כל הצלמים אסורין. אם דבר ברי שהן של מלכים וכו'. והתם קאמר שמואל באנדרטי של מלכים שנינו ולפי' רש"י ז"ל דלר"מ קאמר ודוקא בשל מלכים יש לומר דה"ק במקום שיש לתלות שהן של מלכים. וכן נראה מפי' הר"ר אלחנן שהביאו התוס' דמביא מכאן ראיה לפירש"י דשל מלכים נעבדין יותר והכא אמר בהדיא דאם דבר ברי דשל מלכים הן אפי' רבנן מודו דאסור אלא כדאמרן והשתא הא דקאמר ר' יוחנן סתם ובעומדין על פתח מדינה שנינו מוסיף הוא על הא דשמואל ור"ל בעומדין על פתח המדינה בהא קאמר רבי מאיר דתולין אותן בשל מלכים וחכמים אומרים אינו אסור אלא כל שיש בידו וכו' וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מעכו"ם הלכה ו' ע"ש:

כתב המהלך וכו'. הכי אמר בבבלי שבת פ' שואל דף קמ"ט ע"א:

חפון איקונתא מחצלן וכו'. הכי גריס ג"כ במדרש קהלת בפסוק כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך ובבבלי פ' אלו מגלחין הגי' בענין אחר. ובהא דרב שמואל בר רב יצחק הגירסא בב"ר חמייא דאהן סבא דעבדת ליה שושיבתא וכו' שהיה העמוד אש כעין שושיבתא דהדס והביאו התוס' לזה בפ' ב' דכתובות דף י"ז ע"א:

יצתה בת קול ואמרה וכו' ובבבלי פ"ק דסנהדרין דף י"א הנסחא נשתנית במקצת ושנויה כמו שהוא בתוספתא דסוטה:

ואת הים כקערה. פירשו התוס' ים אוקיאנוס שמקיף את כל העולם:

טבעת שיש עליה וכו' בולט מותר וכו'. והתם בפרקין דף מ"ג ע"ב אמרינן הכי בטבעת שיש עליה צורה טבעת שחותמה בולט וכו' וי"ל דה"נ לאו בידוע שהיא של ע"ז קאמר אלא דאיכא למיחש משום חשדא דע"ז והוי כדהתם וכ"כ בהג"א דטבעת שיש עליה ע"ז אפי' חותמה בולט אסור לחתום בה וכן הא דקאמר חוץ מפרצוף אדם דוקא בצורה בולטת כמ"ש הרמב"ם ז"ל בפ"ג מעכו"ם הל' י' אבל צורות שעל גבי הלוחות והטבליות או צורות הרקמה הרי אלו מותרות:

המוצא שברי כלים. ובנסחת משנת הבבלי שברי צלמים וכן היא גי' הרי"ף ז"ל והיינו הך לפי סוגית האי ש"ס דקרי לצלמים כלים כמו דאמר בגמרא להחזיר לכליין. ורבו הדעות מהמפרשים בדעת הרי"ף ז"ל שהביא לההיא דשמואל התם ואפי' שברי ע"ז ופסק לדר' יוחנן דאמר שנשתברה מאיליה אסורה ואין להאריך בזה דמבואר בדברי המפרשים. ודעת הרמב"ם ז"ל כר' יוחנן דהתם דבעינן שיודע לנו שהנכרים שעבדוהו בטלוה כדכתב בפ"ז מעכו"ם הל' ז'. וכולה סוגיא דהכא נראה דר' יוחנן דהכא לא ס"ל הא דשמואל דהתם דקאמר בהדיא בסתם כמי שעתיד להחזיר לכליין. וכן הא דקאמר הכא בסוף הסוגיא הדא אמרה וכו' לכאורה שמעינן דהא דקאמר בשקלא וטריא הא תרגמה שמואל בעומדין על בסיסן לשינוייא בעלמא הוא דהא מן הסברא הוא כדקאמר הכא אלא דבזה יש לחלק דהתם עומדין על בסיסן קאמר וניכר דפלחי לה והכא ענין אחר הוא דכשניכר על תבנית יד שבא מן הבסיס בזה לא אמרינן שנעשה לעבודה בתחילה לכך ותליא בפלוגתא דע"ז שנשברה:

מתיב ריש לקיש לר' יוחנן והא כתיב וכו'. והתם גריס דר' יוחנן הוא דמותיב לר"ל דשמעינן מהאי קרא דחשיבי להו שברים. וא"צ לשבש הגירסא דשפיר שייך נמי לדייק איפכא כדפרישית בפנים וכן בפירוקא שייך ג"כ למיפרק לתרווייהו כדפרישית:

רשב"ג אומר על המכובדין אסורין. הב"י כתב בסי' קמ"א ופסקו הפוסקים כרשב"ג משום דקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו. וכבר זכרתי בשם הרי"ף ז"ל שכתב בב"ב ובכמה מקומות דהאי כללא לאו דדוקא הוא ועיקר הטעם משום דרב ושמואל מפרשי אליביה ופסקו הפוסקים כשמואל התם דתניא כוותיה והמדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מעכו"ם הל' ח' יראה שכתב ועל שאר הכלים מותרין מפני שחזקתן לנוי וכו' ונראה שפירש דבכלים מבוזין אין חזקתן לעבודה שאין עושין כן על המבוזין אלא לנויא בעלמא הן ומודה הוא ז"ל להא דלקמן מה אנן קיימין וכו' וע"ש. ומ"ש התוס' בדף מ"ג ע"ב ד"ה שעל הסדינין וכו' דגי' ר"ח ועל המטבעות כן הוא בהדיא בתוספתא פ"ו:

איזה הוא דרקון וכו'. שם ע"א הלכה כרשב"א והרמב"ם ז"ל סתם שם וכתב ועליהם צורת חמה ולבנה ודרקון נראה דסתם דרקון הוא כן כדפירש רשב"א וכל חלוקי דינים כלקמן רחוש ועליו דרקון וכו' ודרקון בסיס לכוס לא זכרו הפוסקים מזה:

מה אנן קיימין וכו'. והרשב"א ז"ל בת"ה הארוך למד מזה דבידוע שנעבדו אפי' על המבוזין אסורין ובידוע שלא נעבדו אפי' על המכובדין מותרין והביא הטור לזה שם. ונראה דגם דעת הרמב"ם ז"ל כן שהרי לא כתב שם אלא מפני שחזקתן לנוי וא"כ חלוקה הראשונה בכלל דבריו הן דכשידוע שנעבדו לאו לנוי הן עשוין:

והדא כוסות דבר של ביזיון הוא. והר"ן כתב ובירושלמי גרסינן א"ר כרוספדאי והדא כסות דבר של ביזיון הוא אבל הרמב"ם ז"ל מנה השיראין בכלל המכובדין עכ"ל וגי' הרמב"ם ז"ל היא הנכונה כמו שהוא לפנינו והכי מוכרח מדלקמיה דר' חייה בר בא וכו' א"ל מכיון שהמים צפין וכו' כרב ושמואל דהתם בזה:

ביומוי דר' יוחנן שרון ציירין וכו'. כ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג הל' י' וכבר זכרתי מזה בסוף הל' א' דאפי' צורת אדם קאמר בכה"ג מותר:

מה שהיה של מתכות וכו'. למאי דפרישית בפנים לא פליגי כלל לדינא אלא דרבנן אמרי דאין אנו צריכין לחלק המקראות דכאן בשל מתכות כאן בשל עץ אלא דכולן מין אחד היו וכאן קודם שבא איתי ומבטל וכו' ור' יוסי בן חלפתא ס"ל דלא כך היה מעשה אלא בשל מתכות אמר לו לאיתי לבטלם כדקאמר נטלם בשיפייו ובשל עץ לא היה חושש לומר לו לבטלם ורצה לקיים מצות שריפת ע"ז וזהו כוונת התוס' בדף מ"ד ע"א ד"ה כאן קודם שבא איתי הגיתי וכו' וי"ל דיש חילוק בין ע"א של עץ לשל מתכת וכן יש תירוצים בירושלמי כאן בשל עץ כאן בשל מתכת. וכתב היפ"מ על זה ולא הבינותי מה חילוק יש בין של עץ או מתכות לענין ביטול. ובודאי אין כוונת התוס' בהבנה זו ומהיכי תיתי לחלק לענין ביטול אלא דהתוס' כיוונו לתרץ המקראות דלמה לא ציוה דוד מקודם שיבטלו ועל זה כתבו די"ל דלא כך היה המעשה כמו שפירש רש"י ז"ל אלא דיש חילוק במקראות כאן בשל עץ וכו' וכן יש תירוצים וכו' דבאמת דרבנן נמי לא פליגי אלא במעשה שהיה. ופירושם דהתוס' כדר' יוסי ב"ח והכל מודים דהיה יכול לבטל הכל ור' יוסי קאמר דמעשה שהיה כך היה:

אם בששאלו בהלכות המרחץ וכו'. הסוגיא מבוארת בפנים וכדפרישית דמה דפריך ולא כן שמואל שאל לרב וכו' לומר דהשתא קשיא מ"ט השיבו ר"מ דאע"ג דגם בשאלה השניה היה לאפרושי מאיסורא מ"מ היה לו להשיב ואסור דאמרית לך אסור כדרך שהשיב רב לשמואל וללמדו החילוק בין אפרושי מאיסורא או לא ומשני בשבת תנאי היא דפליגי אם שואלין הלכות המרחץ וכו'. והשתא מוקי הש"ס לר"ג דהכא דס"ל כמ"ד דשואלין בהלכות המרחץ והלכך א"ל אין משיבין במרחץ דזה מותר וגוף התשובה לא אמר לו מטעמא אחרינא כדמסיק. והתם בפרקין דף מ"ד ע"ב פריך והיכי עביד הכי וכו' תנא כשיצא א"ל אין משיבין במרחץ וזהו כהך תנא דס"ל הכא דאפי' בהלכות מרחץ אין שואלין ואין משיבין והכי מוכחא הסוגיא דהתם בפרק כירה דף מ' ע"ב גבי עובדא דר"מ דקאמר שם אפרושי מאיסורא שאני תדע דאמר רב יהודה אמר שמואל מעשה בתלמידו של ר"מ וכו' אלא אפרושי מאיסורא שאני ש"מ דאפי' בהלכות המרחץ באפרושי מאיסורא דוקא הוא דשרי וכשהוא אפרושי מאיסורא אפי' בכל הדינים מותר כדסתם. וכתב הרמב"ם ז"ל בזה בפ"ג מהל' ק"ש הל' ה' ואם נזדמן לו להפריש מן דבר האסור בבית המרחץ ובבית הכסא מפריש וכו'. והרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' כירה הביא להא דגריס בשבת וגריס שם מהו שנדיח מהו שנקנח כדגריס כאן אבל לא פי' כלום כ"א דכתב בשם הרמב"ן ז"ל דמסתברא דגמרא דילן לא שריא אלא לאפרושי מאיסורא ומעשה דר"מ נמי לאו הכי הוה כדמייתי לה בסמוך אלא כדקאמר הכא ביקש להדיח לו וכו' עכ"ל וכ"כ הב"י בסי' פ"ה בשם א"ח שהביא בשם הרמב"ן ואי לאו דהרמב"ן אמרה הייתי אומר דאי משום הא אפשר לפרש הא דהכא נמי בכעין זה מהו שנדיח ושנקנח שביקש לעשות כן וא"כ הוי אפרושי מאיסורא וכו' והכל כדפרישית. וכן בהא דשמואל ששאלו במקום האסור וכדנראה מתשובת רב ואסור דאמרית לך אסור דמשמע ששאלו עכשיו במקום האסור ושמואל היה סבור דכמו דאמרי' בריש שבת דף י' ע"ב שרי למימר הימנותא בבית הכסא ה"נ באמן והשיב לו רב אסור וכו' והר"ן שם פירש להא דאסור דאמרית לך אסור כלומר דאילו שאלתני על כך במקום המטונף היה אסור לי לאמרו. וזה דוחק. ועוד מהיכי תיתי ישאל אותו במקום המטונף לשיצטרך לומר לו כן ולענ"ד נראה דלישנא דאסור דאמרית לך דייקא כדפרישית. והשתא אי משום מעשה שהיה לא הוו פליגי הסוגיות דהיינו הך דקאמר הכא כדלעיל. ולסברא דרב דהכא ל"פ נמי לדינא דטעמא דר"מ איכא למימר משום דלאפרושי מאיסורא הוה אלא מדיוקא דהאי ש"ס משמע דלא מחלק אליבא דר"מ כדמחלק התם מדמוקי ליה כתנאי ומדלא השיב כמו דהשיב רב לשמואל דייק הכי כדפרישית. וש"ס דילן לא דייק ליה הא די"ל דר"מ סמך עצמו על אותו התלמיד דלא ילמוד ממנו כן דמותר להשיב בהלכות המרחץ משום דידע דאפרושי מאיסורא שאני. ומיהו מילתיה דרב אזלא כסוגית הש"ס דילן וכפי המסקנא ולמדו לשמואל בזה דהשיב לו ואסור דאמרית וכו' דבכל הדינים אסור לשאול ולהשיב כי אם לאפרושי מאיסורא הוא דמותר והלכך אמר לו שלא לענות אמן במקום דאסור:

כתוב אחד אומר וכו'. הכי אמר התם בפ' ר' ישמעאל דף נ"א ע"ב והמסקנא כדמסיק הכא דלא פליגי ר' הושעיא ור' ינאי דכל שהכניסו לפנים מן הקלקלין לכ"ע אפי' דבר שאינו של נוי אסור. ודקאמר הכא והאי אפי' אלא כגון מים ומלח לכאורה הוא כדברי התוס' שכתבו שם ד"ה אפי' מים ומלח אסור פי' אפי' שאין עבודתה בכך וכו' וטעם האיסור משום תקרובת הוא וחוץ לקילקלין מה שהוא דבר של נוי הוי תקרובת ודבר שאינו של נוי אין מקריבין שם. והקשו על מה שפי' רש"י ז"ל בחוץ לקלקלין דלאו טעמא משום תקרובת הוא ודבר של נוי דאסור מדכתיב אשר עמהם דא"כ גבי פעור אמאי מיתסר מים ומלח הא דבר שאינו של נוי הוא וחוץ כפנים קאמר והא חוץ לקלקלין ליכא משום תקרובת. ולכאורה אין זו קושיא כ"כ דשאני גבי פעור דכיון דחוץ כפנים הוא כל דבר אסור ואפי' הוא של בזיון אלא שדקדקו לפי פי' רש"י שכתב בלפנים מן הקלקלין דאסור מים ומלח דכיון דכעין פנים נינהו הוי תקרובת ולפ"ז איכא למידק מכיון דאין קלקלין לפעור אמאי אסור מים ומלח הא בחוץ לאו תקרובת הוי ומיהו רש"י נשמר עצמו מזה שכתב גבי פעור מטעמא שכל עבודתו דרך בזיון וע"ש. ודעת הרמב"ם ז"ל נראה דהא דאסרו מים ומלח לפנים מן הקלקלין לאו משום תקרובת הוא אלא כל שהוא בפנים הכל אסור אפי' דרך בזיון כדכתב בפ"ז מעכו"ם בהל' י"ז במצאו בפנים בין דרך כבוד בין דרך בזיון בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי כל הנמצא בפנים אסור אפי' מים ומלח וע"ש והכי מפרש להאי אפי' מים ומלח דקאמר דאפי' דרך בזיון הוא ועיין בפרק דלקמן הלכה ב' ד"ה לא סוף דבר מרקוליס מה שנתבאר שם בס"ד:

הנעבד אית תניי תני בין שלו בין של חבירו אסור. הכי איתא בתוספתא ריש פ"ד דתמורה שעבד בין משלו בין משל חבירו בין לפני הקדישו בין לאחר הקדישו. וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מאיסורי מזבח הלכה ו'. ובמוקצה כתב בהל' ה' המוקצה אם הוא שלו וכו' הקצה של חבירו או שהקצה שלו אחר שהקדישו ה"ז מותר שאין אדם מקצה דבר שאינו שלו וכתב הכ"מ מ"ש שאם הקצה אחר הקדישו מותר לא מצאתיו בתוספתא. והנה הוא בתוספתא דמכלתין סוף פ"ו מוקצה שלו אסור ושל חבירו מותר לפני הקדישו אסור לאחר הקדישו מותר. ומה שכתב הראב"ד ז"ל על דין הנעבד במס' ע"ז אוקמיה של חבירו בשעשה בה מעשה. וזהו ג"כ דעת התוס' שכתבו בפרקין בדף מ"ו ע"א ד"ה בהמה תוכיח וכו' א"נ קמ"ל דאף לגבוה לא אסרה כיון שאינו שלו. אבל הרמב"ם ז"ל למד מסוגיא דהכא דכולה בשלא עשה בה מעשה מיירי דהא בהדיא קאמר דבהא פליגי דמר סבר מקשינן דבר שאינו שלו לדבר שיש בו רוח חיים שאע"פ שאינו נאסר להדיוט נאסר לגבוה ומר סבר לא מקשינן ואי בשעשה בה מעשה אפי' להדיוט נאסר כדאמר התם בפ"ד דף נ"ד ע"א וכן הכא לעיל בפ"ב הל' ג' ועיין שם בד"ה ותשמע מינה שחט בה סימן אחד וכו' ופסק הוא ז"ל כתנא דברייתא קדמייתא דהיא סתמא דהתוספתא. וכבר בארתי בפנים בדברי ר' בון בר חייה דלהאי תנא בתרא קאי דאיהו הוא דס"ל בשל חבירו מותר וכדמסיק הש"ס בפירושא דמילתיה דר' בון. מיהו הא דקאמר בשלו אפי' סלת אסור דס"ל דיש נעבד במחובר וזהו כדפשיט לה התם בפרקין שם ע"ב לבעיא דרמי בר חמא דנעבד במחובר אסור לגבוה ובשינוי נעבד קא פשיט לה התם דיש שינוי בדיעבד והמשתחוה לקמת חטים הסלת מותרת למנחות דדמיא לולדות של אסורין לגבי מזבח שהן מותרין וכ"פ הרמב"ם ז"ל בסוף פ"ג שם ודברי ר' בון דהכא אזלו כהאי דאמרי' התם מעיקרא דבעיברו ולבסוף נרבעו לד"ה אסורין והני נמי כעיברו ולבסוף נרבעו דמי אבל התם דחי לה דשאני התם דמעיקרא בהמה והשתא בהמה אבל הכא מעיקרא חטי והשתא קימחא. א"נ איכא למימר דהתם דיליף לאיסור נעבד במחובר מק"ו דאתנן ובאתנן גופיה יש שינוי כדכתבו התוס' ד"ה יש שינוי בנעבד וכו' מה"ט לפרש הבעיא דלא בעי אלא אי מדרבנן הוא דאסור אבל הכא יליף לה למחובר דאסור לגבוה מק"ו דדבר שיש בו רוח חיים נאסר דבר שאין בו רוח חיים לא כל שכן כדאמר האי ק"ו למידחי להאי פירושא דבדבר שאין בו רוח חיים איפלגין כמבואר בפנים ותו ליכא סברא להכריח להיתרא בשינוי נעבד ואין להאריך:

בביצה פליגין. ובפרקין שם בעיא דלא איפשיטא היא בזקף ביצה ובא נכרי והשתחוה לה ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח מעכו"ם הלכה ג' לחומרא וכר' יוחנן דהכא דאסרה. ולהאי לישנא דבצה בחלקי נחל קאמרי פליגי גם בזוקף לביצה ור"י ס"ל דאסרה כפשיטותא דהתם משום דמינכרה זקיפתה:

אגוז של ערלה שנטעו וכו'. הכא מדמי לה גדולי אסורי הנאה עם גידולי הקדש ופליגי בהא אי אפרוח כגידולי הקדש הוי כמבואר. והתם באגוז של ערלה קאמר בפרקין בדף מ"ח ע"ב דתני ברייתא בהדיא ומודה רבי יוסי שאם נטע והבריך והרכיב מותר ומטעמא דזה וזה גורם הוי האגוז דאיסור והקרקע דהיתר כדפרש"י ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהדיא בסוף פרק עשירי ממ"ש ונטע רבעי:

היה שלו ושל ע"ז. רש"י ז"ל פיר' שמקום עובי הכותל חציו שלו נידון מחצה על מחצה אותו חלק של ע"ז אינו עולה לו בכניסת ד' אמות אבל חלקו עולה לו שאם היה עוביו שני אמות מונה האחת שלו וכונס עוד ג' אמות לתוך שלו. וזהו לפי גרסתו ז"ל בנסחת המשנה אבל גיר' הרמב"ם ז"ל כגי' דהכא דלא גריס ארבע אמות ולפיכך פי' היה שלו ושל ע"ז אכותל עצמו קאי וחלק הכותל שלו הוא דאסור כדפרישית בפנים וכך הם דבריו בפ"ח מעכו"ם בהל' ה' והשתא הא דפי' רש"י לענין טומאה באבניו ועציו ועפרו של אותו כותל אפי' חלקו לפי שאין ברירה זהו לגירסתו ושיטתו אבל אין כן דעת הרמב"ם ז"ל דטומאת עכו"ם דרבנן היא ובדרבנן יש ברירה והיינו שכתב בפ"ו מהל' שאר אה"ט בהל' ה' ובית ע"ז עצמו אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ בכזית במגע ככל המשמשין הרי דנקט בית ע"ז עצמו דוקא וכן בכותל חלק ע"ז דוקא ובענין שכתב מהמשמשין יתבאר לקמן ומיהו לענין איסור הנאה מוקי לה הכא בגמ' דכ"ע היא בין לר' יוחנן דס"ל ע"ז שנשברה אסורה ובין לר"ל דס"ל מותרת ומטעמא דהואיל ובמקומן הן כמי שעתיד להחזיר לכליין הוו ובהא כ"ע מודו והא דמעיקרא בעי לאוקמי בהשתחוה לכל אבן ואבן הדר ביה הש"ס דלא צריכין לדחוקי בכה"ג ומוקי לה מטעמא דאמרן והכי מסיק לה הש"ס בהדיא בשבת והבאתי הגי' לקמן בפנים. ומש"ה יש לתמוה על מה שכתבו התוספות כאן בפרקין וכן בפ' ר"ע ואפי' למ"ד ע"ז שנשתברה מותרת מוקי לה בירושלמי כגון שהשתחוה לכל אבן ואבן הא לא קיימא המסקנא הכי ובלאו הכי ככ"ע אתיא ועיין עוד לקמן מזה ד"ה תיפתר למשתחוה לכל אבן:

כתיב תועבה בנדה וכתיב תועבה בשרצים וכו'. עיקר טעם פלוגתייהו מפרש לקמן דר"ע יליף מדכתיב תעב תתעבנו גלי רחמנא דנקיש לה לתועבה דנדה ולא לתועבה דשרצים ולרבנן מדכתיב שקץ תשקצנו כמבואר לקמן והא דלא סגי ליה אליבא דר"ע היקישא לנדה כדיליף במתני' מדכתיב תזרם כמו דוה טעמא הוי משום דהאי קרא במשמשין כתיב כדאמר לקמן כל עצמו אינו קרוי נדה אלא במשמשיה ואע"ג דשני לה לאידך מ"ד אליבא דר"ע דס"ל משמשיה כשרץ תיפתר בחקוקין וכו' שינויי דחיקי נינהו וסובר האי ש"ס דמתני' איכא למימר דכהאי מ"ד אליבא דר"ע אתיא דס"ל בין ע"ז בין משמשין כנדה הן דמטמאין במשא כדאמר לקמן מתני' כמ"ד ע"ז כנדה ומשמשיה כנדה ותנינן וכו' ודחי לה וקאמר תיפתר במשתחוה לבית עצמו ומ"מ פשטה דמתני' בבית שיש בו ע"ז הוי משמע דלא הוי אלא משמשין והלכך מפרש לה בהסוגיא לטעמא דר"ע מתעב תתעבנו דעל ע"ז עצמו קאי וכאידך מ"ד דהיא איתקש לנדה ולא משמשיה דלהכי מהני היקישא דשרץ דקרא ללמד על משמשין דאינן מטמאין במשא ואי קשיא הא איצטריך היקשא דשרץ ללמד על ע"ז עצמה שאינה מטמאה באבן מסמא כנדה כדקאמר ר' זריקא מודה ר"ע לחכמים וכו'. י"ל דאין הכי נמי דהיקישא דשרץ למעוטי אתא דלא נקיש ע"ז לנדה לגמרי וממילא ידעינן דלא איתקש לענין אבן מסמא כנדה ולא לענין משמשיה דבהא גלי לן קרא דהיקישא דשרץ להוציא ממשמעות הקרא דתזרם כמו דוה שלא נחמיר בה כל החומרות דנדה וכן דלא נחמיר ולא נילף משמשין מנדה כלל. ואתיא הא סוגיא כר' אלעזר דבבלי פ' אר"ע דבאבן מסמא כ"ע ל"פ דלא מטמא כי פליגי במשא וכו' והיקישא דשרץ למעוטי משמשין אליבא דר"ע וכן דלא תטמא הע"ז באבן מסמא כנדה ועיין בתוס' שם ד"ה ור"א אומר וכו' פי' רבינו שמואל דל"ג וכו' ובמאי דכתבנו נתבאר זה ונוכל ליישב הגי' ואין להאריך:

מה השרץ מטמא בהיסט. וכן הוא בשבת ובכל סוגית הש"ס דילן היסט היינו משא כדהביאו התוס' שם וכבר פירשתי טעם המלה בפנים ודרך הש"ס הזה להשתמש בשינוי הלשון:

אף ע"ז משיכניס ראשו ורובו. מה דפרישית בפנים לענין מיעוט טומאת אברים הוא כנראה לכאורה מהא דר' מנא דקאמר טעמא דמקשינן לקולא מדאיתקשה לתרווייהו ואי ס"ד לחומרא היקשה דמת למה לי והיינו לענין חומרת אברים וטומאה בכעדשה והלכך ליכא לפרש דהא דקאמר מעיקרא להכריח דטומאת ע"ז דרבנן היא מדמקשינן לקולא ולא לחומרא היינו דנקיש למת לטמא באהל ולנדה דמטמא באבן מסמא ולשרץ לטמא בכעדשה וכעין דאמר בבבלי שבת שם נמי הכי לרבנן דא"כ מאי האי דדחי לה ר' מנא דלעולם איכא למימר דטומאה מחוורת היא מן התורה ולמה הוא מקישה למת ולשרץ וכו' הא איצטריך כולהו אי נימא נמי דלחומרא אתו. אמנם האמת יורה דרכו דטומאת ע"ז מטמאה בביאה היא כדתנינן בתוספתא פ"ז בהדיא המכניס ראשו ורובו לבית ע"ז טמא וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מאה"ט הל' ו'. ולפ"ז מתפרשא הא דהכא בענין זה דמעיקרא קאמר או מה המת מטמא משיכניס ראשו אצבעותיו כלומר האדם בבית שהמת בתוכו והיינו באהל אף ע"ז כן גמר נתיצה נתיצה וכו' דאינה מטמאה אלא בביאה כבית המנוגע. והשתא דנפקא לן מג"ש דאין ע"ז מטמא באהל אלא דוקא בביאה. היינו דקאמר ר' חנינה זאת אומרת דטומאת ע"ז דרבנן היא דאי ס"ד מדאורייתא מאי חזית אליבא דרבנן דמקשי לה לקולא למת דלא תטמא אלא בכזית ולשרץ דלא תטמא אלא במגע אימא לחומרא נקיש למת דתטמא במשא ולשרץ לטמא בכעדשה. וקאמר ר' מנא דמהא לא תיפשוט דלעולם אימא לך טומאת ע"ז מן התורה היא ובהדיא גלי לן קרא דנקיש טומאתה לקולא ולא לחומרא דאי ס"ד לחומרא א"כ היקשא דמת למה לי הא כבר איתקשה ג"כ לנדה ונילף טומאת משא מנדה וכי תימא אי מנדה ה"א דאפילו באבן מסמא מטמא הא ליתא דהשתא נמי דכתיב היקישא דמת מנא לך דאינה מטמאה באבן מסמא כמת דילמא מטמאה כנדה דהא השתא בלחומרא קיימינן והיא גופה מן הפרכא היא וכלומר דלית לן למימר כלל לחומרא דאם באת להחמיר השתא דכתיבא היקישא דמת ולא תילף מינה לכזית אלא דילפינן לחומרא לכעדשה משרץ א"כ תחמיר כל מה דמצית להחמיר ותילף מנדה לאבן מסמא ומשרץ לכעדשה ולענין מאי כתבה רחמנא להיקישא דמת דהא לאקושי לחומרא גם למת לענין אהל לא מצית אמרת דאית לן ג"ש מבית המנוגע ואם תאמר דהיקשא דמת אתא למעוטי אבן מסמא דלא נקיש לנדה א"כ ממילא שמעת לה דהיקישא דמת אתא לגלויי לך להוציא משמעות ההיקשות לחומרא והשתא נימא נמי דלא נילף לחומרא משרץ לכעדשה אלא דוקא בכזית כמת ולמאי הלכתא איתקש לשרץ ע"כ דלא תטמא במשא אלא במגע. כללא דמילתא דלסוגיא דהאי ש"ס דיליף ג"ש מבית המנוגע לית לן להכריח דטומאת ע"ז דרבנן היא והיינו דר' מנא דהכא דאף דלקושטא דמילתא הכי הויא מ"מ מצינן למידחי ולומר דטעמא דרבנן דר"ע דמקשי לקולא מדכתבה רחמנא להיקשא דמת נפקא לן. אבל לסוגית הבבלי דשבת דלא מייתי ג"ש דבית המנוגע ועל כרחך דלא גמירי להו האי ג"ש ומשום הכי שפיר הוא דמצי להכריח דטומאת ע"ז דרבנן היא מדמקשי רבנן לקולא ולא לחומרא כדמסיק התם בסוף הסוגיא ומתוך מה שנתבאר יש לפלפל בסוגיא דהתם ואין להאריך יותר בזה:

אבל בע"ז שלימה כל שהוא וכו'. יש לפרש דלענין איסורא קאמר דאסור בהנאה אפי' כל שהוא כדאמר התם בפשיטות אלימא לענין איסורא לא יהא אלא זבוב בעל עקרון וכו' (ועיין בתוס' מה שדקדקו שם ולמאי דקאמר הכא שפיר הוא דמייתי קרא דשופטים) אבל לענין טומאה אפי' ע"ז שלימה אינה מטמאה בפחות מכזית כדפשיט התם וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם הל' ב' אם היתה הצורה פחותה מכזית טהורה:

אית מתניתא אמרה ע"ז כנדה ומשמשיה כנדה. כתב בעל המאור ז"ל בשבת שם והא דבעי ר' חמא בר גוריא ע"ז ישנה לאברים או אינה לאברים איכא דקשיא אמאי לא פשיט לה ממתני' דקתני אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ והא בבית שהוא עצמו ע"ז קאמר ולא במשמשין מדקתני ר"ע אומר כנדה ובמשמשין ליכא למ"ד שיש להן טומאת משא ונ"ל דעד כאן לא בעי ר' חמא אלא בע"ז שהיא כתבנית בריה שיש לה אברים אבל בבית מודה עכ"ל. וזהו כעין פי' התוס' בשבת שם בשל חוליות מבעי ליה וכו' ע"ש. מיהו הקושיא מעיקרא ליתא דממתני' אין להכריח כלום דאף דהתם לא הוזכר מהאי ברייתא מ"מ איכא למימר כהאי מ"ד אליבא דר"ע אתיא ורב חמא שמיע ליה האי ברייתא ועוד הן והסיטן לר"ע דאמר התם למאי דס"ד מעיקרא כהאי מ"ד דהך ברייתא היא. ולקמן אמר תיפתר במשתחוה לבית עצמו היינו דאיכא למימר אפי' כאידך מ"ד אליבא דר' עקיבא אתיא ומ"מ ליכא למיפשט מידי לבעיא דרב חמא דלר"ע היא כדקאמר התם ולא למיפשט דכהאי מ"ד דמשמשיה כנדה ס"ל דזיל הכא קא מדחי לה וכו' ועיין לעיל ד"ה כתיב וכו' מה שנתבאר שם:

המשתחוה לבית אסרו. הכי קאמר רב נמי התם בפרקין דף מ"ז ע"ב ומסיק שם בנאו אע"פ שלא השתחוה השתחוה אע"פ שלא בנאו וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מעכו"ם הל' ד'. ומה דפרישית בפנים להא דר' יוחנן במקדיש את הבית כפי הגי' דשבת לפי שהיא מתפרשת יותר כפשטה דהני אמוראי אליבא דר' יוחנן דפליגי במקדיש את הבית פליגי נמי במשתחוה לבית דאי להא כמחובר חשיבא ה"נ להא. מיהו לדינא גי' דהכא עיקר בין הא דקאמר הכא תיפתר במשתחוה לבית עצמו ולא כדגריס בשבת ע"ש ובין הא דקאמר דמ"ד אין מועלין בו אסרו כלומר אפי' למ"ד בהקדש אין מועלין בו דאין מעילה במחובר לקרקע וכמחובר חשיבא מ"מ מודה הוא לענין איסור ע"ז דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש הוי ועוד דגם גבי הקדש אין מועלין בו אמרינן ומ"מ אסור בהנאה מדרבנן הוא לכתחילה וכן נראה מהש"ס דמעילה ספ"ה וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ' ה' דמעילה הל' ה' וע"ש:

תיפתר למשתחוה לכל אבן ואבן וכו'. האי שינויא דחיקא היא ולא קיימא לפי המסקנא אפי' לר"ל דס"ל ע"ז שנשברה מותרת לא צריכין להא אלא דטעמא הואיל ובמקומן הן כעתיד להחזירן דמיא כדפרישית בפנים לפי הגי' דשבת היא עיקרית וכאן חסרה היא וכבר זכרתי מזה במתני' והא דמשני הכא להא דמחלק בין בית לאילן תיפתר במשתחוה לזמורה וכו' לכאורה לפי סוגיא דהתם לא צריכין להאי אוקמתא דשאני אשרה שנטעה מתחילה לשם ע"ז דהוי כבית הבנוי לשם ע"ז אבל במשתחוה לאילן המחובר הוי נטעו ולבסוף עיבדו ובהא פליגי רבנן אר' יוסי הגלילי לעיל בהלכה ה' ועיין במ"ש הר"ן דמדברי רש"י ז"ל נראה דאילן נמי כל שנטיעה ייחור כתלוש דמי:

מערה לא היתה לה שעת תלישה. הרמב"ם ז"ל לא זכר מחילוק שבין בית למערה ואף דלכאורה טעמא דמסתברא היא ואפשר הואיל ובמעילה שם לא חילקו בין בית למערה לענין דבשניהן אין מועלין בהן וה"ה הכא דהחמירו באיסור ע"ז לא חילקו בין בית למערה. ובפ' ר' ישמעאל דף צ"ד ע"ב אמר ר' יוחנן אעפ"י שאמרו המשתחוה לקרקע עולם לא אסרו חפר בה בורות ושיחין ומערות אסרה. ומהא איכא למימר דל"פ אהא דלוי הכא דהתם חפר המערה לשם הע"ז כדפירש"י ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל שם הל' ה' והכא במשתחוה למערה עסקינן ואפשר דבכלל המשתחוה לקרקע עולם הויא:

פתר מתניתא בגר ונכרי שירשו את אביהן נכרי וכו'. ובתוספתא פ"ז תנינן הסומך בית לבית ע"ז כולו מטמא בביאה סמכו לו הן אין כולו מטמא בביאה אלא אותו כותל נדון מחצה למחצה נפל אסור לבנותו בנאו חזר לתחלתו בנאוהו הן אין כולו מטמא בביאה אלא אותו הכותל נידון מחצה למחצה וזה דלא כברייתות השנויות כאן דאין חילוק בין סמוך הוא להן או הן סמכו לו אלא לענין אם כולו מטמא בביאה או אותו הכותל לבדו מטמא במגע כטומאת ע"ז ולעולם אותו הכותל נדון מחצה על מחצה וכן בנפל ומיהו שפיר אתיא כמסקנא דהכא בזה דל"צ לאוקמי בגר ונכרי וכו' אלא לעולם הכותל מחצה על מחצה נידון וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל שם בהל' ה' מי שהיתה ביתו סמוך לע"ז וכו'. ולא חילק כלום וכדברי התוספתא וכמסקנא דהכא בפירושא דמחצה על מחצה דאכותל קאי וכבר זכרתי מזה בריש ההלכה במתני'. ואע"פ שהר"ן כתב שנראה לו פי' רש"י ז"ל מיהו דברי הרמב"ם כהש"ס דהכא וכמבואר בהדיא בתוספתא. ומ"ש הטור בסי' קמ"ג דאם אין הישראל מכיר אבניו הכל אסור פשיטא הוא דגם הרמב"ם ז"ל מודה בזה והרי הוא בכלל דבריו בפ"ז שם הל' ו' ספק ע"ז אסור:

על דעתיה דר' יוחנן וכו'. עיין לעיל ד"ה המשתחוה לבית אסרו. ומה שחילק כאן בין המשתחוה לבית לבנאו מתחלה לע"ז לענין ביטול כבר תקנתי במקצת בפנים כיצד הוא עושה וכו' ומיהו נראה דהך שינויא לדחויא בעלמא איתמר אליבא דר' יוחנן אבל אליבא דרב המשתחוה והבונה מתחלה כהדדי נינהו כדקי"ל דמסיק התם אליביה כדלעיל שם וה"ה לענין ביטול דלעולם אם הנכרי מבטל ע"ז שלו מהני וכדין ביטול שאר ע"ז. א"נ יש לפרש דהא דקאמר הכנסתן לארץ אין לה ביטול לאו לענין דלא תועיל ביטול הנכרי בבית ע"ז שלו אלא דה"ק דמסתמא לא ביטלו אז וכדאמרי' התם בפרק דלקמן דף נ"ג ע"ב הרי היא כמלחמת יהושע ואין לה בטילה וה"נ מוקי לה בהכנסתן לארץ דאותן דוקא אין להן בטילה שהיה דעתן לחזור ממלחמה ולא ביטלו. וכיצד הוא עושה וכו' מילתא באנפי נפשה היא לפרש ביטול הבית. ובנוטל מה שחידש פי' רש"י ז"ל נוטל ישראל וכן לקמן באבן. אבל הרמב"ם ז"ל כתב שם בפ"ח הל' ד' סתם היה בנוי וסיידו וכיירו לשם עכו"ם נוטל מה שחדש והחידוש אסור בהנאה וכו' ומשמע דעל הנכרי קאי וע"ש ומה שהכריח הר"ן לפרש"י ומביאו התיו"ט דליכא לפרושי דהאי נוטל מה שחידש אנכרי קאי דא"כ למה לי שיטול מה שחידש אפי' בכל דהו סגי וכדתנן לקמן כיצד מבטלה נטל הימנה מקל וכו' אלא ודאי אישראל קאי. ואי משום הא לא אריא דבהך חלוקה לא איירי בביטול והא קמ"ל דכל מה שנוטל הנכרי אסור בהנאה הוא מה שחידש דוקא מפני שהוא עשוי לעבדו עד שיבטלו אבל כל הבית מותר ופשיטא הוא דאם הנכרי מבטל מהני ככל ביטול ע"ז וכן אם לא נטלו העכו"ם נוטל הישראל מה שחידש וזה בלבד אסור בהנאה הוא ואז לא מהני ביטול דהוי ליה כע"ז שבאת ליד ישראל ואין לה ביטול עולמית כדכתב שם הל' ט' ונראה דגם דעת רש"י ז"ל לא היה לפרש נוטל ישראל בדוקא אלא תקנתא קמ"ל דאם יבא ישראל ליהנות בו נוטל מה שחידש והשאר מותר:

המתיך כוס לע"ז נאסר מיד. הך סוגיא ס"ל דבימוס דמתני' משמשי ע"ז הויא ופליגי אם ילפינן ממתני' דמשמשי ע"ז אסורין מיד או לא אבל התם בפ"ד דף נ"ב ע"א אמרינן דבין לר' ישמעאל בין לר"ע דפליגי בע"ז של נכרי ושל ישראל מודו במשמשין דאינן אסורין עד שיעבדו. ובימוס דמתני' מפרשינן שחצבה לעבודה כדפירש"י וכן הרמב"ם ז"ל שם ולקמן בפ"ד הל' ד' יתבאר מזה:

תני הרכיב וכו'. התם בדף מ"ח ע"א מפרש לה להא דבי ר' ינאי דלענין ביטול איתמר דאע"ג דהרכיב בגופו של אילן מהני כי נטל מה שהחליף ויש לפרש להא דר' ינאי דהכא והיא שהרכיב בה ה"נ כן:

בסתם חלוקין וכו'. הך פירושא לא סלקא כדמקשה הש"ס עלה וקשיא וכו' ופירושא דפלוגתייהו כדפרישית במתני' וכן פירשו רש"י והמפרשים ז"ל. וראיתי להריטב"א ז"ל שהביא להא דהכא וגריס איפכא אלא כן אנן קיימין בסתם ר"ש אומר סתמן לצורה עובדין ולא לאילן ורבנן אמרי סתמן עובדין לצורה ולאילן. ולא העתיק יותר. וכתב וכך פי' המשנה איזו היא אשירה שהיא ע"ז ממש וצריכה ביטול באנפי נפשה ואינה ניתרת בנטיל' ע"ז כל שיש תחתיה ע"ז כי מה שהתרנו במשנתינו אינו אלא כשהוא ברי שאין עובדין לאילן ור"ש אמר דכל שעובדין אותה ודאי או שלא מצאו תחתיו שום צורה שהוא כברי שעובדין את האשירה אז היא ודאי אשרה של ע"ז ממש אבל כל שמצאו תחתיו צורה אין תולין את האשירה אלא במשמשין ובזו ר"ש מחמיר טפי מרבנן אבל אפשר שהוא מיקל באחרת דכל שאין האשירה ודאי אלא משמשין שאינו נאסר כלל ואע"פ שלא בטל הנכרי ע"ז שלו כשנטלה משם או שהניחו עדיין תחתיו הרי הוא מותר וזהו שאמר נתיר להן את האילן וזהו שהעמידו בגמרא שלנו סיפא דלעיל פלוגתא דר"ש ורבנן עכ"ל ואם נדחק לפרש כן מ"מ מאי דקאמר עלה וקשיא ר"ש חלוק וכו' הא שפיר הוי כסבריה דהוא מיקל בזה לפי טעמו שחלוק על רבנן וסבירא לה דכשיש תתתיה צורה אין האשירה אלא כמשמשין ולא נאסרה כלל. ואם דלא היתה הגי' לפניו הך וקשיא וכו' א"כ למאי דמחליף הגי' מיתפרשה כפשטה כדהתם דמסתמא פלוגתייהו בסתם ואם דבר ברי שעובדין לאילן ודאי ד"ה אסור אף האילן וכן להיתירא אם דבר ברי שאין עובדין את האילן:

איזהו צל צילה וכו'. הר"ן ז"ל תמה על הרמב"ם ז"ל שכתב בפ"ז מעכו"ם הל' י"א אסור לישב בצל קומתה ומותר לישב בצל השריגים והעלים שלה דהא מהכא משמע כפי' רש"י ז"ל בצל צילה כדפרישית במתני' דאע"פ שזה הירושלמי דשרי צל צילה חולק על גמרתינו מ"מ למדנו ממנו פירוש צל צילה. ולענ"ד נראה דגם דברי הרמב"ם נכללין הן בפירושא דצל צילה דקאמר הכא כל שאילו תיפול והיא נוגעת בו זהו צילה דמשמע שהאשרה עצמה היא נוגעת בו וכל שאילו תיפול ואינה נוגעת האשירה עצמה בו אלא צל העלין והשריגים הוי צל צילה. וה"ה צל הארוך מקומתה הוי צל צילה כפרש"י ז"ל. ובענין מה שהתיר הרמב"ם לכתחילה בצל צילה כתב הר"ן דלא גריס התם בלישנא בתרא אלא דמכלל בצל צילה יושב ותו לא מידי ומ"מ הניח בצ"ע דאפי' אי איסורא דרבנן הוי כיון דבלישנא קמא פשיטא לן לאיסורא ובלי' בתרא מספקא לן לית לן לדחויי פשיטותא דלי' קמא משום ספיקא דלי' בתרא עכ"ל וכבר הבאתי בפ' השואל בשם תשובת מהרי"ק ז"ל דכל כה"ג דרכו של הרמב"ם ז"ל לסמוך על הש"ס דהכא דקאמר בהדיא בשם רבנן דתמן צל צילה מותר:

הרי היכל הרי הוא אסור בהנאה וכו'. למאי דקאמר בבבלי פ' כל שעה דף כ"ו ע"א דלרבא דס"ל לא אפשר וקמיכוין אסור דשאני היכל דלתוכו עשוי ואין זה דרך הנאתו. ל"ק נמי הא דקאמר הכא הרי היכל ועיקר הקושיא הרי קבר וכו'. ושמעינן מהכא דמשום חומרא דע"ז הוא ואסור לכתחילה הוא דקאמר. ונראה עוד לומר בענין צל צילה דעיקר הוכחת רש"י ז"ל לפרש כהך דס"ל דלכתחילה לא ישב אפי' בצל צילה משום דאצילה ממש לא מיתני ליה ואם ישב טהור דהא קתני סיפא ואם עבר תחתיה טמא וכל זה לפירושא דמתני' ולמאי דמוקי לה התם כר"י בן בתירא דטעמא הוי משום תקרובת דאיכא התם וס"ל תקרובת ע"ז מטמא באהל וא"כ למאי דפסק הרמב"ם ז"ל דלא כר"י בן בתירא לא נקטינן מהמתני' אלא איסורא דלכתחילה ובצילה דוקא כדמשמע מהכא:

תיפתר בע"ז של ישראל. זהו לשיטתא דהאי תלמודא דס"ל לר' יוחנן בשאינו עתיד להחזיר השברים מותר וכבר מבואר הוא בריש פרקין דר' יוחנן דהתם ס"ל לעולם ע"ז שנשברה מאליה אסורין השברין עד שיבטלן ל"צ לכל זה ודינא דמתניתן מפורשת במשנה:

אמר רב חסדאי בסתם חלוקין. מבואר הוא דאין לפרש דברי ר' חסדאי בענין אחר אלא דהתערובות אעצים קאי כדפרישית בפנים ואין זה דרך הש"ס דילן דמפרש לה אתערובת דפת שנאפה בעצי איסורי הנאה דקאמר התם וצריכא וכו' משום דבעידנא דקגמרה פת וכו' ובהא קאי פלוגתא דר"א ורבנן וכדפרישית במתני':

ותנינן ימכר כולו לנכרי וכו'. הא דמקשי מדרשב"ג משום דאיפסיקא הלכתא כוותיה ולקמן בפ"ה פליגי אמוראי הכא בזה ומיהו קאמר התם דמודים חכמים לרשב"ג בחבית בין חביות לימכר כולו לנכרי חוץ מדמי יין נסך שבו והלכך איצטריך לשנוי כדמשני רב חגי תמן אין דרך בני אדם ליקח וכו'. והתוס' בסוף פרקין ד"ה ארג בו את הבגד הביאו לזה וכתבו וכן יש לומר באפה את הפת דרך ליקח פת מן הנכרי (והתי"ט כתב בזה דברים מתמיהין) וצ"ל הא דאסרו לימכר אפי' לבעל הבית נכרי והרי אין דרך ליקח פת מן הבעל הבית משום דלא פלוג רבנן דזימנין דאתי למיזבן לפלטר נכרי וכהאי מ"ד דאפי' לר' מותר בפלטר נכרי במקום שאין פלטר ישראל ונתבאר לעיל בפ"ב. וכתב הר"ן דלפי זה דקאמר הכא הא דתנן בערלה תבשיל שבשלו בקליפי ערלה ידלק ולא אמרינן ימכר חוץ מדמי איסור שבו היינו דוקא בתבשיל שנאכל כמות שהוא חי שנקח מן הנכרי הא בשאר מבושלים לא ידלק אלא ימכר כרשב"ג ויתבאר מזה לקמן בפ"ה בס"ד:

רב אמר לצרכו וכו'. כהאי ברייתא דמייתי התם בשלהי פרקין בע"ז של נכרי כדמיירי במתני' וכ"פ הרמב"ם ז"ל בספ"ח מעכו"ם ומ"ש שם ואם היתה של ישראל וכו' כדתנינן בהאי ברייתא וכלומר שע"ז היא של ישראל ושפאה הנכרי לעולם אסורה שע"ז של ישראל אין לה ביטול לעולם אפי' ביטלה הנכרי כדכתב שם בהלכה ט' ובזה מסולקת תמיהת הרמ"ך שמביא הכ"מ ע"ש. ודברי ר' יוחנן דהכא נראין דלא ס"ל כרב אלא בלצורכה ומיהו אפשר לומר דעל דברי שמואל קאי מאי דאמרת בלצורכו הא ליתא אלא בלצורכה ובלצורכו נמי פליגנא עלך בהיא דהכל מותר וכרב:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא