זיפתן במה תהיה טהרתן ובחדשים קבעו מיניה ואמר להן מותרין לגמרי בלא שום הכשר דהא לא נשתמשו בהן ביין כל עיקר וסמכינן בהא אהכרת העין שלא נכנס בהן יין כלל וה"ק להו ומה אם בשעה שאינן זפופות אנו סומכין על הכרת העין שלא להצריכן שום הכשר ואע"פ שאם נשתמשו בהן לא היה שום דבר מפסיק בין היין לקנקנים ובודאי בולעין הן במזופתין ונקלף זיפתן וניכר שלא נתנו בהן יין לכ"ש שאפי' את"ל שנתנו בהם יין אין בהם איסור כל כך שהרי זיפתן מפסיק וחוצץ ועומד בפני היין וכשבאתי אצל חבירי אמרו לי ע"י זפת הן בולעות לומר דבשעת זפיתה נותנין בהם יין ובכי הא אין סומכין על הכרת העין דודאי נכנס בהן יין כיון שמכניסין אותן לקיום אבל שאינן זפותין מותרין לפי שאינו ודאי שנתנו בהם יין ואם נתנו בהן ניכר בהם היין זהו שנראה לי בפירושו ואלו היה דעת הירושלמי שע"י הזפיתה בולעין יותר אין משגיחין בו לפי שאין שיטת גמרתינו הולכת בכך עכ"ל. וכבר כתבתי דאף אם נפרש כפשטה מסקנת ר' יוחנן דלקמן עולה כשיטת הש"ס דילן והשתא האי קנקנים במה היא טהרתן כאידך במה טהרתן דלקמן הוא דמשמע דלאו בחדשים איירי אלא דר' יוחנן פליג על חביריו דר"ע כמבואר:
כנס הנכרי לתוכן מים וכו'. גי' זו משובשת וה"ג בתוספתא שם שכנסו בה נכרים מים מותר ישראל להכניס לתוכו יין ושכנסו בה נכרים יין ישראל ממלא אותה מים ג' ימים מעת לעת ומכניס לתוכה יין ואינו חושש ושכנס בה נכרי יין וישראל ציר ומורייס מותר ישראל אחר להכניס לתוכה יין. והתוס' שם קיימו להגי' וישראל ציר וכו'. וגי' דהכא ישראל כונס לתוכן ציר וכו' כגי' הברייתא דתני רב זביד בר הושעיה התם. ומיהו שמעינן מהני ברייתות דדוקא מילוי מים ג' ימים מעל"ע בעינן ולא כדאמר הכא לעיל דאחר שנתן לתוכן ג' פעמים יין הקנקנים מותרין וההיא אליבא דר' יעקב בר אחא איתמר ואפשר היה דעתו לחלק בין הכניס לתוכן יין שאסור בשתיה ומותר בהנאה דבהא מיירי ובין יי"נ ואפ"ה לא אשכחן דמחלקינן לענין זה. ובב"י בסי' קל"ה בשם הרמב"ן כתב על זה דבר חדש הוא ולא מצינו לו רגלים בגמרא שלנו ולפיכך אין להקל ולהורות כן עכ"ל ואפשר דהכא נמי בדיעבד קאמר וכמ"ש שם בשם א"ח דבדיעבד למדו מכאן:
הא לכתחילה א"ל אסור. נראה דזה הוא לפי הגי' דלעיל דלא גריס בברייתא ממלא אותה במים ג' ימים מעת לעת אבל לפי גי' התוספתא שהבאתי לעיל קתני בהדיא דמותר לכתחילה בכך כדאמר ר' ירמיה התם דף ל"ג ע"א כך הורה ר' אמי הלכה למעשה ממלאן מים ומערן וכו' מעת לעת:
הורי באילין פיתרייא רברבייא וכו'. בכלי חרס מיירי דאע"פ שאינן זפותות בולעות וכדמסיק לעיל ואהן כוזא לא בלע והואיל דרברבייא הן מסתמא מכניס לתוכן לקיום והלכך בעי עירוי ג' ימים מעת לעת כדאמרינן התם בפ' בתרא דף ע"ד ע"ב ומודה רבי בקנקנים של נכרים שהן אסורין ומה הפרש וכו' זה מכניסו בקיום:
