רבי ישמעאל. כמה הן רגלי מרקוליס וכו' נ' אמה. ואפשר שנראית שהן מפוזרות מן המרקוליס וכמו רגליו הן ועד נ' אמה חשיבי כמרקוליס ומצאתי להריטבא ז"ל שפירש כן ורש"י ז"ל פי' שאין נראין עמו אין סמוכות לו כדמשמע מהתם והרמב"ם ז"ל סתם וכתב בפ"ז מעכו"ם הל' י"ז וכן אבני המרקוליס אבן הנראית שהיא עמו אסור בהנאה:

נתן את השניה וכו'. הא דנקט האי דינא במרקוליס למעוטי בשוחט בשעת נתינת אבן השניה דאכתי לאו שם ע"ז עלה א"נ קמ"ל דאף דאין דרך מרקוליס בזביחה מיחייב עלה כדר"א התם בפרקין דף נ"א ע"א מנין לשוחט בהמה למרקוליס שהוא חייב וכו' ונתבאר מזה בפ"ז דסנהדרין. ופלוגתא דר"י ור"ל באותו ואת בנו לע"ז כבר בארתי פ' אלו נערות דדברי ר' יוחנן קאי אף לכי הא דאתא רבין וכו' דחייבי מיתות שוגגין ומלקות אפי' לרבין אליבא דר"י חייבין במלקות ולא פליג ארב דימי אלא בחייבי מיתות שוגגין וממון דפטורין מממון:

תיפתר בקובע לו מקום. לא קיימא המסקנא הכי אלא כי הא דמסיק ר' יוחנן לקמן גבי מפשוטיתא דתעניתא וקאמר ואתייא וכו' לא היתרו השתחויה אלא לתענית ציבור ובלבד על הצד וזהו כהאי דקאמר בסוף פ' אין עומדין חזינא לאביי ורבא דהוו מצלי אצלויי. מיהו משמע מתוס' פ"ג דמגילה דבלא פישוט ידים ורגלים אסור הוא מדרבנן בלא הטיית צדהו כדהוכיחו שם גבי רב איקלע לבבל בתענית ציבור וכו' דלתירוצא קמא דהתם אסור מדרבנן ולתירוצא בתרא ואיבעית אימא רב פישוט ידים ורגלים הוא דעביד דזהו מן התורה אסור ובלא פישוט ידים ורגלים אין אסור אפי' מדרבנן ולפ"ד שם משמע דבפישוט ידים ורגלים דמן התורה הוא אין היתר בהטייה מן הצד שלא כתבו ההיא דמצלי אצלויי אלא ללי' קמא וליתן טעם מה שנוהגין ליפול על פניהם במקום רצפת אבנים ומהכא משמע דאפי' בפישוט ידים ורגלים יש היתר על הצד שהרי על מפשוטיתא דתעניתא דנוהגין בבבל קאמר ואתייא וכו' ובלבד על הצד. ונראה דזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות עכו"ם שהרי כתב שם בהלכה ו' ואינו לוקה עד שיפשוט ידיו ורגליו על האבן ונמצא כולו מוטל עליה שזו היא השתחויה האמורה בתורה בד"א בשאר הארצות וכו' ואם לא מצא דבר מבדיל בינו לבין האבן הולך למקום אחר ומשתחוה או שוחה על צדו ומטה כדי שלא ידביק פניו באבן. הרי דאפישוט ידים ורגלים קאי ושרי בשהוא מטה על צדו ואינו מדביק פניו באבן ממש ומכאן הוא דנלמדו דבריו ורב דלא הטה על צדו לא רצה לשנות מנהגו והרי הוא בכלל דקאמר התם לשינוייא בתרא לא משני ממנהגיה. ובהא דכתבו התוס' בשם רב האי גאון דבלא פישוט ידים ורגלים מדרבנן מיהא אסור כשאינו מטה על צדו כדמוכח מלישנא קמא בזה הוא דפסק כוותיה כדכתב' שם בהלכה א':

וערובתא דיומא שביעיא. מכאן הביאו התוס' ראיה בפ' לולב וערבה דף מ"ד ע"א לפי' ר"ת בהא דאמר ר' יוחנן דילכון אמרי דילהון הוא ממנהג נביאים הוא ולא יסוד נביאים ושם מצוין פ' אין מעמידין וט"ס הוא. ומשמע הכא דר' יוחנן אמר שקבלו לאלו הדברים שעלו מבבל דהא לא אשכחן דפליג וכמו דמסיק הכא למילתא דמפשוטיתא ה"נ בערובתא אבל בבבלי שם משמע לפי המסקנא דפליג דר' יוחנן אמר בגבולין יסוד נביאים ועיין בחיבורי פני המנורה נר הרביעי במצוק הרביעי מ"ש מזה:

לית הדא פליגא על ר"ל וכו'. כבר נתבאר זה בפרק דלעיל בסוף הלכה א' ובכמה מקומות באותו פרק:

שברי ע"ז אין להן ביטול. כדפרישית דמחמת שנשברו אין להן ביטול אלא צריך שיבטלן אע"ג דשיברו ע"ז הן וכדרב דהתם בסוף פרק דלעיל דצריך שיבטל כל קיסם וקיסם ופסק הרמב"ם ז"ל בפ"ח שם הלכה י"א כאוקמתא בתרייתא דהתם:

יפה לימדנו רבי וכו'. התם בדף נ"ב ע"א בעא מיניה ר' יוחנן מר' ינאי תקרובות ע"ז של אוכלים מהו וכו' ושמעינן דלענין איסור פשיטא לן דאין ביטול לתקרובת ע"ז וכדרב גידל בריש פרקין דיליף לה מקרא. ומשמע מהכא דאבני מרקוליס אית בהו משום תקרובת ע"ז כדמחלק בין אבנות הנזרקות לה דאותן תקרובת הן ואין מתבטלין ובין אבני מרקוליס עצמן דע"ז הן ויש להן ביטול כשאר ע"ז כדמוכח מעובדא דר' שמעון ברבי אבל התם דקאמר בדף נ' על מתניתא דאייתי רבה בר ירמיה נכרי שהביא אבנים מן המרקוליס וחיפה בהן דרכים מותרות דל"ק מדרב גידל דכעין פנים בעינן וליכא ומשמע דאין חילוק באבני מרקוליס ואפילו אבנים הנזרקות לה אין בהן משום תקרובת לענין דלא מהוי להן ביטול וכן מוכח בהדיא מהא דלקמן שם דף נ"א ע"א דקאמר זריקה משתברת בעינן אלא מעתה אבני בית מרקוליס במה יאסרו וכו' רב אשי אמר כל אחת ואחת נעשית תקרובת לעצמה ותקרוב' לחבירתה ופי' רש"י ז"ל תקרובת לעצמה שהרי אין לה עבודה אחרת אלא זריקתה ובזריקתה נעשית ע"ז ונעבדה ואפי' אחרונה נאסרת משום ע"ז עצמה שמעינן לרב אשי דיהיב טעמא לאיסורא דבתרייתא דמשום ע"ז עצמה היא וכן לכלהו הנזרקות וא"כ לא משכחת לה באבני מרקוליס דליהוי להו שם תקרובת לחוד ולא ע"ז עצמה לענין דה"א דלא תהני להו ביטול ובהכי מסולקת תמיהת הרמ"ך שהביא הכ"מ שתמה במה שכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מעכו"ם בהלכה ט' ותקרובת ע"ז אינה בטילה לעולם אמאי סתם דבריו והא יש תקרובת דיש לה ביטול היכא דלא הוה משתבר כעין פנים וכדחזינן באבני מרקוליס שבטלן נכרי דשרו וכו' דלק"מ דדעת הרמב"ם ז"ל דאין אבני מרקוליס בכלל שם תקרובת לענין ביטול ודקאמר אבני מרקוליס שבטלן נכרי מותרות מהאי טעמא גופיה דאין בהן שום אבן דליהוי עליה שם תקרובת ולא ע"ז עצמה כדרב אשי והיינו נמי דסתם דבריו גם לקמן בהלכה י"ב וכיצד מבטלין אבני מרקוליס וכו' דאף אבנים הנזרקות לה כולן בכלל ע"ז דמרקוליס הן ולא שייכא כלל לשם תקרובת בהן כי היכי דמחלק בין תערובת מרקוליס לשארי תקרובת לענין ביטול:

לא סוף דבר מרקוליס ובראשו מעות אלא אפי' ע"ז שאין לה קנקלין וכו'. משמע דלמרקוליס יש לה תורת קלקלין. והתם דף נ"א ע"ב קאמר נקטינן אין קלקלין לא לפעור ולא למרקוליס וכו' אפי' חוץ כפנים דמו ואסור. ובפירוש כל שהוא לפנים מן הקלקלין דאמר התם אפי' מים ומלח אסור כבר כתבתי מזה לעיל בפ"ג הלכה ה' ד"ה כתוב אחד אומר דסוגית דהאי ש"ס אזלא כפי' התוס' שם דמטעם תקרובת הוא דכל שהוא לפנים תולין בו שהוא לתקרובת ואפי' דבר שאינו של נוי כגון מים ומלח וחוץ לקלקלין דבר של נוי אסור ודבר שאינו של נוי מותר לפי ששם אין מקריבין אלא דבר של נוי וה"ק הש"ס התם ואהן אפי' אלא כגון מים ומלח וכלומר דשייכא ביה מידי דתקרובת כדאמר מלח לשוף ומים לדיח וע"ש ונקטינן השתא לפי זה דבע"ז שיש לה קילקלין אין איסור בלפנים מן הקלקלין בדבר שאינו של נוי ולא שייך ביה תקרובת כלל כגון מעות וכסות וכלים בדרך בזיון וכדאמר הכא הש"ס בהדיא ולשיטתיה אזיל כדלעיל פ"ג וכמבואר ולכאורה נראה מהמתני' כן דמצא בראשו מעות וכו' הרי אלו מותרין ומשמע דבלפנים מן הקלקלין איירי ואפ"ה דבר של בזיון מותר דאינו נאסר שם דבר שאינו של נוי אלא דבר דשייכא ביה מידי דתקרובת. אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו כן אלא בלפנים מן הקלקלין כל דבר אסור ואפי' הוא של בזיון ולא שייכא ביה מידי דתקרובת שכך כתב בהדיא בפ"ז מעכו"ם בהל' י"ו המוציא כסות וכו' בד"א בזמן שמצא חוץ למקום עבודתו אבל אם מצאו בפנים בין דרך כבוד בין דרך בזיון בין דבר הראוי למזבח בין דבר שאינו ראוי כל הנמצא בפנים אסור אפי' מים ומלח ופעור ומרקוליס כל הנמצא עמהן בין בפנים בין בחוץ אסור בהנאה. ומפרש הוא ז"ל דמתני' במצא בראשו וכו' לאו אמרקוליס קאי אלא על ע"ז שיש לה קלקלין ומצאן חוץ למקום עבודתן ועלה קאמר רב אסי בר חייה התם דאם מצא לפנים מן הקלקלין אפי' מים ומלח אסור כלומר אפי' שהוא דרך בזיון ואינו עומד לתקרובת ע"ז זו כלל. והריטב"א ז"ל כתב כדעת התוס' וכתב שכן דעת הרשב"א והרא"ה ז"ל והקשה על דעת הרמב"ם שאינו נכון שהרי מצא בראשו מעות לפנים מן הקלקלין הוא וכ"ש למאי דאסיקנא דאין קלקלין למרקוליס דאפי' חוץ כפנים ואפ"ה קתני מותרין לפי שאינם דרך נוי. ולמאי דאמרן לפי' הרמב"ם ז"ל ל"ק דמצא בראשו על סתם ע"ז קאי ובעומד חוץ לקלקלין. וכתב עוד הריטב"א ומיהו מצינו בירושלמי שאמרו על משנתינו לא סוף דבר וכו' ולפי הגי' הזאת היה נראה שהם סבורין דע"ז שיש לה קלקלין כל שהוא לפנים מן הקלקלין אפי דבר שאינו לתקרובת ואינו עומד דרך כבוד ה"ז אסור שהקלקלין הללו קלקלתם לאסור מה שלפנים מהם אבל בשאין לה קלקלין יש לה קולא לענין נויין דדבר שאינו של נוי מותר ויש לה חומרא לדבר של תקרובת דאפי' חוץ כפנים דמי כפום גמרא דילן וקרא דעמהם ועליהם לא דרשינן ליה אלא לע"ז שאין לה קלקלין כדרך שהיו עובדי ע"ז בזמן ההוא כן נראה לפי גי' זו של הירושלמי ועליו סמך הרב רבינו יונה ז"ל אבל היא שיטה דחוקה בעיני ונראה לי שיש בה טעות סופרים וכן הגי' אפי' ע"ז שיש לה קלקלין ואתיא כגמרא דילן ממש וכפשוטה הדעת מכרעת כן עכ"ל. וזה אתיא לפ"ד ולפי שיטתו ושי' התוס' לפי הגהתו ז"ל (ונראה שיש ט"ס בריש דבריו וכן במ"ש אבל כשאין לה קלקלין וכו') ומיהו גי' זו א"א לשנות דהכי מוכחא מסוגיא דפ"ג דס"ל להאי ש"ס דלפנים מן הקלקלין אסור במידי דשייכא ביה תקרובת דוקא דבהדיה אמר התם והאי אפילו וכו' כדלעיל ומעות וכו' מותרין מפני שהן דרך בזיון ולאו מידי דתקרובת כלל ולפי הגי' שלפנינו אתיא שפיר כדהתם בזה כשי' התוס' וכאשר נתבאר ואין להאריך יותר:

חלילין של ע"ז אסור למוכרן. ובתוספתא ריש פ"ז הגי' חלילין של ע"ז אסור לספוד בהן ואם היו מעלין שכר למדינה אע"פ שהן עשוין לצורך ע"ז מותר לספוד בהן. וכן העתיק הרמב"ם ז"ל בפ"ט מעכו"ם הל' י"ד לרישא דתוספתא ולא העתיק הסיפא ולטעמיה אזיל דכתב בפ"ז בהל' י"ז בדינא דמתני' היה לה ולאחרים נהנין ממנה אפי' בטובת כהניה ובלבד שלא יתן שכר וזהו כלישנא קמא דאביי דהתם דמתני על רישא דמתני' ובסיפא כיון דאיכא אחרים בהדה אפי' בטובת כומרין נמי שפיר דמי והיינו בטובת דברים אבל שכר לעולם אסור דקא מהני לע"ז וכתב הר"ן שכך פי' הראב"ד ז"ל הא דבטובה ושלא בטובה ולפיכך לא פסק הרמב"ם כהתוספתא והירושלמי שפירשו להמתני' על דרך התוספתא ע"ש ונראה דמדמה הוא ז"ל האי דינא להא דאמרי' בפ"ק בחניות המעוטרות דכל היכא דשקלי מכס לע"ז אסור ומשמע דאע"ג דאיכא הנאת אחרים בהדה כסתם יריד דאיכא נמי טובת המדינה. אבל דעת הרא"ש ז"ל כדעת ר"ת שהביא סייעתא מהתוספתא ומדהכא דכל היכי שאינו מחזיק להם טובה אפי' בשכר מותר בדאיכא הנאת אחרים בהדה וכדכתב הטור בסי' קמ"ג ומשם נלמד פי' דברי הרא"ש ז"ל וע"ש ובהגה שם כתב דברי הטור על דברי הש"ע שהם דברי הרמב"ם ז"ל וכדעת י"א היה צ"ל:

רבי יוסי בעי וכו'. וכן לא מחלק התם בזה דלטעמא דר"ע דאתיא מתני' כוותיה דשל נכרי אסורה מיד דדריש לה מפסילי אלהיהם משפיסלו וכו' וא"כ ליכא לחלק בין אומן או לא. והכא דריש לה למ"ד דמתני' מאבד תאבדון מיד וא"כ פשוטא דאין לחלק. ומיהו איכא נ"מ בין הני דרשות דלמאי דיליף התם מפסילי אלהיהם א"כ לענין ביטול הנכרי ע"כ דנפקא ליה כדשמואל התם בדף נ"ב ע"א מולקחת לך הא כיצד וכו' ולמאי דיליף הכא מאבד תאבדון א"כ מצינו למילף ביטול מפסילי אלהיהם והא דדריש לה ר' יצחק לקמן לביטול מולקחת לך משום דדרשה פשוטה היא דבהדיא קאמר קרא דלפעמים ולקחת לך. א"נ יש לפרש להא דר' יצחק לקמן שמע לה מן הדא וכו' דעל האי מ"ד קאי דס"ל דשל נכרי עד שתיעבד וה"ק את אין את חומד ולוקח אבל מה שאחרים חומדין להן ליקח ועדיין לא עבדוהו את לוקח ולא איירי בביטול:

לכשיגמר לוקה. טעמא דלענין איסורא ג"כ אינה נאסרת עד שתיגמר כדאמרינן התם בפ"ק דף י"ט ע"ב גבי איסורא מאן קא גרים לע"ז גמר מלאכה וכו' וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מעכו"ם הלכה ה' במ"ש לענין איסור וכן נמי נלמד לענין מלקות שכתב שם וע"ש:

רבי הוה יתיב מתני לר"ש בריה הנכרי מבטל וכו'. וכדאמר התם בפרקין דף נ"ב ע"ב שנית לנו בילדותיך וכו' ובנוסחת המשנה דהכא נשנית נוסחת רבי בילדותו כמו הכסף קונה את הזהב דפ"ד דב"מ וע"ש:

בר קפרא אשכח חד עיזקא צר. כעין האי עובדא גריס התם בפרק דלעיל דף מ"ג ע"א בר"א הקפר בריבי מצא שם טבעת וכו' וגריס התם סטרו וביטלו ומסיק כדהכא דהיינו טעמא דאע"פ שאבדה וסתם אביד' יאוש בעלים היא מ"מ מאסורה לא מיאש מימר אמר אי נכרי משכח לה וכו' והלכך אם היתה באת לידו קודם הביטול היתה אסורה לעולם:

רב אמר בימוס לא בטיל. לפי הסוגיא דלעיל פ"ב שהביא הש"ס להא היה נראה לכאורה לפרש כלי' קמא שפירשתי בפנים דהתם משני לה פתר לה כהדין תנייא דתנינן תמן ע"ז של נכרי אסורה מיד וכו' ומילתיה דרב אזלא אליבא דמ"ד של נכרי אינה אסורה עד שתיעבד כדפרישית התם והלכך שפיר הוא דדייקינן הא אם ביטלו ביטל והיינו למאי דאמר בהלכה זו לעיל ע"ז של נכרי אסורה מיד לפיכך יש לה ביטול וכו' ודחי לה ר"ז לית כאן לפיכך וכו'. וא"כ לדברי ר"ז יש לומר דאיפכא מסתברא דלמ"ד דע"ז של נכרי בעבודתה היא דנאסרה שייכא בה ביטול כשמבטלה מע"ז ולמ"ד אסורה מיד איכא למימר דלא מהני לה ביטול הואיל ונאסרה מיד כשנעשית ולאו בעבודתה תליא מילתא וכסברא זו מצאתי בתוספתא פ"ו דתני התם ישראל שעשה ע"ז אסורה אע"פ שלא עבדה לפיכך אין יכול לבטלה נכרי שעשה ע"ז מותרת עד שתיעבד לפיכך יכול לבטלה ואף דלפי המסקנא האי סברא לא קאי מ"מ יש פנים לפרש על פי זה סוגיא דפ"ג. מיהו טפי ניחא כלי' בתרא שפירשתי בפנים דמילתיה דרב על בימוס שנפגם איתאמרת וכמה דאמר התם דף נ"ג ע"ב רב ושמואל דאמרי תרווייהו בימוס שנפגם אסור וכו' ומיתפרשא לפ"ז סוגיא דהכא שפיר טפי וכפי הגהה שבארתי בפנים דכן נראה דרב כדעתיה כדקאמר התם בפ"ג ולא כדאמר ר' אלעזר בשמיה דהוה קשיא מחלפא שיטתיה וכו' כמבואר בפנים. והמסקנא התם כר"י ור"ל דאמרי תרוייהו בימוס שנפגם מותר וכ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ח מע"ז הל' י"ב:

רבי זעירא וכו' בשומו כל אבני מזבח וגו'. והתם גריס דחזקיה גופיה קאמר טעמיה מהאי קרא. והכא מוסיף הש"ס בביאור המקרא שבתורה להאי טעמא כמו שמבואר בפנים בטעם שינוי הלשון ונתצתם וגו' ותרווייהו צריכי ושמעינן שפיר מהאי קרא נמי דמזבח שנפגם אסור עד שינתץ רובו שהיא ככולו כדפרישית:

הדא דתימר בשמכרה מתוך שלום וכו'. לפי גירסא זו צריך לחלק בין עשה מעשה מתוך הקפדה שמכרה וסילקה אותה ממנו דבזה איכא למימר דטפי מסתברא שביטלה ממכרה מתוך שלום עמה ובין רקק והשתין וכו' דקתני במתני' לא ביטלה מתוך הקפדה דכיון דלא סילקה לגמרי ממנו מימלך והדר פלח לה ומיהו הואיל ולא אשכחן חילוק זה במכירה בגמר' דילן לא זכרו הפוסקים מזה. ואפשר דגרסי אבל מתוך הקפדה ד"ה אינה בטילה וכן נראה דקרא והיה כי ירעב וגו' מייתי ליה לראיה עלה והרי הוא בכלל הקפדה שנשנה במשנתינו דכל שאינו עושה מעשה בגופה של הע"ז אין הקפדתו כלום דלפום שעתא הוא דרתח עליה ולא נתכוין לבטלה במכירתו וכדכתיב והיה כי ירעב וגו' דלפעמים מוכרה אותה מתוך דחקו והיינו מתוך הקפדה:

בשמכרה לצורך נחלקו וכו'. הכי פליגי התם בדף נ"ג ע"א זעירי בשם ר' יוחנן ור' ירמיה בשם רב חד אמר וכו' ויש כאן חלופי שיטות אם נפשטה הבעיא או לא כמבואר בתוס'. ודעת הרא"ש ז"ל למיפסק לחומרא דאיכא למימר אף בצורף ישראל מחלוקת וחכמים ס"ל לא ביטל. ודעת הרמב"ם ז"ל כמ"ד בצורף נכרי פליגי ובצורף ישראל ד"ה בטילה כדפסק בפ"ח מעכו"ם הלכה ו'. ומסוגיא דהכא משמע לחומרא ור' יוחנן הוא דמחמיר והיה נראה כדעת המחמירין. מיהו הא איכא למישמע מהאי סוגיא דמאי דמספקא להו התם לחד אמר בצורף ישראל מחלוקת אם בין בזו ובין בזו מחלוקת או לא והיכא פשיטא להו דר' יוחנן וזעירי בשם ר' חנינא בחדא שיטתא קיימי והיינו זעירי א"ר יוחנן דהתם דס"ל דבצורף ישראל הוא דנחלקו ואין כאן שום מ"ד דבין בזו ובין בזו מחלוקת והשתא הדרינן לסוגיא דגמרא דילן דלא נוכל לפרש ברייתא דרבי דאמר נראין וכו' כדבעי התם למיפשט מעיקרא דבין בזו ובין בזו מחלוקת דליכא למ"ד דפליגי בתרוייהו ומוכחא השתא דעיקר פירושא דדברי רבי דה"ק נראין דברי לחביריי במכרה לצורף ישראל וכו' ולפ"ז לדעת הפוסקים דסוברין דהאי פירושא לדחייא בעלמא הוא דאיתמר דאיכא למימר דה"ק רבי נראין דברי וכו' ולעולם האי פשיטותא קאי דבין בזו ובין בזו מחלוקת היה לכאורה נגד משמעות הסוגיא דהכא דהני מ"ד גופייהו קאמרי בהדיא דל"פ בתרווייהו וכבר נודע לנו מכמה וכמה מקומות דדרכו של הרמב"ם ז"ל להניח ספיקא דהש"ס דילן במקום דאיכא פשיטותא בסוגית ש"ס הזה ומכ"ש במקום דיש ללמוד מהאי ש"ס לפשיטות דהתם דנראה דמכאן יש לחזק כדעתו ז"ל דפירושא דקאמר התם אליבא דרבי עיקר הוא ולא לדחייה איתאמרת. ובענין משכנה עיין מ"ש הר"ן ז"ל ומביאו התי"ט ומ"ש על זה. ולענ"ד הדברים פשוטין כדברי הב"י דכוונת הרמב"ם ז"ל למינקט ברישא לדוקא וכן הסיפא וה"ק או שמכרה לצורף ישראל ה"ז בטילה ודוקא מכרה לו אבל אם משכנה ולא מכרה ואפי' לצורף ישראל או מכרה לנכרי או ישראל שאילו צורף וכו' ה"ז אינה בטילה:

תני מלחמת יהושע אסורה וכו'. כדפרישית וכן נלמד מדברי רש"י ז"ל במתני' שכתב שהניחו עובדיה ואין דעתם לחזור וא"כ בשעת מלחמה דאסורה מפני שעתידין לחזור לה הא אם עברה המלחמה ולא חזרו לה מותרת וכן נלמד גם מדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ח מע"א הל' י"א שכתב בשעת המלחמה אסורה מפני שלא הניחוה אלא מפני המלחמה. וא"כ בעברה המלחמה ויכולין לחזור ולא חזרו לה נתגלה דעתם שלא מפני המלחמה הניחוה אלא ביטלוה. ועיין לעיל פ"ג הל' ז' ד"ה על דר' יוחנן מה שכתבתי בהא דקאמר התם בהכנסתן לארץ היא מתניתא:

תני ר' חנן והוא שלא העלים ישראל את עיניו ממנו. במילתא דהכא יש בה פירושי' שונים אהיכא קאי אי למשנה ראשונה או למשנה אחרונה ואע"ג דלמשנה אחרונה אין היתר ליקח מהן גת בעוטה ואע"פ שעדיין היין מעורב עם הענבים ועדיין לא ירד לבור דחיישינן שמא התחיל להמשך ויש בזה שיטות כמו שיתבאר ודברי ר' חנן ודאי אמשנה ראשונה קאי אלא דמ"מ איכא נ"מ נמי לדידן דקי"ל כמשנה אחרונה וכדבעינן למימר קמן דהתוס' בדף נ"ה ע"ב ד"ה אמר רב הונא כתבו וא"ת כיצד לוקחין יין בגיגיות הנכרים המלאות ענבים דרוכות למה אין לנו לחוש כי שמא כבר המשיכו הנכרים יין מהם וחזרו ומלאום ענבים. ור"ל דלדעתם שכתבו לעיל דבגת פקוקה ומליאה שרי אף לדידן דקי"ל כרב הונא וכמשנה אחרונה דרב הונא גופיה משני הכי וכדעת הסוברים דהאי שינוייא קאי אף לפי המסקנא וכן דעת הרא"ש ז"ל והרשב"א ז"ל ויתבאר עוד מזה בדיבור דלקמן והאיכא חששא אף במליאה ועל זה כתבו דבאמת יש לחוש בגיגיות גדולות ומחמת חשש זה וכו'. ועוד כתב שם בהלכות וכו' זהו בהלכה דלקמן וכפי הגי' אשר לפנינו ולקמן נדבר מזה. וכ"כ הרא"ש ז"ל וגיגיות המלאות ענבים ועומדים בבית הנכרי יש לחוש שמא המשיך הנכרי קצת מהם וחזר ומלאום ואם העלים ישראל עיניו מהם אסור וכן משמע בירושלמי וכו' וגם למשנה ראשונה יש לחוש שמא מחזיר גרגותני לגת. ר"ל דאף דדברי ר' חנן נראין דעל לוקחין גת בעוטה קאי וזהו למשנה ראשונה מ"מ למדין אנו גם למשנה אחרונה דכמו במשנה ראשונה אסור אם העלים ישראל עיניו דשמא אחר שירד לבור החזיר כלי הבור והגרגותני לגת ואסרו הכי נמי למשנה אחרונה וכדכתבו התוס' ומביאין ראיה מהירושלמי וכו' ר"ל למשנה אחרונה כמה דאמר הכא בהלכה דלקמן שלא יעלים עיניו דשמא ממשיך ממנו. וכן אם הוא שלהם יש לחוש ליקחן אפי' בגת מליאה דשמא כבר המשיכו קצת וחזרו ומלאום וכן בגיגיות שלנו שהניחום בביתם יש לחוש שמא משך מהם קצת וחזר ומלאום. ומיהו כתב הרא"ש דאין ללמוד לאיסור וכו' אלא שנכון להחמיר וזה כדברי הר"י בתוס' אבל ר"י פי' שיש להקל ולומר שהירושלמי לא אסר אלא בגת בעוטה יפה וכו' ור"ל דאף דדברי ר' חנן דהכא ודאי אמשנה ראשונה קאי ולא משום חשש המשכה הוי אלא שמא יחזיר מכלי הבור לגת. מיהו מהלכה דלקמן וכו' כדלעיל ומ"מ אין לנו ללמוד לאיסור מהירושלמי לדידן משום חשש המשכה בגיגיות שלנו וכו' ועל זה כתבו ורבינו יהודה פירש דהירושלמי קאי אמשנה אחרונה וכו' ור"ל דרבינו יהודה מחמיר ומפרש דהירושלמי בהלכה דלקמן שציינו לעיל למשנה אחרונה היא ומפרשינן דהחשש הוא שמא אחר שנעשה יין לקחו מן כלי הבור והחזירו לגת ולא משום המשכה בגת גופיה והשתא ההיא דר' חנן בהלכה זו אף דלמשנה ראשונה היא מיהו לא מפרשינן ארישא דמתני' לוקחין גת בעוטה קאי דאז הוה מצינן למימר ולחלק בק גת לגת כסברת ר"י אלא דאסיפא קאי ירד לבור וכו' והשאר מותר וקאמר דדוקא בשלא העלים ישראל עיניו אבל בלאו הכי חיישינן שמא החזיר כלי הבור לגת. והשתא איכא למיחש וכו' כמו האי חששא דלקמן ולפ"ז אין לחלק בין גת בעוטה יפה ויש בה יין הרבה לבין גיגיות שלנו שהרי אע"פ דלא חיישינן להמשכה מ"מ האי חששא איכא ועיין במה שפירש המהרש"א לכוונת התוס' בדברי רבינו יהודה ולענ"ד נראה דדברי רבינו יהודה מטין לחומרא כמו שנראה מלשון התוס' ומהא דכתבו לקמן ועוד כתב רבינו יהודה וכו' ועוד דהא האי חששא איכא למיחש עכ"פ לעולם שמא החזיר אחר שנעשה יין ובכל גווני איכא למיחש להא בין למשנה ראשונה בין למשנה אחרונה בין במקום דשייכא המשכה בין במקום דלא שייכא המשכה ואין להאריך בזה. ואחר שנתבאר כוונת דברי התוס' נבאר בעיקר הדין במה שיש ללמוד מכאן ובענין מה שציינו התוס' ועוד כתב שם בהלכות וכו' כמה דפרישית לעיל דלכאורה סייעתא מכאן לדברי הסוברים דאף למשנה אחרונה מ"מ בגת פקוקה ומליאה שרי וזה דעת התוס' והרא"ש ז"ל וכ"כ הרשב"א ז"ל בת"ה הארוך בבית החמישי בשער השני דהא בהדיא קאמר אבל דורכין עם הנכרי ומסייעין עמו עד שיעלים מעיניהם ולפי הגירסא שלפנינו בזה בהלכה דלקמן חזרו לומר וכו' וא"כ למשנה אחרונה היא וע"כ דמוקמינן להא בגת פקוקה ומליאה דליכא חשש המשכה ובלבד שלא יעלים הישראל עיניו דשמא יחזיר אח"כ מכלי הבור לגת אחר שיעשה יין ויתחיל לירד לבור ויקח מן הגת ויחזור וימלא אותה מן הבור. אמנם האמת יורה דרכו דהגי' שלפנינו בהלכה דלקמן גירסא מוטעית היא וא"א להעמידה דזהו להיפך לגמרי ממה דקיי"ל לדינא דקאמר בראשונה היו אומרין בוצרין וכו' חזרו לומר אין בוצרין עם הנכרי וכו' וא"א לפרשה בשום פנים וניכר הטעות מתוכה דמציין בהתוספתא ושם היא כתובה כהוגן כמו שהבאתי לקמן הגי' הנכונה שבתוספתא ועולה כדמייתי התם בראשונה היו אומרים בד"ד וכו' וחזרו לומר דב"ד וכו' והא דקתני ומסייעין עמו עד שיתעלם מעיניהם לא קאי כלל אדורכין אלא כדמיתני בתוספתא חזרו לומר אין דורכין עם הנכרי וכו' ומוליכין עמו חביות וכו' ומסייעין אותו וכו' ועיין בהלכה דלקמן לשון התוספתא שהעתקתי בפנים וכדמוכח מסוגיא דהלכה דלקמן כדפרישית שם והשתא מתוספתא זו ומסוגיא דלקמן ליכא סייעתא לדעתם ז"ל ואדרבה משם יש ללמוד מדלא חילקו בחזרו לומר אין דורכין עם הנכרי ש"מ דאין לחלק בין גת מלאה או אינה מליאה וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפי"א מהל' מ"א בהל' י"א שכתב לפיכך אין דורכין וכו' ואין לוקחין ממנו גת דרוכה וכו' ולא חילק בזה בין פקוקה ומליאה או לא וכדעת הרמב"ן ז"ל הביאו הרשב"א שם וכן בר"ן. ובענין פי' המשכה מבואר להדיא בדבריו ז"ל שדעתו כדעת רש"י ז"ל דהמשכה בגת גופה הוי המשכה במקום שנצלל היין אלא דבזה יש קצת חילוק בין דעתו לדעת רש"י דלרש"י ממקום גבוה למקום נמוך בגת הויא המשכה כמו שפי' הוא ז"ל שהגת עשויה כמדרון וכו' ואלו לדעת הרמב"ם אין צורך לזה אלא בגת במקום שנפרד היין ועומד לעצמו הוי המשכה וכן הביא הרשב"ם שם בשם הראב"ד ז"ל וכן נראה מסתימת דברי הרמב"ם שם שכתב משידרוך וימשך היין אע"פ שירד לבור אלא עדיין הוא בגת וכו' וכבר הביאו ז"ל ראיה לדעת זו מהתוספתא והביאו הרשב"א שם דתניא בפ' ח' הלוקח עביט של ענבים מן הנכרי ומצא בה תחתיו גממיות מותר בצדו גממיות אסור אלמא המשכה בגת כל שיש גומות מלאות יין שנמשך אליהם והם עומדות למעלה נעשה יין נסך ועיין בדיבור דלקמן ומה שכתוב בסמ"ג בענין דרב חנן דהכא המה מועתקי' בטעות הדפוס ובהגמ"י פרק י"א תמצא דברי הסמ"ג מתוקנים:

מן מותר גממיות שתחת האשכולות מותרות שבצידיהן אסורות. הכי הוא בתוספתא שהבאתי בסוף דיבור דלעיל וכן הביא הרשב"א ז"ל בת"ה הארוך שם וכן הביא הרא"ש ז"ל בפרקין לראיה לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל דאפי' בגת עצמו שייכא המשכה וכן הסכימו גדולי האחרונים ז"ל דלא כר"ת בזה שהביאו התוס' דלעיל שם. ופלוגתא דת"ק דר' יוסי בר' בון בהכי הוי דת"ק ס"ל מה שתחת האשכולות מותרות דאע"ג שנוטל האשכולות משם אי אפשר שלא ישארו הענבים וגרעינין הנושרין מן האשכולות שמה וא"כ אין היין נפרד ועומד לעצמו הוא ולא קרינן ביה נמשך ור' יוסי בר' בון ס"ל דאע"פ שהגרעינין מעורבין כיון שנוטל האשכולות משם הוי כמו היין נצלל ועומד בפני עצמו ואף מה שתחת האשכולות אסורות וכתב הרשב"א ז"ל שם דדברי ר' יוסי בר' בון ליתא אלא כדעת הת"ק וכתב עוד דלמדנו מכאן מדקאמר ת"ק שבצידיהם דוקא אסורות שהן עומדות בפני עצמן א"כ שמענו דבגת פקוקה ומליאה לא הוי המשכה אפי' למשנה אחרונה דלא משכחת לה שלא יהו מעורבין הגרעינין עם היין אם הגת מליאה הוא ולפיכך חולק הוא על הרמב"ן ז"ל שכתב דאפי' בגת פקוקה ומליאה אסור למשנה אחרונה וכן דעת הרמב"ם ז"ל והבאתי לעיל וכן דעת ר"ת ז"ל בזה והביאו הרא"ש ז"ל דגזרינן קודם המשכה אטו לאחר המשכה ודעת הרמב"ן ז"ל לפרש הא דהכא דדוקא למשנה הראשונה נאמרו והוא ז"ל הביא ראיה מדברי הרי"ף ז"ל שלא כדברי הרמב"ן מדכתב לעיל בפ"ב הל' ה' גבי החרצנים והזגין של נכרים אסורין והביא להא דקאמר הש"ס דהכא שם במשלה מתוך הבור היא מתניתא ולאיזה ענין הביא הרי"ף האי מילתא דלא אזלא אלא כמשנה ראשונה אלא ודאי ללמוד ממנו לדידן דקי"ל כמשנה אחרונה דאע"ג דלא ירד לבור הוי יין אפ"ה החרצנים והזגין לא אסרו אלא במשלה אותן ממקום שנעשה יין נסך והיינו בגממיו' שבצידי הגת אבל לא מתחת האשכולות וא"כ שמעת מינה דבגת פקוקה ומליאה שרי כדאמרן זהו תוכן דברי הרשב"א ז"ל שם. ולדעת הרמב"ם ור"ת והרמב"ן ז"ל יש לומר דלעולם הא דהכא לא נאמרה אלא למשנה ראשונה ודברי הרי"ף ז"ל דלעיל פ"ב יש גם כן לומר דלהכי הביא הא דמשלה מתוך הבור ללמוד ממנו לדינא אליבא דמשנה אחרונה דבמשלה אותן מתוך הגת לאחר שנדרכו דוקא דאותן הוא דנאסרו ולאפוקי החרצנים והזגין שלהן שלא נדרכו וכמו דלדברי הרשב"א ז"ל ע"כ לומר דמתוך הבור דנקט התם לאו דוקא הוא אלא מתוך הגת ובמקום דנאסרו ולאפוקי מתחת האשכולות ה"נ נימא לדעתם ז"ל דמתוך הבור לאו דוקא אלא מתוך הגת ובכל מקום בין מצידיהן ובין שתחתיהן דבין מליאה ובין חסרה הכל אסור לאחר שנדרכו ולאפוקי מקודם שנדרכו ועיין לעיל פ"ב שם:

גת שפקקה נכרי וכו'. עיין מזה לקמן:

רב הונא בשם רב הקילוח כבור וכו'. עיקר מילתיה דרב הונא דס"ל ניצוק חיבור מתבא' גם בתלמודא דילן בפ' דלקמן דף ע"ב ע"א והכין פסקו רוב הפוסקי' ז"ל דאע"ג דלענין טומאה לא הוי ניצוק חיבור כדבעי ר' זעירא הכא מ"מ ביין נסך החמירו וכמסקנת הפוסקים ז"ל דלא כר"ת בתוס' שם. ודעת הרמב"ם ז"ל הוא להחמיר ביותר דאפי' בסתם יינם ניצוק חיבור אפי' לאסור בהנאה ואפי' בזמן הזה כדמוכרח מדבריו שכתב בפרק י"ב ממ"א הל' י"ב בדין ניצוק חיבור המערה יין לתוך כלי שיש בו יין נכרים נאסר כל היין שבכלי העליון שהרי העמוד הניצוק מחבר וכו' וכבר נתן הוא ז"ל כלל בדבריו בפי"א הל' ח' כל מקום שנאמר זה שהיין אסור אם היה נכרי שנאסר היין בכללו עובד עכו"ם הרי הוא אסור בהנייה וכו' וכל מקום שנאמר נכרי סתם הרי זה עובד עכו"ם. ולעיל שם בהל' ז' כתב אבל הנוצרים עובדים עכו"ם הן וסתם יינם אסור בהנייה. וכלומר מדבריהם כמו שכתב שם בהל' ג' ואפי' בזמן הזה כמ"ש בפ"ט מהלכה עכו"ם הל' ד' ע"ש ולא חילק בין זמן הזה או לא וכבר כתבתי מזה לעיל בפ"ק. ומיהו לדעת רוב גדולי אחרונים ז"ל דבזמן הזה לאו עובדי עכו"ם הן וסמכו על הא דר' יוחנן בריש פ"ק דחולין שהזכרתי שם סתם יינם אינו אסור אלא בשתיה וכן אמרינן ניצוק חיבור לכלי שיש בו סתם יינם או מגע שלהן ביין שלנו ולענין לאסור בשתיה ולא בהנאה כמבואר זה בדברי הרשב"א ז"ל בת"ה שם בסוף שער החמישי והביאו הב"י בסי' קכ"ו. ובענין דמסיק הכא אליבא דרב הונא דסבר נתנסך הבור נתנסך הקילוח נתנסך הקילוח לא נתנסך הבור ודלא כר' בא והביאו הרשב"א שם ולמדו מכאן דאפי' למאי דקי"ל ניצוק חיבור נתנסך הבור לא נתנסך אלא הקילוח אבל לא מה שבגת וגרגותני דאין שם אלא תערובת יין וכן הביא זה הר"ן ז"ל ומיהו טעמא דנתנסך הקילוח לא נתנסך הבור לא מצאתי מבואר בדבריהם ז"ל ונראה דטעמא הוי כעין ההיא דר' יוחנן התם לקמן בפ"ה דף ע"ג ע"א המערה יין נסך מצירצור קטן לבור אפי' כל היום כולו ראשון ראשון בטל ודוקא צרצור קטן דלא נפיש עמודיה אבל חבית דנפיש עמודיה לא. ודין זה מוסכם הוא מרוב הפוסקים ז"ל וכמ"ש הרמב"ם בפי"ו שם הלכ' כ"ח ומה שהקשה הראב"ד מברייתא דאגרדמים כבר תירץ הרשב"א בת"ה והביא דבריו בפרק דלקמן במקומו בהלכה י'. ולפ"ז קילוח מן הגת נמי לא נפיש עמודיה חשבינן ליה ויתבאר עוד מזה לקמן:

ובלבד בשותת. כדפרישית וזה מבואר התם בכמה מקומות בפרקין דאינו עושה יין נסך עד שישכשך כדכתב הרמב"ם ז"ל בריש פי"ב שם וכן הא דארמייא נפל לגובא וכו' ידא אושיט וכו' כעין עובדא דאמר התם בדף נ"ט ע"ב ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא אידרי נכרי ושקליה אמר להו רב אשי נקטוהא לידיה כי היכי דלא לישכשך ביה ובצרוה עד דשייפא והביאו הרמב"ם ז"ל שם:

**אבל הנכרי עצמו בן יומו עושה יין נסך.**הכי מסיק לה התם בדף נ"ט ע"א ולענין לאסור בשתיה ולא בהנאה וכן כתבו הפוסקים ז"ל:

נכרי מהו שיעשה בפיו יין נסך וכו'. ברייתא דאגרדמים נכרי כמו שהובא כאן מייתי לה נמי התם בפרקין דף נ"ח ע"א גבי הא דאיתותב רבא שם ובתוספ' שם גריס אגרדמן שטעם מן הכוס והחזירו לחבית אסור קדח במינקת ונפל ממנה טיפה כל שהיא אסורה מפני שטיפה של יין אסורה ואוסרה כל שהיא. ולפ"ז אתותב גם רב אדא דהכא דנהי דרישא דהתוספתא מצי לאוקמי בשהחזיר הנכרי מ"מ סיפא קשיתיה דמשמע בהדיא דבפיו עושה יין נסך ונאסרת ואוסרת כל החבית וכן העלה הרשב"א ז"ל בת"ה שם בשער הרביעי ודחה שם פירוש בעל בדק הבית בהא דרב אדא וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' י"ב ממ"א הל' ט"ו ונראה מדבריו דלא כמשמעות התוספת' ועיין בכ"מ שם. ודלא כפי' הרשב"א ז"ל להא דהכא דעל טיפה שטעם קאי אלא היין שעלה במניקת במציצתו יפול לחבית ויאסר וזהו לטעמיה ז"ל שפסק דכח הנכרי בכוונה אסור בהנאה כמ"ש שם בהל' ב' נטל כלי של יין וכו' ע"ש וה"נ מה"ט הויא:

והוא שהילכו עליהן דרוכית שתי וערב. התוס' במתני' הביאו להא דר' יונה לראיה דבסוף דריכה מיירי ועוד הכריחו דאין לומר מטעם שבלאו הכי נטמאו בגת טמאה דא"כ ישראל העושה פירותיו בטומאה אמאי אין דורכין עמו. ומיהו הא דר' יונה לא קאי הכא דהא איתותב וכן טעמיה דקאמר לקמן פרכיה ר' יוסי וכדמייתי ראיה ממתני' דחלה וכדפרישית בפנים וע"כ טעמא לר' יוסי משום הכי הוה דבל"ה נטמאו בגת טמאה ול"ק מישראל העושה פירותיו בטומאה משום דעכ"פ משום מסייע ידי עוברי עבירה איכא אע"ג שכבר התחיל ונטמאו וכעין סברא זו כתבו התוס' בעצמן לקמן בגמרא דף נ"ה ע"ב ד"ה אין בוצרין וכו' ע"ש וסברא זו מוכרחת מסוגיא דהכא:

דתני בראשונה היו אומרין וכו'. כבר כתבתי מזה בהלכה דלעיל ד"ה תני ר' חנן דגי' דהכא נשתבשה וגי' התוספתא שהבאתי בפנים היא עיקרית כדאמרינן התם בראשונה היו אומרין בד"ד חזרו לומר דב"ד ור"ל דאלו סימנים ניתנו שלא לטעות בהן ואע"ג דלא נרמזו בסימנים אם לפרשן על דורכין או על אין דורכין מ"מ ממילא נשמע שהרי סימן שמסרו חכמים לעולם מן הסתם הוא לזכור במה שנאסר ובהל' נכרים קיימינן והתחלת הסימן לאיסורא אלא דאח"כ מרמז והולך לא את הכל אסרו כ"א כך וכך וא"כ לפי משנה ראשונה ע"כ דנתחיל לפרש הסימן אין בוצרין עם הנכרי אין דורכין עם הישראל והד' השני ע"כ על דורכין עם הנכרי דאל"כ אלא דאין חילוק בין נכרי לישראל העושה בטומאה א"כ ב"ד לחוד סגי לסימן ולפי משנה אחרונה איפכא הוי דב"ד ומתחילין לפרש לאיסור אין דורכין עם הנכרי וע"כ דהב' על אין בוצרין עם הישראל וכו' קאי דאל"כ אלא על הנכרי א"כ פשיטא דעם ישראל וכו' לא בוצרין ולא דורכין ובסימן ד"ב סגי אלא ודאי דבוצרין עם הנכרי והב' והד' ע"כ מפרשינן אין בוצרין עם ישראל וכו' וכ"ש אין דורכין ואיצטריך סימן ד' השני כי היכי דלא ניטעי לפרש אין דורכין ואין בוצרין הכל על הנכרי. ועיין בתוס' שם במה שנתנו טעם הא דנקט הכא כ"ש ולא במשנה ראשונה ולפי מה שנתבאר מדברינו יש להוסיף עוד טעם לזה דהפי' וצורך לרמז כל הסימן הזה קמ"ל וניחא נמי לר' יוסי דהכא דלא ס"ל לפרש למשנה הראשונה בסוף דריכה וטעמא דישראל וכו' ודאי משום סיוע הוא אע"ג דכבר נטמאו כדפרישית בפנים ומוכרח מהסוגיא. ולמאי דפרישית בדברי ר' יוסי יש בישראל איסור גרם טומאה הואיל וטבולים לתרומה וממילא אסור לסייעו ואע"פ דכבר נטמאו בגתו ל"ק קושית התוס' הכא במה שהקשו בד"ה שמותר לגרוס וכו' על רש"י ז"ל במה שפי' באין בוצרין עם ישראל וכו' דבר תימא להחשיבו טבול לתרומה קודם מירוח וכו' אבל הכא ניחא האי טעמא על אין דורכין דכבר הוטבלו לתרומה. וכך הם מדוקדקים דברי הרמב"ם ז"ל בפי' י"ב מהל' תרומות הל' י' ישראל שעושה פירותיו בטומאה אין בוצרין עמו ואצ"ל שאין דורכין עמו מפני התרומה שתעשה בטומאה ור"ל שאסור לגרום להטבולין לתרומה כמ"ש בפ"ח מהל' ביכורים הל' י"א שאסור לגרום טומאה לכתחילה לעיסה וכו' ומכאן הוא דלמד כדדריש ואסמוך הכא אקרא ונתתם ממנו וגו' לאהרן הכהן. ורש"י ז"ל שכתב כאן טבולים הם לתרומה ואסור לגרום טומאה לתרומה דכתיב ואני וגו' מהאי קרא הוא דלא משמע כן מהאי תלמודא לדרשת להטבול לתרומה דבהדיא אמרו בחלה כמו שהבאתי בפנים תרומה צריכה שימור אין הטבל צריך שימור כ"א מאסמכתא דקרא ונתתם ממנו וגו' דרשו לאסור לכתחילה. ואתייא הא דר' יוסי דהכא בהטבולין לחלה כדאמרינן התם בריש נדה כמבואר בפנים:

כאן בלותת כאן בשאינו לותת. וכן העתיק הרמב"ם ז"ל להני דינים בהדדי בהל' ביכורים שם הל' י"ג אשת חבר מרקדת ובוררת עם אשת עם הארץ אבל משתטיל מים בעיסה לא תסייע אותה וכו' וכן הנחתום שעושה בטומאה לא לשין ולא עורכין עמו וכו' ומשמע דחד טעמא וחד דינא אית להו דמשהוכשרו לקבל טומאה אסור לסייען אבל קודם לכן בוררין ומרקדין עמו אם לא לתתן וכן התוס' קיימו להא דהכא לפי' ר"ת וע' בגיטין ס"פ הנזקין ד"ה רישא בטומאת חולין וכו' דשם מבואר ביותר בדבריהם:

ומאן דאמר לנכרי איישר מהו שואלין בשלומן של ישראל שלום עליכם. כבר כתבתי בגיטין דלפי האי גירסא י"ל דלמ"ד מחזיקין איישר הוא ס"ל דשאלת שלום דקתני מילתא אחריתא היא ושלום עליכם הוא ואייתי שפיר כש"ס דילן דהתם דאינו אסור לנכרי אלא בכפילת שלום והתוס' כתבו שם דלכ"ע הוא דלא כש"ס שלנו וזהו לפי הגי' דהנזקין וגי' דהכא הוא כגי' דשביעית ונראית עיקר וע"ש:

הורי ר' אמי לרדות עמו אסור. זהו כסברת התוס' ד"ה אבל מוליכין וכו' דאסור לסייע לאפות עמו אלא לפלטר והוא נחתום קטן כדפרישית במתני' ומה שמביאין ראיה מהתוספת לכאורה משם אין ראיה כל כך דלגירסת התוספתא למשנה ראשונה הוא דנשנית כן דהכי תני התם בפ"ח בראשונה היו אומרים אין מסייעין את הנחתום העושה בטומאה ואין מוליכין עמו גריצות לתנור חזרו לומר מסייעין את הנחתום העושה בטומאה ומוליכין עמו גריצות לתנור ובסוריא מסייען את הנחתום העושה בטומאה ומוליכין עמו גריצות לתנור ע"כ אלא דנראה דהגי' מוחלפת היא כדמוכרח מדקאמר ובסוריא וכו' והרמב"ם ז"ל בהל' ביכורים שם העתיק כלשון המשנה מוליכין עמו פת לפלטר ופלטר מפרש הוא ז"ל כפי' התוספות כדמוכח מפ"ה דדמאי וכ"כ בפרק י"ד ממעשר הלכה ו':

מאן דאמר אע"פ שאין עליו מלוה על אותו הבור וכו'. לפי אשר כתוב לפנינו ומשמע דפלוגתא היא היה צריך לגרוס לקמן אלא כיני וכו' ומ"ד אע"פ שאין עליו וכו' ובלבד תוך לפישוט ידים וכדפרישית בפנים וכלומר דלהאי מ"ד ובלבד תוך פישוט ידים הוא דמחמיר בשאין עליו מלוה וא"כ להאי מ"ד כתנא דידן דדוקא ביש לו מלוה על אותו יין אבל באין לו מלוה על אותו יין מותר ואפי' תוך פישוט ידים והוה אתיא שפיר לדינא כמו שנראה מדברי הרמב"ם ז"ל בפרק י"ב ממ"א הל' כ"ה שסתם וכתב ואם אין לו עליו מלוה היין מותר בשתיה וכ"כ הרשב"א ז"ל בהדיא בת"ה הארוך דאפי' בתוך פישוט ידים שרי והביא ראי' מהש"ס ומהתוספתא דמייתי הכא בהלכה דלקמן פרואר שישראל ונכרי כונסין לתוכן יין אפי' חביות פתוחות מותרין שאין מנסכין כן כלומר דמרתת פן הישראל רואהו וכו' והביאו הב"י בסי' קכ"ח. ומיהו לא אשכחן פלוגתא בעיקר דינא דמתני' דיהא שייך לומר מאן דאמר ומאן דאמר. והנראה בפי' הסוגיא דהנכון הוא דגרסי' כעין הוון בעי מימר בפרק דלקמן על המתני' מה שעל השלחן אסור ומה דאמר גרסינן כלומר הא דאמרינן ברישא בשיש לו עליו מלוה אסור מיירי בתוך פישוט ידים ומה דאמר אם אין עליו מלוה על אותו הבור חוץ לפישוט ידים. כלומר הא דבסיפא שרי בשאין לו עליו מלוה משום דהוא לעולם כחוץ לפישוט ידים דהואיל דאין עליו מלוה אותו היין מרתת הנכרי ואפי' בתוך פישוט ידים כחוץ לפישוט ידים דמי ופריך ולא כן וכו' דאלמא דכל שהוא יכול לפשוט את ידיו וליגע גזרינן ביין נסך כמו דאמרו בטהרות ומשני אלא כיני מה דאמר וכו' בתוך פישוט ידים כלומר בשיש לו עליו מלוה הויא לעולם כמו בתוך פישוט ידים דהואיל וסמכה דעתיה ליגע אפי' עומד מרחוק קצת הולך לשם ונוגע ואינו חושש וכבתוך פישווט ידים הוא. ומה דאמר אם אין עליו על אותו הבור ובלבד חוץ לפישוט ידים. דוקא בחוץ לפישוט ידים התירו והשתא יש חילוק בין רישא לסיפא בעומד חוץ לפישוט ידים וא"צ לשבש הגי' אלא בהא מה דאמר וכו' וזהו טעות דמוכח אלא דלא אתיא הסיפא לדינא כש"ס דילן כנזכר לעיל. ועיין בהג"א בפרקין דכתב אבל אם אינו יכול ליגע בתוך פישוט ידיו ורגליו אע"ג דיש לו מלוה עליו ולא מירתת ואין נתפס עליו כגנב שרי כדמוכח בירושל'. ושם כתוב אע"ג דאין לו וט"ס הוא. ומשמע דמפרש להא דברישא בתוך פישוט ידים ממש. וזה דלא כדעת הרמב"ם והרשב"א גם ביש לו עליו מלוה שלא חילקו אלא ביש עליו מלוה על אותו היין לעולם אסור ובאין לו לעולם מותר. ועיין בפרק דלקמן בהל' ז' במה שהבאתי דברי הרשב"א במ"ש שם ויתבאר מזה אי"ה:

הלכה כר"ש. והתם בדף ס' ע"ב המסקנא אין הלכה כר"ש:

אין הנכרי עושה יין נסך בזריקה. ומשמע דאפי' בשתיה מותר וזהו דעת התוס' והרא"ש ז"ל לפרש הא דרב אשי שם כל שבזב טמא בנכרי עושה יין נסך וכל שבזב טהור בנכרי אינו עושה יין נסך ודעת הראב"ד ז"ל בהשגות פי"ב ממ"א הלכה ט' וכן דעת הרשב"א ז"ל בת"ה הארוך וכן הסמ"ג וכתב וכן זרק צרור או דבר אחר בתוך היין מרחוק ואפי' בכונה מותר כדאיתא בירושל' אין זריקה אוסרת ביין נסך וכ"פ הטור בסי' קנ"ה. והא דבעי הכא מהו שיעשה יין נסך בחמתו וזהו לפי הגי' דלא גריס במתני' וזרקה בחמתו לבור כגי' המשנה בבבלי ואע"ג דאפי' בזריקה שלא בחמתו קאמר בפשיטות דאינו עושה יין נסך יש לחלק דהא דר' אבהו בזריקה מרחוק הוא והבעיא בזרק החבית בחמתו לפי גירסתו במתני' והיא סמוך לבור וכדעת רש"י ז"ל לחלק בזה ולפ"ז אף דפסק הכא מותר מ"מ יש סמך מהבעיא לחילוק זה לדעת רש"י והרמב"ם ז"ל שם דס"ל דמגע נכרי שלא בכונה ע"י דבר אחר אסור בשתיה ופסקו ז"ל כדהתם בהא דקאמר דקאזיל מיניה ומיניה כפירושם ז"ל כמבואר שם ובדברי התוס' לדעת רש"י וע"ש וזהו לשיטתם ז"ל. וכעין זה יש לחלק לדעת הש"ע דפסק כדעת הרמב"ם ז"ל בסי' קכ"ד סעיף י"ח דבחמתו אסור בשתיה ובסימן קכ"ה ה' גבי זרק אבן או חפץ וכו' פסק כדעת הראב"ד והרשב"א והרא"ש והטור ז"ל דבחמתו מותר אפי' בשתיה והיינו דיש לחלק אפי' בחפץ המתגלגל ודוחהו וכו' אם עשה כן בחמתו ובין זריקת החבית בחמתו לבור שהיא זריקה מכנגדו והתוס' לעיל בדף ל"ט ע"ב סוף ד"ה מהו שיוליך ענבים לגת הביאו ראי' מהכא לסתור מ"ש הרשב"ם בשם רש"י לחלק בין זורק מכנגדו לזורק מרחוק דהא סתם אמרו אין זריקה אוסרת ביין נסך ולא מפליג מידי ולפירושם זה הוה קשיא הא דבעי בתר הכי מהו שיעשה יין נסך בחמתו דהא מסתמא בחמתו בזריקה היא וכדאמרן ואפשר דשפך בחמתו קאמר וכדמשמע מפשיטות הבעיא ואין להאריך:

זה שמוזג בחמין וכו'. הטעם כתב הרשב"א בשם הרמב"ן ז"ל בבית החמישי בשער השני שלא היה דרכם למזוג אותו בצונן וכתב עוד אע"ג דלא סמכינן אדבני מערבא במזיגת מים צוננים חדא דהאידנא רגילי למישתי בצונן ועוד דר' ירמיה אמר יבא עלי שלא עשיתי מימי ועוד דבגמרין סתם אמרו יין שמזגו נכרי ולא פלוג בין חמין לצונן מ"מ נילף מינה שלא אמרו אלא במכשירן לשתיה כדרך שבני אדם מכשירין לשתיה ומינה לחבית גדולה שאין דרכן של בני אדם למזגה ביחד שאם שפך בו נכרי מעט מים מותר והדעת נותנת שאפי' נתן בה כדי מזיגה לפי שאין דרכן של בני אדם לעשות כן ובמילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן עכ"ל. וכן נימא דיש עוד ללמוד מכאן דלכתחילה הוא דאסרו בדבר שדרכן של בני אדם למזוג כן שר' ירמיה לא אמר אלא שהוא לא נהג היאך לעשות כן וכן ר' יסא אמר מה שרא לכון לעשות כן לכתחילה וזהו דעת הרמב"ם ז"ל בפ' י"ג ממ"א הלכה י"ג דבדיעבד אם מזג מותר וכן משמע מהתם בדף נ"ט ע"א ר' חייא בר אבא וכו' חזא חמרא דמזגו נכרים וכו' ולא אמר להו ולא מידי. וזהו אפשר לומר כדעתו הכא דבצונן מותר ועכ"פ מדא"ל ר' יוחנן צא והכרז וכו' ועל יינם יין נסך משום שאינן בני תורה וכו' הא לאו הכי משמע דבדיעבד לא היה אוסר:

היה לרבי. כדפרישית ויש עוד לפרש לרבי כמו ללבי וזהו תרגום של תמר צדיק כתמר יפרח בלולבי דתמר. והיינו הך וזהו כדרב יוסף התם ודיקלא וכו' פסיק רישא רב אחא ורבינא וכו' וקי"ל דבכל התורה כולה רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא כרבינא לקולא וה"נ אם נראה עולה ויורד בו קאמר וכמה שהגהתי בפנים וזהו טעות דמוכח וכלומר אף על פי שאינו עושה פירות אלא עשוי לעלות ולירד בו לפעמים:

שומר אע"פ שאינו בא אחת לקיצים. כדפרישית ממשמעות הסוגיא דמדחה להא דר' בא מכח האי ברייתא והתם בדף ס"א ע"א קאמר שמואל כר' בא בשם רב יהודה הכא והטור בסי' קל"א פסק כן לדינא ולמאי דמפרש התם אלא אימא הכי עד שיבא ממונה שאינו בא לקוצים א"כ לא מדחיא להא דשמואל ובל"ה ההיא ברייתא בענין אחר נשנית שם. והכא דמייתי לקמן רישא דברייתא אחד הלוקח ואחד השוכר וכו' נראה דהגי' כאן אינה מתוקנת דלא מחלק בין יין של ישראל לבין יין של הנכרי וכן בישראל דר שם וכו' לא גריס הכי שם בסוף פרקין אלא אם היין של ישראל ודר באותה חצר א"צ מפתח וחותם בידו בחצר אחרת הוא שמפתח וחותם בידו. ובמטהר יינו של נכרי הגי' הכא כמו דתני תנא מעיקרא התם וא"ל ר' יוחנן תני ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו וכו'. ובענין מטהר יינו של נכרי רבו השיטות דלפירש"י ז"ל מוקי רישא דמתני' כמו הסיפא בכותב לו התקבלתי ואפי' אין מפתח וחותם בידו מותר בפתוח לר"ה ור"ת חולק על זה כמבואר בתוס'. ודעת הרמב"ם ז"ל ממ"ש בפ' י"ג ממ"א מהל' ג' עד הלכה ו' במטהר יינו של נכרי נראה שכך היא דאם הישראל השומר דר באותה החצר מותר ובחצר אחרת אסור ולא מהני מפתח ותותם ולא התקבלתי מכיון שהיין של נכרי הוא אבל בבית הפתוח לר"ה מהני מפתח וחותם וכתיבת התקבלתי דנראה מ"ש בהלכה ה' אדלעיל קאי:

לא על הדא איתאמרת וכו' כדפרישית. ויש לכוין דהוי כעין האי פלוגתא דפליגי התם בסוף פרקין אם רשב"א להקל קאמר או להחמיר והמסקנא להחמיר כרב נחמן:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא