האומר לחבירו בית כור עפר. דוקא א"ל עפר וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל פ' כ"ח מהל' מכירה שכתב כל הדינים האלו עפר וכן פי' הרשב"ם ז"ל וכ"כ הרמ"ה ז"ל הביאו הטור סי' רי"ח וכבר דקדקו על הרב שהביא בהגהה בסי' הנזכר על דברי הרמב"ם שכתב המחבר בש"ע והה"ד אם אמר בית כור לבד וזהו דעה אחרת כדעת התוס' והרא"ש והנ"י ז"ל:

ובסלע ששילחו בית רובע אין נמדד עמה. וכן פסק הרמב"ם ז"ל שם הלכ' ג' וכך היתה גירסתו ז"ל בגמ' דילן וכגי' רב האי גאון שהביא הרמב"ן ז"ל ובכל הסוגיא זו כמה דפרישית עולה כפי הסוגיא דהתם וכן בהני בעיות דלא איפשיטו לקמן הוא כעין הבעיות דהתם ומלבד ממה שנראה מסוגיא דהכא דר' יוחנן קאמר היה רובה מצד אחד וכו' והיא בעייא דרב חייא בר אבא דהתם רוב במיעוטה ועלתה בתיקו שם. וכן בשיעור רחבו כדלקמן. וכן הא דמפרש הכא בסלע יחידי כנ שאין המחרישה סובבתו זהו מן הצד והיינו סמוך למיצר דאמר התם בברייתא דאפי' כל שהיא אין נמדד עמה והכא פירשו מהו סמוך למיצר. ובב"י בסי' הנזכר הביא בשם הר"ן ז"ל על הא דבעי רב פפא מיפסק עפר בנתיים מהו וסלקא בתיקו וכתב ולא איתפרש בגמ' כמה עפר מפסיק בעי אבל בירושלמי פירשו דכל שהמחרישה סובבתו זהו באמצע עכ"ל. ולפי גי' ופי' זה א"כ פליגא הא דהכא אתלמודא דילן. דהא קאמר בפשיטות דאין נמדד ולפי גי' שלפנינו ופירושה שפיר אתיא כדהתם:

רבי חגי אמר עד ארבעה טפחים. כצ"ל וכן נראה מדברי הרשב"א ז"ל הביאו הה"מ שם. ובכל מקום רחב ארבעה מקום חשוב הוי. וכתב שם דמשמע מתוך בעיא זו שאם יש ברחבן ד' על ד' אין נמדדין כדברי רשב"ם ז"ל. אבל דעת הרמב"ם ז"ל אינו נראה כן דלא זכר שיעור הרוחב ומפני שלא הוזכר בגמ' דילן:

והוא שיהא שם בית ארבע קבין עפר. כצ"ל. והכי אמרינן התם בריש פרקין א"ר יצחק טרשין שאמרו בית ד' קבין וכו' והרשב"ם ז"ל כתב וה"ה קביים בחצי כור מסתימת דברי הרמב"ם ז"ל בריש פ' כ"ח מהל' מכירה אין נראה לדעתו כן דלא כתב שם אלא כדברי ר' יצחק וכהאי דמסקינן שם בדין זה וע"ש:

מכיון שאת מוציאו לפחות מחבל מחזירו את למדה בחבל. משמע להדיא מהכא דלעולם היכא דאיכא יתר על כדי רובע לסאה צריך להחזיר לו את הכל ואע"פ שאין כאן התוספת בין הכל שדה של תשעה קבין ודקתני בסיפא שאם משייר וכו' ולא את הרובע בלבד וכו' ארישא נמי קאי דהחילוק הוא אם יש כאן ט' קבין בין הכל מחזיר לו קרקע ואם לאו מחזיר לו מעות אבל לעולם צריך הוא להחזיר את הכל דאין כאן מחילה אם יש בהמותר יותר מכדי רובע לסאה והיינו דקאמר מחזירו את למדה בחבל וזה עולה כפירוש הרשב"ם ופי' רב האי גאון ז"ל הובא בפירושי הר"י הלוי מיגש ז"ל והוא ז"ל חולק עליו ומפני שאין מצוי ביד כל אעתיק דבריו למען יראה הרואה להבין דדברי הרמב"ם ז"ל בכל דיני דמתני' עולין הם כפי' ודעת רבו ז"ל וז"ל לא את המותר בלבד יחזיר אלא את כל הרבעין כולן פי' כשיהיה המותר יתר על רובע לסאה שהוא שבעה קבין ומחצה לכור אם יגיע זה המותר לתשעה קבין שהוא שיעור שדה לא את היתר על שבעת קבין ומחצה לכור הוא שמחזיר לו בלבד אלא את כל המותר כולו מחזיר לו ואין שם ויתור כלל הואיל ויש בו באותו מותר שיעור שדה ורבינו האי ז"ל כתב בספר מקח וממכר דהיכא דאיכא יתר על שבעת קבין ומחצה אע"ג דלא מטי לתשעה קבין מהדר ליה הכל ואפי' הנהו שבעה קבין ומחצה ושמעינן מינה דס"ל לגאון ז"ל דהאי דקתני שאם משייר בשדה תשעה קבין וכו' לא אסיפא בלחוד אלא ארישא נמי דקתני יתר מיכן יעשה חשבון הוא וקשיא לן להאי פירושא דאמרינן לעיל אמר רב הונא תשעה קבין שאמרו אפי' בבקעה גדולה ורב נחמן אמר נותן לכל כור וכור שבעה קבין ומחצה ואי איכא טופיינא למליותא דתשעה קבין הוא דהדר הכל אבל אי איכא טופיינא על שבעה קבין ומחצה ולא מטי עד תשעה קבין ההוא טופיינא בלחוד הוא דהדר אבל הנהו שבעה קבין ומחצה לא הדרי עכ"ל הר"י הלוי ז"ל. ומעתה יראה המעיין בדברי הרמב"ם בפ' כ"ח מהל' מכירה הל' ו' והל' ז' שהן ממש כדברי רבו ז"ל והה"מ שפי' לדבריו שכתב בהל' ו' יתר על כן יחשוב עמו על כל הרבעין כולן וכו' וכמו שהעתקתי דבריו בפירש המשנה שלי דכתב דר"ל כפירש הרשב"ם ורבינו האי ולא כדברי רבו ומחמת כן הוקשה לו הא דכתב לקמן בהל' ז' היתה התוספת יתירה וכו' והנשאר יתר על הרבעים וכו' שהוא סותר לדבריו דלעיל ורצה לחלק לדעתו ז"ל דכל שאין שם תשעה קבין יתר על הרבעין החזרה במעות אע"פ שיש בין הכל תשעה קבין וכשיש ט' קבין יתר על הרבעין החזרה בקרקע ודברי תימה הם וכו' ע"ש ובודאי אם נפרש כך דברי תימה הן ואין הדעת סובלתו אבל האמת יורה דרכו דמה שכתב בהל' ו' יתר על כן וכו' לא היה דעתו ז"ל כלל לנטות לפי' שהבין הה"מ דלא כתב יחשוב עמו על כל הרבעין כולן לומר דמחזיר לו הכל אם הוסיפו וכו' וכדעת החולקין דזה לא עלה על דעתו ז"ל אלא שביאר בכאן דין א"ל הן חסר הן יתר או בית כור עפר סתם ויחשוב כל הרבעין אם פחתו וכו' וכל שהוסיף על בית כור יחזיר לו ולא ביאר בהלכה זו אלא לענין החשבון ובענין אם ההוספה יתר על כן והוא צריך להחזיר ומה היא החזרה וכיצד היא החזרה מסיים בהלכה דלקמן ומה הוא מחזיר לו אם היתה התוספת פחותה מט' קבין מחזיר לו דמים וכו' אם יש בו ט' קבין וכו' ר"ל ואם לאו הטופיינא בלחוד הוא דהדר ואגב ביאר דין הסמוך לשדה שלו וכו' ודין היוקר והזול המבוארים שם וכפי דעתו ז"ל ובעיקר דין התוספת והחזרה הראה בפירוש שדעתו כדעת רבו ז"ל שנתבאר ופסק כרב נתמן לפי הפירוש שפי' רבו ז"ל ולענ"ד אין כאן ספק בזה:

מוכתב למלכות. כדפרישית וכך הוא פירש הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ו ממכירה הל' י"ג והרשב"ם ז"ל פי' בדף צ"ב ע"ב מוכתב למלכות ליהרג. והיינו ליסטים מזוין:

רבי הונא אמר השתות עצמו מנכה. מחלפה שיטתיה דרב הונא דהתם בדף ק"ו ע"א דאמר שתות כפחות משתות ופסקו הפוסקים כוותיה וכדפרישית במתני' חצי שדי אני מוכר לך ופלוני מקיפך וכו'. בבבלי פ' המוכר את הבית דף ס"ב ע"א גרסינן מצר לו מצר אחד ארוך ומצר אחד קצר אמר רב לא קנה אלא כנגד הקצר א"ל רב כהנא ורב אסי לרב ויקנה כנגד ראש תור שתיק רב ומודה רב היכא דאיכא מצר ראובן ושמעון וכו'. ובודאי דלא דמיא להאי דהכא דהתם פליגי כמה הוא דקנה והכא בהדיא אמר לו חצי שדי אני מוכר לך ופליגי איזה מקום הקנה לו בחצי שדהו. ומכל מקום שמעינן דלרב דאמר התם דלהכי מצר לו מצר הקצר לומר דמשם וכנגדו הוא דמקני ליה ולא יותר והוא הדין להא דהכא דמשם הוא מודד לו חצי שדהו וכמ"ד כמין מטלית. ומבואר הוא דמחלוקת הפוסקים הוא בהאי דינא דהתם דדעת הרי"ף ז"ל לפסוק כרב כ"כ בחידושי הרמב"ן ז"ל לדעתו דס"ל דהא דשתיק רב שלא חש להשיב להם וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפכ"א ממכירה הל' י"ג כרב. ודעת התוספת והרא"ש ז"ל לפסוק כרב כהנא ורב אסי דהא דשתיק משמע מפני שהודה להם והרמב"ן ז"ל הכריע כדעת הרי"ף ודעת הרמב"ם ז"ל וכתב דמההיא דב"ק דף י"א גבי ההוא גברא דשאיל נרגא וכו' ראיה לפסק זה דספיקא דהש"ס היא התם אי קבלה מינייהו ואי לא קיבלה והיינו דאיצטריך גמרא למיפסק שם והלכתא כרב כהנא ורב אסי אלמא לא הדר ביה רב וכחב שם כלל גדול בדין זה כל מקום דנמצא בש"ס שתיק רב לגביה דרב כהנא ורב אסי אם הוא באיסורא כגון גבי אפרוח בפ"ק דביצה דף ו' אזלינן לחומרא ובדיני ממונות המוציא מחבירו עליו הראיה:

סליק פירקא בסייעתא דשמיא