במשלם לתוך הבור היא מתני'. הרי"ף ז"ל הביא לזה וכתב ומפרש בירושלמי במשלה אותן מתוך הבור דאינו נעשה יי"נ עד שירד לבור. וכתב הרשב"א ז"ל בת"ה הארוך בית חמישי שער ראשון ומה שכתב הרב אלפסי ז"ל בפ' אין מעמידין ומפרש בירושלמי וכו' למשנה ראשונה הוא ולא שהלכה כן אלא ללמוד ממנה משנה אחרונה כתבו הרב ז"ל ולומר שהשולה מתוך גממיות שתחת האשכולות שעדיין הכל מעורב ענבים ויין כאחת אינם אסורין ושלא כדעת ר' יוסי בר' בון דירושלמי שכתבנו למעלה בסמוך אלא כדעת מי שנחלק עליו ואמר ממותר גממיות שתחת האשכולות מותרות וזו אפי' למשנה אחרונה אמרוה עכ"ל והביא הב"י בסי' קכ"ג למקצת דבריו ואינם במובן שם ויתבאר מזה לקמן אי"ה בפ"ד הל' ח' וע"ש:
והתני אומן מותר. וכן הובאה האי ברייתא התם דף ל"ד ע"ב ומפרש לה פעם ראשון ושני מותר איידי דנפיש שומניה הלכך לא רמי ביה אומן חמרה דידע דמקלקל לה שלישי דלא נפיש שומניה רמי ביה חמרא וכתבוה הרי"ף והרא"ש ז"ל. ומה שלא הביא הרמב"ם ז"ל מחילוק דין זה וסתם וכתב בפי"ז ממ"א הל' כ"ו המורייס במקום שדרכן לתת לתוך יין אסור וכו' ולא הזכיר כלל מאומן י"ל מפני שעכשיו אין דרכן לתת לתוכו יין לא רצה להאריך בזה וכ"כ הרשב"א ז"ל שם על דבריו שעל זה סמכו ליקת מורייס בכל מקום מכל אדם לפי שלא נהגו עכשיו לתת לתוכו יין כלל:
לישן מתניתא מסייע לר' חייא בר' בא וכו'. דיוקא דהאי ש"ס כתבו התוס' בתימא בפ' כל הבשר דף קי"ו ע"ב בהא דמפרש שמואל התם חדא קתני שקיבת שחיטת נכרי נבילה דמאי קמ"ל דקבת נכרי נבילה הא שמעינן מפ"ק במתני' ולא הוי ליה למיתני הכא אלא קיבת נכרי אסורה. ולכ"ע הך רישא קודם חזרה נשנית וכן אמר התם והכא מוסיף לה דרישא דסיפא כשירה שינקה מן הטריפה אסורה נמי כמשנה הראשונה היא והרי סייעתא לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפט"ו ממ"א שפסקו דחלב הקיבה פירשא בעלמא היא וגרסי להמסקנא שם אבל מעמידין בקיבת נבילה ונכרי ובקיבת כשרה שינקה מן הטריפה וכ"ש בקיבת טריפה שינקה מן הכשירה. והרא"ש ז"ל כתב שם וצ"ל לגירסתו דכשרה שינקה מן הטריפה קיבתה אסורה קודם חזרה נשנית ולא משמע כן אלא משמע שנשנו כאחת. ובהדיא קאמר הכא כדברי הרי"ף והרמב"ם והגאונים ז"ל:
היה לו להשיאו בחמש השאות שבתורה. לאו דקאמר שהיה לו להפליגו באלו חמש מקראות ממש דמאי שנא באלו דוקא אלא כעין אותן מקראות קאמר ולומר שלא היה לו להפליגו לדבר אחר לגמרי כ"א היה לו להשיבו שיהא הדבר כעין הכרע כמו המקראות שאין להם הכרע וכדפרישית בפנים ונבר נודע שדרך הש"ס הזה להשתמש בבי"ת במקום כ"ף כמו לעיל ר"ל אמר בכוס זוהם וכן בכל מקום ומדברי התוס' דף ל"ה ע"א ד"ה מאי שנא וכו' נראה דמפרשי היה לו להשיאו ממש בכך ולרמ"ז כתבו שהסימן על ה' מקראות ממ"שאו. והכא חשיב לה' מקראות על הסדר ובבבלי יומא דף נ"ב ע"ב לא קחשיב להו כסדר ותמהו התוס' שם ואפשר דנקט התם משקדים אחר שאת לומר דמשום הכי אין לו הכרע משום דיש טעם מפסיק קודם משקדים כדכתבו התוס' שם לקמן באותו הדיבור והלכך לא דרשינן ליה לפניו ולאחריו והרי הוא דומה לשאת דג"כ יש טעם מפסיק בו ושוין הן בזה ואף דבלאו הכי לא שייך למידרש שאת אדקמיה ואדבתריה כדכתבו שם מ"מ טעמא דמשקדים אשמועינן בזה:
ויעמיד. לכאורה נראה כפי' הר"ר אלחנן והביאו התוס' שם ד"ה לפי שא"א בלא צחצוחי חלב וכו' דאדלעיל קאי ויעמיד החלב ובשם ר"ת כתבו לדקדק על פי' זה דלא מצינו בשום מקום שיניח החלב להקפות בשביל ארס והלכך פי' ויעמיד שיעשה גבינה וכו' וכדקאמר התם לפי פירושו ולפי' הר"ר אלחנן אפשר ג"כ לומר דאין ה"נ קאמר ויעמיד החלב להמתין ולעשות ממנו גבינה וכעין פי' ר"ת ולא להתיר חלב הנקפה משום גילוי קאמר. ודעת ר"ת לפסוק כההיא דריב"ל דהתם דאיסור גבינה משום גילוי הוא ונ"מ דאפי' במקום שהנכרים מעמידים בפרחים אסור מטעם זה ואפי' במקום שאין חשש גילוי מ"מ בגבינה אסור דשמא יאמרו דהטעם משום תערובת דבר טמא הוא או מטעמא אחרינא דאמר התם והיכא דליכא למיחש להני טעמי אתו למישרי אפילו במקום שהנחשים מצוין ואיכא טעמא דגילוי כ"כ הסמ"ג ומביאו הב"י בסי' תקט"ו ומיהו אפי' לדעת הפוסקים ז"ל דאיסור גבינה כשמואל הוא מפני עור קיבת נבילה וחלב משום תערובת חלב טמא הוא וכדר' ירמיה דהכא לקמן מודו בזה דכל הגבינות שלהם אפי' מעמידין בפרחים וכיוצא בהן אסורין כדכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג ממ"א להני טעמי וכתב שם בהל' י"ד דכל הגבינות שלהם אפי' העמידוה בדבר המותר אסור משום גזירה וקיים לפסק הגאונים ז"ל בזה:
שלשה אירסין הן וכו'. ברייתא זו הובאה בפרקין שם בדיני גילוי בדף ל' ע"ב:
ועימעמו עליה והתירוה מפני חיי נפש. הרי"ף ז"ל הביא לכל זה ולהא דלקמן וכבר כתבו כל המפרשים ז"ל והסכימו רוב גדולי הפוסקים ז"ל דגם ש"ס דילן נראה דלא פליג אדהכא ופת של פלטר מותר במקום שאין פלטר ישראל. ויש לפרש דברי הרמב"ם ז"ל בזה בפי"ז ממ"א הל' י"ב שכתב יש מקומות שמקילין בדבר ולוקחין פת הנחתום הנכרי במקום שאין שם נחתום ישראל ובשדה מפני שהוא שעת הדחק. ולאו דבעינן תרווייהו קאמר אלא וכן בשדה קאמר ומפרש להא דר' יוחנן התם בדף ל"ה ע"ב אדר' חלבו קאי וה"ק הא דאמרת דפת פלטר אסור לעולם במקום דאיכא לאהדורי אחר פלטר ישראל לאו הכי הוא אלא דאנא אמינא לחלק בהכי דאפי' למ"ד בפלטר עכו"ם התיר רבי לא התיר אלא בשדה שהוא שעת הדחק וא"צ להדר אחר שימצא פלטר ישראל אבל בעיר לא משום חתנות וצריך להדר אחר פלטר ישראל במקום שיש מצוי והשתא מודה ר יוחנן דבמקום שאינו מצוי פלטר ישראל מותר אפילו בעיר מפלטר עכו"ם דזיל בתר טעמא דהוי כבשדה ואין להאריך:
אמר ליה שמואל אכול וכו'. ומזה כתב הרמב"ם ז"ל שם הל' כ"ב שמן של נכרים מותר ומי שאוסרו ה"ז עומד בחטא גדול מפני שממרה על פי בית דיו שהתירוהו והתוס' בדף ל"ו ע"א ד"ה אשר לא יתגאל וכו' הביאו לזה עוד כתוב שם בירושלמי וכו' בדמאי ליתא להא כ"א בשבת והכא ואדברי ר' יהודה שהביאו לעיל קאי האי כתוב שם:
משום תערובת חגבין טמאים. והכי מסיק התם בדף ל"ח ע"א ומעשה שהיה בעכו"ם היה ונצלה שלא לדעת העכו"ם בעלמא שרי:
והדא מן חמירתא דרב וכו'. בפ' גיד הנשה דף צ"ה ע"א אמר רב בשר כיון שנתעלם מן העין אסור וכו' ופסקו הגאונים ז"ל כרב וכן דעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל בפ"ח ממ"א הל' י"ג. ודעת רש"י ור"ת ובעל המאור ז"ל כלוי שם וכתבו התוס' בפ' אלו מציאות דף כ"ה ע"ב גבי ההוא עובדא דהכא ההיא דיו דשקיל בשרא בשוקא וכו' אתא לקמיה דאביי א"ל זיל שקול לנפשך וכו' והאמר רב בשר שנתעלם מן העין אסור בעומד ורואהו והביאו ראיה מהכא דאתא לקמיה דרב גרסינן וא"כ פריך מדרב אדרב ולאו משום דהכי הלכתא וכ"כ הרשב"א ז"ל בת"ה בית ד' שער ב'. ונראה דאי מהכא הוה ליה למימר דאפילו לרב לא קאמר אלא משום חומרא בעלמא כדקאמר חמתון מקללין ואמר עליהון ומהתם מיהת שמעינן דרב מדינא קאמר:
תורמוסין שלהן מה הן וכו'. הכא בפלוגתא מיתני ומשמע דר' יוחנן מחמיר והתם בפ' ר' ישמעאל דף נ"ט ע"א קאמר בעובדא דר' חייא בר בא איקלע לגבלא וכו' ועל תורמסן משום בישולי נכרים משום שאינן בני תורה הא בני תורה שרי וכו' והמסקנא דהני תרי לישני דאמר בפרקין דף ל"ח ע"א תרווייהו בעינן שאינו נאכל כמות שהוא חי וגם שיהא עולה על שלחן מלכים ללפת בו את הפת כדפרישית במתני' והלכך תורמסן אע"ג דאינו נאכל כמות שהוא חי מותר משום דאינו עולה על שלחן מלכים כדכתבו התוס' בפרקין שם וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפי"ז ממ"א הל' ט"ו:
הדא דאת אמר בתבשיל שאין דרכו וכו'. כחזקיה בפרקין דף ל"ח ע"א ופסקו הפוסקים ז"ל כוותיה ועיין בסוף מכילתין במה שנתבאר מזה בס"ד:
אם כשנתבשל כאכילת בן דרוסאי וכו'. והכי קאמר התם בפרקין שם בפשיטות כל שהוא כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישולי נכרים וכו' ובדלא בישל כמאכל בן דרוסאי מסיק דכל בלאו הנכרי מיתבשל אלא קירב בישולו כגון שמחזיר ומהפך קרובי בישולא לאו מילתא היא:
כל שהראשים והשזרות שלה קיימין. הכי תני בתוספתא פ"ה. והתם בפרקין דף מ' ע"א פלוגתא לענין לטבל בצירן רב הונא אמר עד שתהא ראש ושדרה ניכר ר"נ אמר או ראש או שדרה מתיב רב עוקבא בר חמא ובדגים וכו' ופי' רש"י ז"ל וקשיא לתרווייהו והקשו התוס' דא"כ מאי משני אליבא דמ"ד או ראש או שדרה לכך נראה דמשדרה לא פריך מידי וכו' וזהו דוחק לומר דסימני גואי לא קחשיב וכן הרא"ש ז"ל דקדק על זה לדעת ר"ת דלקמן ועיין במה שתירץ לפי' רש"י ז"ל והוא ג"כ דוחק ובתשובת הרשב"א ז"ל סי' ק"ה ראיתי תירוץ מספיק לזה ששאלו אותו דמאי תירצו לרב נחמן דאכתי נבדוק בחוט השדרה דהא ליכא בטמאין דדמי ליה ולא בעי קשקשת והשיב למה שאתם סבורין לרב הונא מי ניחא אכתי ליתני ראש ושדרה דהא ליכא בטמאים דדמי ליה אלא מאי אמרת אי תנא ראש ושדרה אכתי לא ידעינן ארא ופלמורא ולרב נחמן נמי אי תני שדרה אכתי לא ידעינן אלא היכא דאיכא שדרה אבל ראש בלא שדרה לא ואי תנא או ראש או שדרה הא איכא ארא ופלמורא וכיון שכן תירוצא דכולהו משום דאיכא ארא ופלמורא עכ"ל. ופסק רב פפא הלכתא עד שיהא ראש ושדרה ניכר של כל אחת ואחת וזהו כדאמר הכא. ומיהו סוגיא דלקמן בהא דבדק רבי וכו' דמייתי ראיה מההיא דתרומות גבינתא איתקלקלת וכו' וכדפרישית בפנים ולכאורה הא תנן התם חגבים טמאים שנכבשו עם חגבים טהורים לא פסלו את צירן העיד ר' צדוק על ציר חגבים טמאים שהוא טהור. והכי הלכתא דתנינן לה בבחירתא וא"כ מאי מייתי ראיה מגבינתא להא דלעיל וי"ל דהאי ש"ס לשיטתיה אזיל דפירש התם ציר חגבים טמאים טהור שאינו מכשיר ולעולם אסור הוא. וזהו דעת הראב"ד ז"ל בהשגות בפ"ג ממ"א הל' כ"ב אבל הרמב"ם ז"ל כתב שם מותר לפי שאין בהם לחלוחית וסובר הוא ז"ל דלא סיים הש"ס בתרומות אלא הא לטמא אפי' כל שהוא מטמא ולא לאסור וע"ש והכא נמי ל"ק דה"ק הא עכ"פ משום חגבים גופייהו איכא חששא ואפ"ה התירו ע"י עילה. ומה דמקשי ר' יצחק מאלין איגרתא וכו' ולא משני מידי וי"ל דשאני התם דמשום חומרת אשת איש החמירו וכן אי אמרינן דאילין איגרתא בכל שטרות מיירי משום שאין מוציאין ממון מספק. ועיין בפ"ק דגיטין:
לא תחזור בך וכו'. כדאמר רבי זירא נמי התם דף הנזכר לא תיסמי תרווייהו מטיל בצים נינהו זה משריץ מבחוץ וזה משריץ מבפנים וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ג ממ"א הל' כ' כר' זירא משום דלא בעינן לסמויי הברייתא:
אם אמר לך מלחתים נאמן. כדרב יהודה שם ע"ב וישראל המוכר שיאמר לו מיירי אע"פ שאינו מומחה ור"ל מוחזק בכשרות ואסימנין לא סמכינן דסימנין לאו דאורייתא כדקאמר באלו טרפות דף ס"ד ע"א וכדמוכח מהא דקאמר שמואל הכא לא ביש לי וכו' וכן הביאו בתוס' שם ובפרקין ד"ה אמר רבא כשנימוחו וכו' ראיה מכאן דלא כר"ת דס"ל סימני עוברי דגים דאורייתא דבהדיא משמע מדקאמר סופך דאמר על טמא טהור שמע מינה דיש עוברי דג טמא דומין לשל טהור ואין לסמוך על הסימנין וי"ל לדעת ר"ת שהוא ז"ל פירש סופך דאמר דעתיד את לטעות לפי שאינך בקי בסימנין ולכאורה לישנא דסופך הכי משמע מיהו לדינא הסכימו המפרשים ז"ל לדעת ר' יהודה שהקשה על ר"ת דסימנין לאו דאורייתא לסמוך עליהן וכן דעת הרמב"ם ז"ל שם ועיין במה שתירץ הר"י ז"ל בהא דמשני רבא כשנימוחו ולא משני כדקאמר באלו טריפות סימנין לאו דאורייתא:
עבדו של נאמן כנאמן. והכי קאמר בברייתא הובאה התם דף ל"ט ע"א וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ"י ממעשרות הל' ב' אשת חבר היא כחבר וכן בני ביתו ועבדיו הרי הם כמוהו:
שכן חד הוה לנא וכו'. הכי אמר שם ע"ב והרמב"ם ז"ל לא הביא כלום מכל זה משום דהשתא לא שכיחא היא:
הן סככות הן פרעות. ובמתני' פ"ח דאהלות בהדיא תנינן אלו הן הסככות אילן שהוא מיסך על הארץ והפרעות היוצאות מן הגדר וצ"ל דדין אחד להם קאמר וכמו פרופות ורעולות דקאמר דהם שני עניינים ודין אחד ומיהו איסטגיות וספיות וכו' ענין אחד ושם אחד הן והכי קאמר בתוספתא בפרק ו' דכלים:
סליק פירקא בסייעתא דשמיא